אימא מתחילה להתחזק

אימא שלי מתחילה להתחזק בדת. זה לא שלפני-כן היא הייתה דתייה למחצה, או שכעת היא מקפידה על קלה כבחמורה – זו, אגב, אחת הבעיות: היא לא יודעת להבחין בין קלה לחמורה; במצוות שחכמים קבעו שהן מהתורה היא מחפפת, ודברים שוליים היא ממלאת בצייתנות – אבל ישנה איזו קפיצת מדרגה, ניכרת מגמה, ניכר הכיוון שאליו הרוח נושבת. בניגוד למה שעלול אולי להשתמע מדבריי, איני חושש "לאבד את אימא" בעקבות ההתחזקות של אימי, ואיני מסתכל על כך בלגלוג – למרות שלתפישתי הלייבוביצ'יאנית, יש בעייתיות-מה בכך שהיא באה לתפילה עם רשימת מכולת – והיא אומרת את הדברים מפורשות, זו אינה השערה בעלמא – ועל אחת כמה וכמה כשהיא חוזרת לבסוף מהמכולת, סליחה מבית-הכנסת, לאחר שהתמקחה על המחיר ולבסוף שילמה כפול מהמחיר המקורי; אני באמת מכבד את עמדתה. אני רק מבקש להתייחס לאספקט אחד ממגמת ההתחזקות של אימי: הליכתה לשיעורי תורה.

איני בא לרפות את ידיהן – וכשמדובר בשכר-פסיעות, אולי כדאי לומר רגליהן – של כל המבקשות להאיר את האור הגדול, להגדיל תורה ולהאדירה. כפי שהצבעתי על הבעייתיות של בנות המגזר ברשומה אחרת – הבעיה שלי היא שלאימי אין יכולת לשמוע את השיעורים בצורה ביקורתית, לנתח את הדברים שהיא שומעת ולהחליט היכן היא עומדת ביחס אליהם. היא כמו "דיו כתובה על נייר חלק", כל מה שכותבים עליה – נשמר.

ואל יהא הדבר קל בעיניכם; בשבילי מדובר במשבר. אמנם נרפאנו מתחושת "אבא שלי הוא הכי בעולם, ואימא גם" – אם כי הפצעים לעולם לא מגלידים לחלוטין – כלומר, התפכחנו מהאשליה שההורים שלנו הם כל-יכולים, אך כאן מדובר במצב חמור עוד יותר, שכן מבחינת התפישה הדתית, אימי מחזיקה במאנטרות שמתאימות לאחותי הקטנה, שעולה לגיל 14 – אף היא במגמה של "התקרבות להשם" – והיא מזמזמת בקומה ובשבתה "הכל לטובה, הכל לטובה" (יש לזה מנגינה). וזה ממש מביך אותי להסביר לאימא שלי מדוע התפישות שלה מוטעות או לעתים סתם שטחיות.

אביא דוגמא אחת מהשבת האחרונה. אני מקווה שלא אעוות את הדברים, אך על כל פנים אספר אותם באופן שאימי סיפרה לנו. נושא השיעור היה השמחה (אני מניח שבזיקה לחודש אדר), ובין השאר אימא סיפרה לנו שבשיעור השבועי המרצה (המטיפה?) אמרה להם שכשם שאנחנו קמים בבוקר ונושמים, כך אנחנו יכולים לקום בבוקר ולהיות שמחים, וכן שיש לשמוח לא רק בהשגת המטרה אלא גם בתהליך.

הביטוי השני הוא בעייתי פחות, אולם גם הוא מעורר קשיים. זה קל מאוד לשמוח בתהליך כשאתה יודע שהוא מוביל אותך לתוצאה מסוימת – וממילא התוצאה מקרינה על התהליך, למרות הקשיים המרובים בתהליך. לדוגמא, הריון שמוביל ללידה למרות הבחילות וההקאות וכולי; אולם מה קורה כשאת התהליך אופף חוסר-וודאות קיצוני, או בהליך סיזיפי שסופו לוטה בערפל? האם גם אז נשמח בתהליך? האם בחורה שיוצאת לדייט אחר דייט במטרה להתחתן, וכבר נמצאת במין איזור דמדומים של כהות-חושים – האם גם היא צריכה ליהנות מכך?

אולם הביטוי הבעייתי יותר הוא הרישא של הדברים: האם שמחה היא כמו נשימה? נשימה היא פעולה לא-רצונית, היא פעולה שצריך להתנגד לאינסטינקט הקיומי בכדי להפסיקה, בעוד שמחה היא פעולה רצונית מתחילתה ועד סופה. שמחה היא אולי פעולה חשובה, אך היא אינה הכרחית כמו אוויר לנשימה ואפילו לא כמו מזון. היא דורשת עבודה עצמית מתמשכת ומאומצת, בעוד נשימה היא נון-שלנטית, היא אגבית. אילו השמחה הייתה פעולה לא-רצונית, מעין הוראות תפעול למכונת כביסה – לא היה ציווי על השמחה ולא הייתה קללה על עבודה שלא בשמחה "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, 47). השכר הוא תולדה ישירה של הבחירה החופשית.

לא הייתי נדרש לדברים לולא היו להם השלכות לחיי המעשה. האמירות כי השמחה היא לא-רצונית או שצריך להיות בשמחה תמיד – אינן ישימות וסופן להביא לתסכול כפול – הן מול הדרישה להיות בשמחה והן מול החיים עצמם. הן גם מגלמות בתוכן הבטחה סמויה לשכר, או לתוצאה, שכן האדם חדור-ציפייה שמעשיו הם שיביאו אותו לשמחה.

כשלעצמי, נראית לי הרבה יותר מעשית הגישה ההפוכה, בממד הרוחני ובממד הגשמי גם יחד. עקידת הרצון הפנימי נראית לי חוויה מציאותית הרבה יותר. "הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא" (הרי"ד סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 254).

האקראי, הארעי, הסתמי

לא בכל יום, ולא כל אדם, זוכה לכבוד לו זכה דויד גרוסמן ביום שישי שעבר (24.2). גרוסמן פרסם מאמר בעיתון "הארץ" ("למה מי מת?"), שנפרס לכל רוחב העמוד הראשי של העיתון (כידוע, "הארץ" יוצא לאור במהדורת ברואדשיט, ולא כטבלואיד), ופרט להפניות למוספי סוף השבוע – אין חדשות נוספות בחצי העמוד הראשון של העיתון. הנוהג הזה זכור לי ממקרה אחד בעבר, ושוב היה זה דויד גרוסמן שזכה לו: לפני כשלוש שנים, כשפרסם "הארץ" מאמר אחר פרי-עטו של הסופר ("הסיפור שאנו כלואים בו"). כפי שניתן לראות מהניתוח ב"עין השביעית" של חנוך מרמרי את מאמר זה, בפעם הקודמת גרוסמן השאיר קצת מקום בחצי העמוד הראשון של העיתון לאירוע שולי אחר שארע באותו יום – השבעתו לנשיאות ארה"ב של הנשיא השחור הראשון בתולדותיה, ברק אובמה. פרט לשני המקרים האלו, ב-27 שנותיי ולאחר מאות ואלפי עיתוני "הארץ" שקראתי, לא זכור לי שאדם אחר זכה לכבוד המלכים שזוכה לו גרוסמן. דויד מלך ישראל.

מרמרי מבקר את הנוהג הזה, אך לפחות בזמנו, המאמר של גרוסמן נראה לי מאמר חשוב, אפילו מאמר מכונן. אולם האם המאמר של גרוסמן מיום שישי האחרון ראוי לכבוד הזה? גרוסמן מתאר את הזדעזעותו מתחקיר ש"הארץ" פרסם שבוע קודם לכן (ב-17.2). התחקיר מגולל את סיפורו של עומר אבו ג'ריבאן, שוהה בלתי חוקי מעזה שנתפס על גניבת רכבים. בסוף הפרשה שני שוטרים השאירו את אבו ג'ריבאן בצדי כביש ראשי, לגופו פיג'מת בית-חולים וטיטול, וכשהוא מחובר לקטטר, ללא נעליים וללא אוכל או שתייה. למרות שעברו 4.5 שנים, ומדובר בגנב רכבים, אני חושב שהסיפור ראוי לפרסום – ואולי דווקא בגלל שמדובר בפלסטיני ועבריין, ואפילו ראוי לפולו-אפ שהוא קיבל במאמר מערכת של "הארץ" יומיים אחר-כך, ב-19.2.

הסיפור באמת מזעזע, מבעית, והקורא הסביר, שלא מסוגל לעכל את הסיפור, שואל את עצמו כיצד דבר כזה יכול להיות. הקורא מחפש מסגרת שתארגן לו את כל הפרטים בסיפור, הוא מחפש נרטיב-על שלאורו הוא יוכל לקרוא את הסיפור. כל פרט ופרט אינו עומד לעצמו, הקורא חייב למשמע את כל הפרטים לפי סדר מסוים, לפי נרטיב. "הארץ" מחפש פרשן שיעשה לקוראים סדר בסיפור, ולמשימה זו נקרא גרוסמן, שכסופר בונה נרטיבים יש מאין ובוודאי יוכל להסביר לקוראים מה לעזאזל קורה פה.

גרוסמן מבזבז 800 מילה רק להוספת תיאורים למה שהתרחש לכל אורך הפרשה (ובפרט בסופה), כלומר רק מעבה את הסיפור, אך לא אומר למעשה כלום. לא זה מה שקידם את המאמר לעמוד הראשי, לא זה מה שפרס את המאמר לרוחב העיתון, אלא הדברים שגרוסמן כתב בסופו: "אבל אז אני חושב – מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?" כלומר, נרטיב-העל של גרוסמן הוא שהמקרה הזה הוא תולדה של הכיבוש. קהות-החושים שגרם הכיבוש, היא שהביאה להשארתו על הכביש של אבו ג'ריבאן.

הפרשנות של גרוסמן היא מופרכת, היא עושה עוול לכיבוש והיא עושה עוול למקרה המזעזע של אבו ג'ריבאן. בסופו של דבר שניהם יוצאים נפסדים מהפרשנות של גרוסמן. אבו ג'ריבאן יוצא נפסד, כי לא רואים אותו, רואים מעליו, הפרטים לא חשובים אלא חשובה התמונה הכוללת, אבו ג'ריבאן צריך להתמשמע לאור נרטיב העל. וגם הכיבוש הפסיד. הקורא הסביר, שביקש מסגרת שתארגן לו את הפרטים, לא קונה את זה שכל דבר שקורה בארץ מתקשר במישרין או בעקיפין לכיבוש, הוא בוחן את הפרשנות של גרוסמן והוא אומר לעצמו: חסרה לי חוליה מקשרת, גרוסמן עושה קפיצה לוגית ממקרה אחד למקרה אחר, מבלי לספק לנו את הקישור.

כשחייל מרביץ לפלסטיני במחסום – ואפילו שאותו חייל שעמד במחסום עושה למחרת תאונת "פגע וברח" על אזרחי – ניתן לומר שהמקרים הם תולדה ישירה של הכיבוש, שהכיבוש משחית, שהכיבוש יוצר קהות חושים. אבל המקרה של אבו ג'ריבאן לא מתחכך עם הכיבוש בשום צורה. למעשה נציגי הכיבוש בסיפור, מפקדי המחסומים, שומרי הסף של מדינת הצללים, מסרבים לאפשרות שאבו ג'ריבאן יישאר אצלם במחסום, כי הם מבינים כיצד זה ייגמר. ואם כך, אומר לעצמו הקורא הסביר, אם גם זה כיבוש, אולי עוד כמה דברים שמספרים לי שהם כיבוש לא קשורים בכיבוש. אם אבו ג'ריבאן הוא הכיבוש משחית, אז הכיבוש אינו משחית. הקורא הנבון והנבוך שחיפש לעצמו נרטיב שיארגן לאורו את הסיפור, לא מצא אותו.

נרטיב העל שלאורו אני קורא הסיפור הוא תורת האבסורד, כמו זה שמופיע בספריו של אלבר קאמי, כמו ב"הזר": הסיפור נפתח בתיאור מות אימו של גיבור הרומאן, מרסו: "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע", ובמהלכו מרסו הולך לטייל, נתקל בערבי ויורה בו למוות "בגלל השמש". להתרחשויות בסיפור של קאמי אין מניע, אין מחשבה רציונאלית, הכל הוא יד המקרה. כך גם הסיפור של אבו ג'ריבאן מורכב משרשרת פעולות שרירותיות, סתמיות, שלא תמיד יש מאחוריהן מניע או כוונת מכוון, וקל וחומר שלא כוונת זדון. שחרורו של אבו ג'ריבאן מבית החולים והעברתו למשטרת רחובות; הרופא האחראי על מרחב השפלה שלא הסכים לבוא לראות את העצור; הניסיון לזהות את העצור בתחנות המשטרה. הכל אקראי, הכל חסר מניע. זה קרה בישראל, זה יכול לקרות בצרפת, ניו-זילנד או כל מדינה אחרת.

ברור שנרטיב זה אינו מספר את כל הסיפור ואינו מארגן את כל הפרטים בטקסט. למעלה מכך: זו תיאוריה שקשה מאוד לקבלה, זה נרטיב שחותר תחת יסודות הנרטיב, נרטיב שאומר שאין נרטיב, שאין משמעות. זו תיאוריה שקשה מאוד לעכל אותה. אך זו המסגרת שלאורה אני קורא את הסיפור, וזו המסגרת שיכולה לארגן חלק מהדברים שמתרחשים לנו בחיים. חלק מהאירועים שפוקדים אותנו הם סתמיים, ארעיים, אקראיים, שרשרת פעולות שאולי רבת חשיבות לחיינו, אך לא תמיד חוליה אחת מובילה לאחרת, לא תמיד יש משהו שעומד מאחורי המקרים.

יש להכיר שחלק נכבד מחיינו מורכב מהאקראי, הארעי והסתמי.

הכלה כחסרון

במהלך שבע השנים שאני בשוּק הבשר, הידוע יותר כשוּק הפנויים-פנויות, פיתחתי לי כמה שאלות גנריות שאני נוהג לשאול בדייטים, למקרה שהדייט מדשדש, שאלות שיש בהן ערך מוסף, לדעתי. אחת השאלות שאני נוהג לשאול היא "מהם החסרונות שלך?", כשמיד אני מסייג את דבריי: "אין צורך ברשימה המלאה, בכל עשרות, אם לא מאות, החסרונות, די בחמישייה הפותחת, בפיינל-פור". החשיפה לאותן חסרונות היא שולית למטרה העיקרית, והיא היכולת של אדם להכיר במוגבלויותיו, שזה הנושא שאותי מעניין. וכשחבר הראה לי שזו אחת השאלות שהוא נשאל בטופס לקראת לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה, אמרתי לעצמי כי נתלתי באילן גבוה.

אולם זו לא שאלה כזו מסובכת או חושפנית, כפי שניתן לחשוב, וזאת מכיוון שאת רוב החסרונות, אם לא את כולם, ניתן להציג כיתרונות, במפורש או במשתמע. כך אני עושה כשאני נשאל בחזרה לחסרונותיי, לדוגמא (מכיוון שיש לי כ"כ הרבה חסרונות, אני פשוט בוחר אחד), אני משיב שאני רגיש מדי. אילו הייתי מונה חסרון שהוא חד-משמעי שלילי – "תשמעי, אני שמוק רציני, אני פשוט אדם רשע" – קרוב לוודאי שהוא היה מרתיע. אולם כשאני מציג את החסרון כיתרון, ובפרט החסרון שאני הצגתי, לרוב הוא זוכה לתגובה: "אווווו, איזה חמוד".

איני חושף את הקלפים הסודיים שלי בדייטים – בסוף לא יישארו לי שפנים בכובע, והרי אלמנט ההפתעה הוא משמעותי כאן – בכדי לדבר בשבח עצמי – יותר נכון, בגנות עצמי – אלא כיוון שנזכרתי בכך כשקראתי את הראיון שהעניקה יו"ר קדימה, ציפי לבני, לגידי וייץ מ"הארץ". כשראיתי את הפרומואים לכתבה חשבתי לעצמי שיש בכתבה משום ביזוי המת, רמיסת הגוויה הפוליטית שהיא ציפי לבני, ועוד ע"י לא אחר מוייץ, שהוא כתב התחקירים של העיתון, התותח הכבד ביותר של העיתון. לתת לוייץ לראיין את לבני זה כמו לשלוח חטיבה שלמה להילחם בכמה לוחמי פאלנגה.

ואכן, שלא כמו שנהג ארי שביט בראיון שלו עם שאול מופז ב-2010, כשלא הציג לו שאלות קשות, וייץ פותח את הראיון בהתקפה ישירה, כשהוא שואל את לבני אם היא תומכת בשלטון החוק, וכשהיא אומרת לו שזו "שאלה אידיוטית", הוא שואל אותה מדוע היא מוקפת באנשים שהם עבריינים מורשעים: עמרי שרון, חיים רמון,  צחי הנגבי. וכך בהמשך, כמו לדוגמא כשהוא שואל על הצעות החוק הלאומניות שיצאו מתחת ידם של חברי-הכנסת של קדימה.

המעניין הוא שלבני מתנהלת תקשורתית בראיון זה בצורה מופתית ולא פחות חשוב כנה, או פסאדו-כנה, ובניגוד להרבה ראיונות עיתונאיים שהפוליטיקאים מסתנוורים מהם, שהם נמשכים אליהם כמו למלכודת דבש, לתחושתי בראיון הזה לבני יוצאת כשידה על העליונה. זה נכון ביחס לכמעט כל שאלה שהיא נשאלת, אך אני כאמור רוצה להתמקד באסטרטגיה של הצגת החסרונות כיתרונות. כך, כשוייץ שואל אותה "מה חשבון הנפש שלך", היא משיבה: "התנהלתי בממלכתיות יתר", וכשהוא שואל אותה על הצעות החוק הלאומניות של חברי קדימה, היא משיבה: "כשניסו לפרק את המפלגה קיבלתי החלטה שבה אני מכילה חלק מחילוקי הדעות ומנסה שלא להגיע להתנגשות פנימית בתוך המפלגה." והדברים פזורים גם בהמשך הראיון.

ממלכתיות והכלה אינן מילים שליליות; לכל היותר השימוש בהן היה לא במידה. כשלבני נשאלת על חשבון הנפש הפוליטי שלה, היא לא מציינת את חוסר היכולת שלה לתקשר עם סביבתה (תכונה שבתקשורת הרבו להדביק לה), כי אם להפך: היא מציגה את עצמה כמכילה. וכתגובה לכך שוייץ מטיח בה כי קדימה אינה מהווה אופוזיציה משמעותית, היא אומרת להפך: היא הייתה ממלכתית, רק שממלכתית מדי.

לבני נותמת מופע מושלם של אומנות הראיון. וכשלעצמי, אני שמח שכיוונתי לדעת גדולות.

דיין לא יכלה לעשות עם זה כלום

לפני כשבועיים (8.2.2012) קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של אילנה דיין בפרשת כתבת התחקיר על סרן ר' מ-2004, ובכך הפך את החלטתו של השופט נועם סולברג מבית המשפט המחוזי מלפני שנתיים. שופטי העליון קבעו כי לדיין עומדת טענת "אמת דיברתי", כיוון שהדברים היו נכונים לשעתם (בתחקיר הצבאי סרן ר' יצא זכאי), אך קבעו כי הקדימון לתוכנית מהווה לשון הרע, וחייבו את חברת "טלעד" לשלם פיצויים לסרן ר' (סקירה ממצה של הפרשה ניתן למצוא בויקיפדיה).

שלא באופן מפתיע, נעשה קטלוּג של כל השחקנים בפרשה לפי הקלסיפיקציה המוכרת של ימין/ אוהבים אותך צה"ל, לבין שמאל/ הכיבוש משחית/ חופש הביטוי מקום ראשון, כאשר סולברג וסרן ר' נמנים על הקבוצה ראשונה, ואילו דיין ושופטי העליון משוייכים לשנייה. כך לדוגמא כותב ישראל הראל  ב"הארץ" ביום שישי האחרון ה-17.2.2012 (קטעים נבחרים, ההדגשות שלי; א"נ): "…ומה עם הסחיטה הרגשית למטרות פוליטיות, שאליה תומרן הציבור באופן כה מניפולטיבי… לדיין לא היה שום חומר אמיתי, משכנע, שיגרום לצופים להרהר "לאן הסיטואציה הזו מביאה" ולהסיק את המסקנות הפוליטיות שרצתה שנסיק… והיא, בשל האג'נדה, בוססה במוץ המניפולציה והאינסינואציה".

לא זו בלבד שחלוקה זו ככל הנראה חוטאת לאמת, היא מפספסת משהו עמוק ומהותי הרבה יותר בדרכי עבודתה של התקשורת. הראל יוצא מנקודת הנחה, הנכונה בעיקרה, כי התקשורת מופעלת ע"י אינטרסים זמניים, ואינטרסים פוליטיים בפרט, וכי זהו המניע העיקרי לפעולתה. אך התקשורת פועלת ממניעים שורשיים יותר. כתבתי בעבר באריכות (ברשומה "המדד של אלון עידן"), כי כמו כל מערכת חפצת-חיים, האינטרס האינהרנטי הראשון של התקשורת הוא לשמר את כוחה, להבטיח את קיומה, להוכיח את נחיצותה. זה אינטרס אחד מתחת לאינטרסים הגלויים. את האינטרס הזה מגשימה התקשורת באמצעות שני עקרונות-על: לחדש ולזעזע מצד אחד ולמתוח ביקורת מצד שני. כשעקרונות אלו חשופים, כשהם בהתגלמותם המלאה, אלו יכולים להיות הרסניים, אולם לרוב עקרונות אלו ירוסנו בשיקולים זרים, דוגמת רייטינג או "אהבת המולדת". כלומר, אילנה דיין לא פעלה בשל אינטרסים פוליטים; היא פעלה בשם האינטרס הקיומי של התקשורת ואפילו בניגוד לדעותיה הפוליטיות. אילנה דיין פעלה בשם דרישות המערכת. אילנה דיין האישה, נסוגה מפני אילנה דיין העיתונאית.

במסגרת לימודיי בבית-ספר לעיתונאות "כותרת", שמעתי לפני כשנתיים הרצאה של אילנה דיין. באותה עת דיין עבדה על תחקיר גדול, שלמיטב זיכרוני עסק בעסקאות נשק שעושה המדינה עם ארצות אחרות. ודיין שיתפה אותנו בהתלבטות קורעת הלב שלה האם לשדר את הכתבה, או מטעמים של "טובת המדינה" – לגנוז אותה (לא מדובר בפגיעה ישירה בביטחון המדינה, שכן אז הצנזורה הצבאית הייתה פוסלת את הכתבה). המסר של דיין לנו, העיתונאים שבדרך, היה כי אין זה משנה מה תהיה התוצאה, עליכם לעשות את חשבון הנפש הזה. וכבר שישבתי באולם בזמן ההרצאה, ידעתי שזה דיבור שמכחיש את עצמו, יכולתי להישבע שדיין תשדר את הכתבה, כפי שאכן היה. ידעתי שכל שדיין אמרה היה מס שפתיים עיתונאי ותו לא, דברים מהשפה ולחוץ. אלו דברים שנועדו למרק את המצפון של דיין כאזרחית המדינה. זה לא היה חשבון נפש אמיתי כיוון שהמסקנה הייתה ידועה מראש. אילנה דיין לא יכולה להפעיל שיקול-דעת התאבדותי שכזה, היא לא יכולה לכרות את הענף שעליו היא יושבת.

יתרה מזו. באותה הרצאה דיין נשאלה ע"י מישהי מהקהל מדוע העיתונות לא עוסקת מספיק בדברים החשובים באמת, בשחיתות האמיתית, רוצה לומר: בכיבוש. ודיין השיבה לה שזה עיוות לראות בכיבוש את עילת העילות וסיבת הסיבות לכל תחלואיה של המדינה, וככלל, למיטב זיכרוני, נתנה לה "מנה ציונית הגונה" שלא הייתה מביישת את נתניהו (ברצינות). שוב, אין זה שדיין היא שמאלנית שונאת צה"ל; היא פשוט עיתונאית טובה, עיתונאית טובה מדי, שמפנימה את דרישות המערכת באופן מופתי. כאישה וכאזרחית היא מודעת לנפיצוּת של כתבות דוגמת סרן ר' או עסקאות הנשק, אך כעיתונאית שיקול-הדעת שלה מוטעה, מוטה, ולרוב עובדה זו לא תשנה דבר ממסקנתה. זה היה אצלה בידיים והיא לא יכלה לעשות עם זה כלום.

כשפובליציסט כישראל הראל מפגין בורות בהבנת זרמי העומק של העיתונות, זה מפליא אך נסלח; אולם כשמוטי קירשנבאום, שהוא עיתונאי כחמישים שנה, אינו מבין זאת, זה ממש תמוה. קירשנבאום התראיין לרז שכניק מ"ידיעות אחרונות" ("7 לילות", 17.02.2012). כאשר הוא נשאל על יאיר לפיד ומדוע צעירים לא נכנסים לפוליטיקה, הוא משיב (ההדגשה שלי; א"נ): "כי כשאתה נכנס לעניינים, מיד מתנפלים עליך ומחפשים לך איפה אתה עושה דוקטורט ואם זה כשר. כבר סגרו פקולטה בגלל יאיר לפיד. עכשיו מחפשים אם יש לו רישיון נהיגה בתוקף ויחפשו על אלף ואחד דברים ובסוף ימצאו. אז אתה אומר לעצמך 'למה להיכנס לפוליטיקה'. כל זה אומר שיאיר לפיד יצר פחד אצל הגורמים הפוליטיים האחרים. גם הסקרים מראים את זה…".

קירשנבאום חוטא פעמיים, שתיים שהם אחת: בכך שהוא מסווג את החשיפה הזו לקרבות פוליטיים, ובכך שאין הוא מכיר בזרמי העומק של העיתונות. קירשנבאום למעשה טוען שהחשיפה על כך שיאיר לפיד התקבל לתואר שני ללא תואר ראשון, נובעת ממניעים פוליטיים של יריביו. הידיעה הזו נחשפה ב"הארץ" ע"י טלילה נשר. ניתן כמובן לומר, ואיני שולל זאת, שהיה זה גורם פוליטי שהדליף לנשר את העובדה הזו, ובכל מקרה הדבר טעון הוכחה. אך מה המניע של נשר? הרי יאיר לפיד, אם יורשה לי לומר בהכללה, אינו גוזל ולו קול אחד מהקהל הפוטנציאלי של קוראי "הארץ" וממילא של נשר, ואם כבר ההפך הוא הנכון: לפיד שואב את רוב הקולות מ"קדימה", המפלגה שבבחירות האחרונות חרתה על דגלה את הסלוגן "רק לא ביבי", ולפיכך צימקה את מרצ לשלושה מנדטים בלבד.

אין זה כי אם נשר פעלה בשם האינטרס התקשורתי שאומר כי יש לחשוף, לחדש ולזעזע מחד ולהעביר ביקורת מצד שני. כשזה המצב, שקירשנבאום לא יתפלא שאין "צעירים מוכשרים" שרצים לפוליטיקה. זו התקשורת – התקשורת שקירשנבאום הוא אחד מקברניטיה – שדואגת לאינטרסים הפנימיים שלה. התקשורת אמנם פועלת בחסות הדמוקרטיה, אך היא לא פועלת בשם הדמוקרטיה או למען הדמוקרטיה. הדברים אמנם יכולים לעלות בקנה אחד, אבל לעתים מרוב "עזרה לדמוקרטיה" – התקשורת יכולה להרוג את הדמוקרטיה.

רקויאם לחברה

הַמְחָאָה הַחֶבְרָתִית הִלְאִימָה לִי אֶת חֲבֶרְתִּי.

אֶת כֻּתֹּנֶת-הַחֲבֵרוּת שְׁטָוִינוּ יַחַד בְּעֲדִינוּת,

הִטְבִּילָה הַמְחָאָה בְּדָם,

הֶחֱלִיפָה אוֹתָהּ בְּדֶגֶל-הַמְחָאָה,

שֶׁנּוֹשֵׂאת חֲבֶרְתִּי.

.

אֲנִי אָשֵׁם, אֲנִי מוֹדֶה, אֲנִי בּוּרְגָנִי קָטָן, אֵין לִי חָזוֹן.

הִיא תָּשִׁיב: נוּ, עוֹד אֶחָד שֶׁנִּלְכַּד בִּזְרוֹעוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל הַמַּנְגָּנוֹן,

וַאֲנִי אֹמַר: אֵין זֶה שִׁיר-הַלֵּל לַהוֹן אוֹ לַשִּׁלְטוֹן,

כִּי אִם רֶקְוִיאֵם לְכֻּתֹּנֶת-הַפַּסִים שֶׁלָּנוּ,

שִׁיר הֶסְפֵּד לְַחֲבֶרְתִּי שְׁנִבְלֵעָה בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן.

.

הָעָם רוֹצֶה צֶדֶק חֶבְרָתִי, אֲבָל אֲנִי

אֶת חֲבֶרְתִּי אָנֹכִי מְחַפֵּשׂ.

מהרהר על חתונה (פרק ב')

במסגרת חיפושיי אחר ביטחון עצמי, אני נכנס לא אחת לבלוג שלי וקורא רשומות קודמות שכתבתי, וכך נטען טיפה בביטחון עצמי – נו, בכל זאת אתה שווה משהו – רק בכדי שהָרֶכֶב שהוא אני יוכל להמשיך לנסוע בהמשך חייו, ולא אסתמך על אדי-הדלק האחרונים, שאריות מתחנת-החיזוק-החיובי האחרונה שבה תדלקתי. ובזמן האחרון, כשטנק הביטחון העצמי שלי מתרוקן תכופות, אני מוצא את עצמי משוטט בבלוג יותר ויותר, וכך נתקלתי ברשומה "מהרהר על חתונה" שכתבתי לפני שנה וקצת. והדברים הזכירו לי כמה אנקדוטות בענייני חתונה שנקרו בדרכי בזמן האחרון. אך אולי לפני-כן, גילוי נאות שרלוונטי להמשך: הכותב אינו אימא ומעולם לא היה אימא. וכעת אפשר להתחיל.

(1) ציינתי בעבר ("בין מטרה לאמצעי-תכליתי") שבמסגרת עבודתי אני נוהג לראיין את המתלמדות החדשות אותן אני חונך בעבודתי, מעין טקס חניכה. עם אחת החניכות האחרונות ישבתי כעשרה ימים לאחר חתונתה, ושאלתי אותה בנונשלנטיות "אז למה להתחתן?" השאלה הכתה בתדהמה את הכלה הטרייה, ונדרשו לה כמה רגעים להשיב לי. ואותי זה מדהים בכל פעם מחדש כיצד אנשים אינם שואלים את עצמם את השאלות הטריוויאליות ביותר; מרוב שהן ברורות-מאליהן-לכאורה, הם לא נדרשים להן. לאחר כמה שניות הכלה הטיחה בי: "מה זאת אומרת? תגיד לי אתה למה להתחתן". אמרתי לה שאני יכול לחשוב על כמה סיבות, כמה סיבות טובות אפילו, אך לא אני בחרתי להתחתן. אני יכול למנות כמה סיבות ללמוד פסיכולוגיה או לגור בירושלים, אך אלו יהיו סיבות אפריוריות, מנותקות מהמציאות. את בחרת להתחתן, ספרי לי מדוע עשית זאת. לאחר שהיא העלתה כמה סיבות שהן אמצעי (חתונה בכדי להוליד ילדים), אמרתי לה במין סיכום-ביניים: כלומר, החתונה היא רק אמצעי? ואז היא השיבה לי: חתונה זה גם לבנות בניין רוחני ביחד. ניסיתי להבין מהו אותו בניין רוחני, אך מהר מאוד התייאשתי: בניין רוחני הוא סוג של טיעון שאין דרך להתמודד איתו מרוב שהוא מופשט, הוא טיעון מנצח: עם בניין רוחני לא מתעסקים.

(2) לאימא שלי יש חברה (לצורך הנוחות אכנה אותה זלדה) שמחתנת את בת-הזקונים שלה בעוד כשבועיים. והחתן דנן, איך נאמר זאת בעדינות, אינו כוס התה של זלדה; הוא יותר כמו כוס התרעלה שלה. כל מה שאימא יכולה לבקש – הוא לא. והדברים הגיעו לידי כך ששבועיים לפני חתונתה של בתה, זלדה לא מתפקדת, היא נשכבת במיטתה ולא מוכנה לצאת החוצה, לצאת למציאות. ומכיוון שאימא שלי היא אחת מחברותיה הטובות, היא נקראה לדגל לפייס את רוחה. ועל רקע זה שאלתי את אימי האם היא גם תלווה את אימה של הכלה ביום חתונתה, או תעמוד מתחת לחופה ביחד עם אם-הכלה – ואולי תתכבד בהחזקת אחד ממקלות החופה – תדאג שהיא תמשיך לתפקד עד סוף הטקס, או לפחות עד שהמוות יפריד ביניהן.

ושלא יהיה הדבר קל בעיניכם. טקס החתונה של זלדה-ג'וניור – ובעצם כל טקס חתונה – ובפרט אם היא תחזיק את ידה של אם-הכלה מתחת לחופה, יאשרר לאמי שאין זו החתונה שלה, כלומר אין זו החתונה של בתה. ובאחת השיחות שניהלה אמי עם זלדה, היא אמרה לה שהיא עייפה מלשמוע צרות של עשירים, ונזפה בה שהיא לא לוקחת דברים בפרופורציות; שתגיד תודה שלפחות הבת שלה מתחתנת.

(3) אגב צרות של עשירים, לפני כחמש שנים התיישבתי בארוחת הבוקר ליד אחד האברכים הצעירים שלמד איתי. ובאותה ארוחה, תינה באוזניי אותו אברך את מסע תלאותיו, הוִיָה דּוֹלוֹרוֹזָה שלו – לקניית מגפיים לאשתו הדנדשה. ואני, שבאותו זמן (ולמעשה גם כעת) התבוססתי ברווקותי, שחשתי כיצד הוא מנופף בציציותיו על קבר-בתוליי, אמרתי לו שאין אזני כרויה לשמוע צרות של עשירים, כלומר צרות של נשואים.

(4) נשוב לזלדה. שאלתי את אימי על מה זלדה מתאבלת – האם על כך שהחתן אינו לרוחה (אך בתה כנראה מאושרת), או שהיא סבורה שהחתן גם לא טוב לבתה. ואימא השיבה לי שזלדה אינה מסוגלת לעשות את ההפרדה בינה לבין בתה, היא סבורה שמה שלא טוב לה לא טוב לבתה, ואימי ייעצה לה לעשות את ההפרדה הזאת בינה לבתה. וכפי שציינתי ברשומה קודמת אודות אימי ("ליום ההולדת של אימא"), אימי חשה אותו דבר ביחס לצאצאיה, והיות בתה לא-נשואה ממרר לה את החיים. אמנם במקרה של זלדה היא אומללה למרות שבתה מאושרת, ואילו אצל אימי אומללות הבת ואומללות האם אחת הן, אך התופעה בשורשה דומה: העמדתן של זלדה ואמי במקום בנותיהן. אני יכול להשתתף בצערם של אחרים, אך – וכאן הגילוי-הנאות רלוונטי – איני מסוגל להבין כיצד אומללותו של פלוני, ויהא זה האדם הקרוב אליי ביותר, תאמלל גם אותי באופן כזה שישפיע על כל אורחותיי.

ולוואי שאת העצות שאנו משיאים לרענו – כמו העצה שאימי יעצה לחברתה – ניישם תחילה על עצמנו.

"עבודה ערבית" כראי לספרותו של מנדלי מוכר ספרים

תודה רבה ליונתן לוי שעזר לפוסט הזה לצאת לעולם

.

"עבודה ערבית" היא הסדרה הכי טובה כיום בטלוויזיה, והעונה השלישית של הסדרה, שהחלה בשבוע שעבר, חזרה והוכיחה לי מסקנה זו. הסדרה מצליחה גם לטפל בנושאים רציניים בצורה מעמיקה ורבת-רבדים אך בהרבה חן והומור, גם להכניס לנו מכה מתחת לחגורה אך לגרום לנו לצחוק מכך. יוצר הסדרה, סייד קשוע, מדגים פעם אחר פעם כיצד ניתן להעביר מסר ביקורתי וחתרני בצורה מהנה, כיצד טלוויזיה, כלומר תרבות פופולארית, יכולה גם להעביר מסרים עמוקים. הוא לא חוסך שבטו מאף אחד: יהודים, ערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים – כולם זוכים אצלו ליחס שווה.

כשהתיישבתי לראות את הפרק הראשון של העונה השלישית, תהיתי לעצמי במה יכול קשוע לחדש, אלו עוד פנים של הקונפליקט הערבי-ישראלי – על שני מובניו: זה שבין יהודים לערבים וזה שחווה בתוכו ערבי תושב ישראל – נותר לחשוף שהוא לא הצביע עליהם בעבר. מעבר לכך שקשוע אכן מצליח פעם אחר פעם לעלות על ווריאציות שונות של השניוּת הזו, כמדומני שהרפטטיביות (חזרתיות) של קשוע משתלבת במסר שהוא רוצה להעביר, כלומר הפיגורטיביות (צורניות) משרתת את התמה, את המהות. התמה המרכזית של הסדרה היא משחקי-זהויות, ובתוך כך היא מתייחסת גם לכישלון-המובנה, הניסיון שנועד לכישלון מראש, של החברה הערבית להשתלב בחברה היהודית.

משחקי זהויות היו גם בעונות קודמות. לדוגמא כשמאיר (מריאנו אידלמן) נותן לגיבור הסדרה אמג'ד (נורמן עיסא) מדי-צה"ל למסיבת פורים ואז ערבים חוטפים את אמג'ד. דוגמא נוספת היא שתמנע (רונה ליפז-מיכאל), מבקשת מבעלה (דב נבון) שיתחפש לערבי בזמן קיום יחסי-מין והוא מסרב, אבל ערב צאתו למילואים, כשהוא על מדים, הוא נעתר, בעוד אשתו לובשת שמלה ערביה מסורתית, וכך הבעל-הקצין היהודי הוא הכובש, והאישה הערבייה נכבשת תחתיו.

אבל הפרק הראשון של העונה השלישית הראה באופן מופתי את משחקי הזהויות שבחברה הישראלית.  אמג'ד נכנס לבית "האח הגדול", לאחר ששכניו היהודים יוסק'ה ויוכבד (צבי מוסקונה וסנדרה שדה) מבקשים ממנו לעזוב את הבניין בכדי שלא יפריע להם למכור את דירתם. לכאורה כניסתו לבית "האח הגדול" היא התחלה חדשה, ואמג'ד יוכל להראות לשאר תושבי הבית, ללא דעות קדומות, מי הוא ערבי אמיתי ולא ערבי לפי הצבעים השחורים שצובעת אותו התקשורת.

אלא שמיד עם כניסתו, "האח הגדול" מטיל עליו משימה – להעמיד פנים שהוא יהודי, משימה שמסכלת את רצונו להראות את "הפנים היפות של הערבים". אבל אמג'ד לוקח עליו את המשימה. הוא רק מבקש, אם כבר משחקי-זהויות, לשחק אשכנזי. אמג'ד עומד במשימה בכבוד – הרי כל החיים שלו הוא לא רק מתייהד אלא משתכנז – תוך שהוא ממציא לאבותיו ולעצמו נרטיב יהודי. מכיוון שתושבי הבית יודעים שיש בבית ערבי שמתחפש ליהודי אך הם לא יודעים מיהו, הם מתחילים לחשוד באיציק, יהודי-מזרחי ששירת במג"ב, שהוא הערבי, וכך קשוע ממחיש עוד משחק-זהות – קווי הדמיון שבין מזרחים לערבים לא נופלים מקווי הדמיון שבין יהודים מזרחים ליהודים אשכנזים; הכול שאלה של איזה נראטיב האדם מספר לעצמו.  מכיוון שתושבי הבית חושדים באיציק שהוא ערבי, אמג'ד "זוכה" לשמוע את כל הטענות של היהודים על הערבים (אחת הדיירות אומרת דברים בסגנון: שיגידו תודה שאנחנו מרשים להם להישאר כאן). אמג'ד, מכיוון שהוא יודע זאת טוב מחייו האישיים, מציע לאיציק להיות יותר נחמד ולא מסתגר, אך הכול מתפוצץ כאשר איציק רוצה לעשות קידוש, ותושבי הבית, שחושבים שהם יודעים בוודאות שאיציק הוא הערבי, מתנגדים לכך בתוקף. כי בית "האח הגדול" הוא הבית-הלאומי של היהודים.

בכך קשוע רוצה לטעון שאין זה משנה כמה הערבים ינסו להיות דומים יותר ויותר ליהודים, כשזה מגיע לזהות – היהודים נעמדים על הרגליים האחוריות. היהודים אומרים לערבים – אתם יכולים להישאר כאן בארץ אם תהיו נחמדים – אבל אל תגעו לנו בקידוש, אל תגעו לנו בסמלים ובתרבות. כצופה, נקרעתי מצחוק בשלב הזה, אבל נותרה בליבי התקווה שאמג'ד יצלח את המשימה בכבוד, יצליח להעמיד פני יהודי עד לסילוקו של איציק, כלומר יש תקווה לשילובם של ערביי-ישראל בבית הלאומי של היהודים – אלא שאז אביו של אמג'ד, איסמעיל (סלים דאו), מגיע עם מסוק לבית "האח הגדול" וחושף מי הוא הערבי האמיתי. התקווה לדו-קיום נגוזה. כלומר, יש שני גורמים שמכשילים את הדו-קיום: היהודים בבית "האח הגדול", והערבים, בדמותו של אבו-אמג'ד. לא זו בלבד שהיהודים ימנעו זאת מהערבים, אלא גם הערבים יכשילו את זה. משמעות הדברים היא שקשוע מוכן בכל מחיר – גם במחיר של הכנסת "גורם זר" לבית "האח הגדול" – שלא לאפשר לגיבור שלו להצליח, כי לשיטתו הדו-קיום הזה סופו להיכשל, ועם תחושת "התקיעוּת" הזו מסתיים הפרק.

מבחינה זו, הסדרה הזכירה לי מאוד את הגותו של שלום יעקב אברמוביץ', המוכר יותר כמנדלי מוכר ספרים. אין לי ספק שאברמוביץ' הוא מאבותיו הרוחניים של קשוע, ואין לתמוה על כך: מצב המיעוט הערבי בארץ-ישראל, לדעת קשוע, מזכיר בהרבה מובנים את מצבו של המיעוט היהודי באירופה.

אברמוביץ' נולד ב-1836, ובשנות העשרים לחייו התקרב להשכלה והטיף ליהודים לרכוש השכלה מתוך התחושה שרכישת השכלה תאפשר ליהודים להשתלב באירופה ותפסיק את האנטישמיות. במהלך השנים, ובפרט לאחר פרעות 1881, נסדקה האופטימיות המשכילית של אברמוביץ', והוא הבין שההשכלה אינה הפתרון לבעיותיהם של היהודים. מצד שני, אברמוביץ' התנגד בכל תוקף גם לרעיון הציוני, כי הוא לא האמין שהעם היהודי הרופס מסוגל לכך. אברמוביץ' עצמו סלד מפטריוטיזם, מכוח ומברוטאליות (אצל אברמוביץ' חלק ממשחקי הזהויות הוא בפן המגדרי, כלומר גברים "נשיים" ונשים ששולטות בעולם, דבר שבזמנו נתפש כשינוי סדרי עולם. לעומת זאת אצל קשוע, במאה ה-21, גברים נשיים לא נחשבים לאנדרוגינוס, וכך אמג'ד מתגאה באחד הפרקים שהוא מטרוסקסואל).

אצל אברמוביץ' המצב הוא שאין פיתרון: רכישת השכלה לא תביא לקבלתם של היהודים באירופה, ורעיון הציונות נתפש כבלתי-אפשרי. זה אינו מצב של תפיסת החבל בשני קצותיו, אלא פסיחה על שני הסעיפים. התמה הזו באה לידי ביטוי בצורה, במבנה הרומאנים של אברמוביץ'; הרומאנים שלו כאילו נתקעים. הן "בספר הקבצנים", הן ב"מסעות בבנימין השלישי" והן ב"בעמק הבכא" – רומאן המבוכה הגדול – הדברים לא מסתדרים, ואין פיתרון.

לדוגמא, ברומאן "בעמק הבכא", אברמוביץ' אומר שהעמדה של תנועת ההשכלה נתפשת כהתרפסות בפני תרבות אירופה וחוסר כבוד לאומי, ולמעשה חוסר ההשכלה הוא לא הבעיה; אפילו להיפך, ההתמשכלות יוצרת את השנאה. הרומאן מספר על שני יתומים, הירשל וביילא, הנזנחים ברחובות העיר, אך ניצלים ע"י משכילים. אלא שבסיום יש פרובלמטיזציה: אהבתם של הירשל וביילא אינה מתממשת, ביילא נישאת לאחר, אבל נאנסת ונרצחת בפרעות. מה שמראה שהבעיה היא לא בחוסר ההשכלה, אלא דווקא ברכישת ההשכלה (האימוץ של היתומים ע"י משכילים לא מביא לפיתרון אלא לסוף המר של הסיפור).

כשם שאברמוביץ' חשב, והמציאות הוכיחה, שאין זה משנה כמה היהודים ינסו להיות כמו אומות העולם, לעולם לא ישרור דו-קיום בין היהודים לשאר אירופה, כך אין זה משנה כמה הערבים ינסו להיות כמו-יהודים – הדו-קיום בין הערבים ליהודים בארץ ישראל נידון לכישלון מראש.