המשפט העברי: בין המשפט הרומנו-גרמאני למשפט האנגלו-סקסי

בעולם המערבי קיימות שתי מסורות משפט שונות: השיטה הרומנו-גרמאנית (או המשפט האזרחי), הנפוצה בכל אירופה (למעט אנגליה) ולמעשה ברוב העולם, והשיטה האנגלו-סקסית (או המשפט המקובל), הנוהגת באנגליה ובארה"ב. בקורס "שיטות משפט" העוסק במסורות המשפט השונות, הזכיר המרצה בהערת-אגב (אוביטר) כי מבחינה פרוצדוראלית המשפט העברי (ההלכה היהודית) דומה יותר למסורת המשפט האזרחי. יכול להיות שהמרצה התייחס לכך רק בהקשר שבו נגענו, וכאמור הוא ציין זאת רק ב"פתח סוגריים-סגור סוגריים", אך לעניות דעתי למשפט העברי נקודות-דמיון לשתי המסורות, והוא דווקא קרוב יותר למשפט המקובל. אגע בקצרה בנקודות הדמיון הרלוונטיות. את המובאות למשפט העברי שאבתי מספריו של אדם ברוך, אשר מפיו אנו חיים.

בעולם המשפט המקובל, השופט הוא גיבור תרבות, המסורת המשפטית נוצרה והתפתחה בידיהם של שופטים, שבנו בהיגיון ובהדרגתיות ממקרה למקרה מסה של משפט שתחייב את השופטים להבא. מכיוון שלפי התפישה האנגלו-סקסית בית המשפט הוא המקום בו נוצר המשפט – פסקי הדין בשיטה זו ארוכים מאוד, יש חשיבות לכל הדיון המשפטי ומובאות כל הדעות, דעת המיעוט כדעת הרוב.

בעולם המשפט האזרחי, השופט משרת את המדינה, הוא כלי פונקציונאלי, מעין פקיד מומחה. מוצג בפניו מקרה עובדתי שהתשובה לו נתונה בתוך החוק, ותפקידו הוא רק למצוא את החקיקה המתאימה ולשלב אותה בעובדות המקרה. לכן שופטים באירופה הם לא דמויות מוכרות. ברוב מדינות המשפט האזרחי, פסק הדין הוא פסקה אחת ודעת המיעוט לא נכתבת בפסק הדין. בחלק מהמדינות לא מובאים נימוקים. אם שופטים רק מיישמים משפט, כמו באירופה, אין חשיבות לדעת המיעוט. פסקי הדין הם אנונימיים. ביהמ"ש הוא יחידה נטולת פנים.

הן מבחינת תפקיד השופט והן מבחינת ניסוח פסק-הדין, המשפט העברי דומה יותר למשפט האזרחי, ובהקשר זה ציין המרצה שלי את הדמיון. וכך כותב אדם ברוך בספרו "סדר יום": "ובעניין כתיבת פסקי-דין ארוכים ופולמוסיים: בדרך-כלל, הרמב"ם גרס בתי משפט פותרי-קשיים ולא כאלה הרואים עצמם 'מחוקק'" [עמ' 284]. ובמקום אחר, בספר "חיינו": "על-פי ניסיונה של ההלכה (ראה המשתמע מה'שולחן ערוך'), הנימוק המשפטי שבפסק הדין אינו מסיים בהכרח את ההליך המשפטי, אלא אדרבא, פותח פולמוס חדש. בני האדם דשים בנימוק המשפטי, מפרשים אותו על פי נטיותיהם, דוחים אותו ויוצרים ממנו להמשך המחלוקת. ה'שולחן ערוך' ממליץ עקרונית על פסיקה ללא נימוקים" [עמ' 74]. ולעניין תפקיד השופט הוא כותב בהמשך: "ההלכה אינה גורסת את הופעת השופט כאינטלקטואל, כלשונאי מיוחד, או כמחדש חברתי גדול. השיפוט הינו מלאכה (עשיית דין), ולא בימה פומבית לאינטלקט של השופט" [עמ' 120].

אלא שבעוד שתפקיד השופט באירופה ובאנגליה קשור לתפישת המדינה ובתי-המשפט, המטרה העומדת מאחורי דברים אלו במשפט העברי היא אחרת, והיא יעילות הדיון, סופיות הדיון. וכך כותב אדם ברוך בספרו "סדר יום", ביחס לאיזכור הנימוקים בפסק-דין: "מדוע? האם הרמב"ם ביקש 'להחשיך' את ההליך השיפוטי? הרמב"ם שאף לפרקטיות שיפוטית, וזו אינה עולה בקנה אחד עם הצפת תודעת ההדיוטות בנימוקים ובניואנסים הלכתיים. הדיוטות עלולים להסתבך בניואנסים, ובכתוצאה מכך לייצר אי-הבנות ומחלוקות, ולהמשיך את הסכסוך המשפטי גם לאחר פסק הדין. כלומר, לחבל ב'סופיות הדיון'. עיקרון המגן על הנורמליות של הפרט והחברה" [עמ' 283].

ומבחינה זו, המשפט העברי דומה יותר, דמיון מהותי, למסורת האנגלו-סקסית. המחשבה האנגלוסקסית היא בבסיסה מחשבה פרקטית, רוב המשפטים מסתיימים בפשרה (במשפט אזרחי) או עסקאות טיעון (במשפט פלילי). בעולם הרומנו-גרמאני אין עסקאות טיעון. הם לא מוכנים לעגל פינות מסיבות פרקטיות. התפישה היא שיש למצות את הדין עם החשוד/נאשם. האנגלים אומרים שהכל נכון אבל זה יכול להביא לעינוי הדין.

לצד הרצון להביא לסופיות הדיון, הפשרה במשפט העברי נובעת גם מתפקידו הצנוע של השופט. להלן הדברים של אדם ברוך בספרו "חיינו": "בעומקו של דבר, ההלכה ממליצה על פשרה (במשפט) גם בגלל 'תקנון הדיין', שתמציתו חשש יסודי מפני טעות משפטית, מפני שגגה של הדיין…. ההלכה מעצימה את חששותיה מפני הדיין, מגדירה את הדיין גם כיצרן בלתי נמנע של טעויות שיפוטיות וממליצה על פשרה בהיות הפשרה מכשיר למיתון הטעויות המשפטיות" [עמ' 74].

אך לצד כל אלו, לצד תפקידו המינימאליסטי של השופט וסופיות הדיון, הפשרה היא מהות. להלן הדברים של אדם ברוך בספרו "בתום לב" (ההדגשה שלי; א"נ): "לפי ההלכה (שולחן ערוך) הפשרה אינה רק כלי לקיצור הדיון המשפטי, אלא היא מהות. היא תמציץ תפקידו של בית הדין… הפשרה היא השכנת שלום. ובעיני ההלכה תפקידו העיקרי של בית הדין הוא השכנת שלום. לא האמת הצרופה, לא מיצוי הדין ולא הצגת האינטלקט של השופטים… בית הדין נועד להבטיח שגרת שלום בין הבריות, תקינות, קהילה נורמלית. והפשרה היא ערובה לכך. הפשרה מייצרת שני צדדים פחות או יותר מרוצים, ואילו הדין מייצר צד אחד פגוע, נוטר… היכולת להתפשר היא מותר האדם" [עמ' 365].

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s