מהרהר על חתונה (פרק ב')

במסגרת חיפושיי אחר ביטחון עצמי, אני נכנס לא אחת לבלוג שלי וקורא רשומות קודמות שכתבתי, וכך נטען טיפה בביטחון עצמי – נו, בכל זאת אתה שווה משהו – רק בכדי שהָרֶכֶב שהוא אני יוכל להמשיך לנסוע בהמשך חייו, ולא אסתמך על אדי-הדלק האחרונים, שאריות מתחנת-החיזוק-החיובי האחרונה שבה תדלקתי. ובזמן האחרון, כשטנק הביטחון העצמי שלי מתרוקן תכופות, אני מוצא את עצמי משוטט בבלוג יותר ויותר, וכך נתקלתי ברשומה "מהרהר על חתונה" שכתבתי לפני שנה וקצת. והדברים הזכירו לי כמה אנקדוטות בענייני חתונה שנקרו בדרכי בזמן האחרון. אך אולי לפני-כן, גילוי נאות שרלוונטי להמשך: הכותב אינו אימא ומעולם לא היה אימא. וכעת אפשר להתחיל.

(1) ציינתי בעבר ("בין מטרה לאמצעי-תכליתי") שבמסגרת עבודתי אני נוהג לראיין את המתלמדות החדשות אותן אני חונך בעבודתי, מעין טקס חניכה. עם אחת החניכות האחרונות ישבתי כעשרה ימים לאחר חתונתה, ושאלתי אותה בנונשלנטיות "אז למה להתחתן?" השאלה הכתה בתדהמה את הכלה הטרייה, ונדרשו לה כמה רגעים להשיב לי. ואותי זה מדהים בכל פעם מחדש כיצד אנשים אינם שואלים את עצמם את השאלות הטריוויאליות ביותר; מרוב שהן ברורות-מאליהן-לכאורה, הם לא נדרשים להן. לאחר כמה שניות הכלה הטיחה בי: "מה זאת אומרת? תגיד לי אתה למה להתחתן". אמרתי לה שאני יכול לחשוב על כמה סיבות, כמה סיבות טובות אפילו, אך לא אני בחרתי להתחתן. אני יכול למנות כמה סיבות ללמוד פסיכולוגיה או לגור בירושלים, אך אלו יהיו סיבות אפריוריות, מנותקות מהמציאות. את בחרת להתחתן, ספרי לי מדוע עשית זאת. לאחר שהיא העלתה כמה סיבות שהן אמצעי (חתונה בכדי להוליד ילדים), אמרתי לה במין סיכום-ביניים: כלומר, החתונה היא רק אמצעי? ואז היא השיבה לי: חתונה זה גם לבנות בניין רוחני ביחד. ניסיתי להבין מהו אותו בניין רוחני, אך מהר מאוד התייאשתי: בניין רוחני הוא סוג של טיעון שאין דרך להתמודד איתו מרוב שהוא מופשט, הוא טיעון מנצח: עם בניין רוחני לא מתעסקים.

(2) לאימא שלי יש חברה (לצורך הנוחות אכנה אותה זלדה) שמחתנת את בת-הזקונים שלה בעוד כשבועיים. והחתן דנן, איך נאמר זאת בעדינות, אינו כוס התה של זלדה; הוא יותר כמו כוס התרעלה שלה. כל מה שאימא יכולה לבקש – הוא לא. והדברים הגיעו לידי כך ששבועיים לפני חתונתה של בתה, זלדה לא מתפקדת, היא נשכבת במיטתה ולא מוכנה לצאת החוצה, לצאת למציאות. ומכיוון שאימא שלי היא אחת מחברותיה הטובות, היא נקראה לדגל לפייס את רוחה. ועל רקע זה שאלתי את אימי האם היא גם תלווה את אימה של הכלה ביום חתונתה, או תעמוד מתחת לחופה ביחד עם אם-הכלה – ואולי תתכבד בהחזקת אחד ממקלות החופה – תדאג שהיא תמשיך לתפקד עד סוף הטקס, או לפחות עד שהמוות יפריד ביניהן.

ושלא יהיה הדבר קל בעיניכם. טקס החתונה של זלדה-ג'וניור – ובעצם כל טקס חתונה – ובפרט אם היא תחזיק את ידה של אם-הכלה מתחת לחופה, יאשרר לאמי שאין זו החתונה שלה, כלומר אין זו החתונה של בתה. ובאחת השיחות שניהלה אמי עם זלדה, היא אמרה לה שהיא עייפה מלשמוע צרות של עשירים, ונזפה בה שהיא לא לוקחת דברים בפרופורציות; שתגיד תודה שלפחות הבת שלה מתחתנת.

(3) אגב צרות של עשירים, לפני כחמש שנים התיישבתי בארוחת הבוקר ליד אחד האברכים הצעירים שלמד איתי. ובאותה ארוחה, תינה באוזניי אותו אברך את מסע תלאותיו, הוִיָה דּוֹלוֹרוֹזָה שלו – לקניית מגפיים לאשתו הדנדשה. ואני, שבאותו זמן (ולמעשה גם כעת) התבוססתי ברווקותי, שחשתי כיצד הוא מנופף בציציותיו על קבר-בתוליי, אמרתי לו שאין אזני כרויה לשמוע צרות של עשירים, כלומר צרות של נשואים.

(4) נשוב לזלדה. שאלתי את אימי על מה זלדה מתאבלת – האם על כך שהחתן אינו לרוחה (אך בתה כנראה מאושרת), או שהיא סבורה שהחתן גם לא טוב לבתה. ואימא השיבה לי שזלדה אינה מסוגלת לעשות את ההפרדה בינה לבין בתה, היא סבורה שמה שלא טוב לה לא טוב לבתה, ואימי ייעצה לה לעשות את ההפרדה הזאת בינה לבתה. וכפי שציינתי ברשומה קודמת אודות אימי ("ליום ההולדת של אימא"), אימי חשה אותו דבר ביחס לצאצאיה, והיות בתה לא-נשואה ממרר לה את החיים. אמנם במקרה של זלדה היא אומללה למרות שבתה מאושרת, ואילו אצל אימי אומללות הבת ואומללות האם אחת הן, אך התופעה בשורשה דומה: העמדתן של זלדה ואמי במקום בנותיהן. אני יכול להשתתף בצערם של אחרים, אך – וכאן הגילוי-הנאות רלוונטי – איני מסוגל להבין כיצד אומללותו של פלוני, ויהא זה האדם הקרוב אליי ביותר, תאמלל גם אותי באופן כזה שישפיע על כל אורחותיי.

ולוואי שאת העצות שאנו משיאים לרענו – כמו העצה שאימי יעצה לחברתה – ניישם תחילה על עצמנו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מהרהר על חתונה (פרק ב')

  1. כרגיל, אודי, מעולה. חבל שאתה צריך לתדלק בביטחון עצמי, כפי שניסחת. אתה מוכשר, חביבי. וזהו.

    על אף היותי חילוני-כויפר, אני מודה שהחברה הדתית תמיד עניינה אותי. חודשי הטירונות הארוכים בפלוגה מעורבת עם בני ישיבות (זכור לך משהו כזה?) והלימודים בבר אילן עם כל הדויסעלך רק העלו את סקרנותי. בנות כיתתי הדתיות, רובן ככולן, נמצאות באותו הלך רוח של החניכה הזו שלך- חתונה, ויהי מה.

    אחת כזו מספרת לפני כל שיעור על הדייטים המרובים שהיא עוברת, על תפילות והשתטחויות על קברי צדיקים המבטיחים זיווג הולם (מי בדיוק מבטיח, תמיד שאלתי, אם הצדיק כבר בקבר?) וכהנה וכהנה. בשיעור הבא אזכור לשאול אותה את אותה השאלה ששאלת את החניכה שלך. אאלץ לעשות שיעורי בית כדי לנצח את טיעון ה"בניין הרוחני".

    אבל אודי, מהן הסיבות שלך להתחתן?

    • הי בועז,
      תודה רבה על התגובה. אני מתנצל שאני מגיב באיחור-מה, בתקופת המבחנים אני משתדל להתנתק קצת מהאינטרנט.

      לעניין הביטחון העצמי, זה קצת מורכב. אפשר להיפגש בפלאפל או ליד המכון הגבוה לתורה – הכי רומאנטי! – ולדבר על זה יום אחד.

      לעניין החתונה: איני יודע עד כמה אתה עוקב, אך מבחינת הדת – זה כבר לא מה שהיה פעם. שלא כמו רוב הציבור הדתי, שרואה בקשר-זוגי לפני החתונה משהו פסול (גם אלו שהם חברים לפני החתונה, לא יגורו ביחד או יקיימו יחסי מין), ולכן החתונה בשבילו היא אמצעי – אני לא חש כבול לפרקטיקה הזו.
      באותו עניין, אני לא רואה פסול בחתונה כאמצעי (אמצעי להולדת ילדים, אמצעי לכבילת בן-הזוג אליך) – השאלה איך האדם מגדיר את זה לעצמו, מה "היעדים", אם אפשר לקרוא לזה ככה, שהאדם מציב לחתונה. זה יכול למנוע הרבה תסכולים.
      האם החתונה היא מטרה? אני לא יודע. בזמנו האמנתי בטיעון הבניין הרוחני, אולם אותה עמיתה לעבודה לא ידעה להכניס למונח הזה תוכן, חשתי שהיא מדקלמת את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s