דיין לא יכלה לעשות עם זה כלום

לפני כשבועיים (8.2.2012) קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של אילנה דיין בפרשת כתבת התחקיר על סרן ר' מ-2004, ובכך הפך את החלטתו של השופט נועם סולברג מבית המשפט המחוזי מלפני שנתיים. שופטי העליון קבעו כי לדיין עומדת טענת "אמת דיברתי", כיוון שהדברים היו נכונים לשעתם (בתחקיר הצבאי סרן ר' יצא זכאי), אך קבעו כי הקדימון לתוכנית מהווה לשון הרע, וחייבו את חברת "טלעד" לשלם פיצויים לסרן ר' (סקירה ממצה של הפרשה ניתן למצוא בויקיפדיה).

שלא באופן מפתיע, נעשה קטלוּג של כל השחקנים בפרשה לפי הקלסיפיקציה המוכרת של ימין/ אוהבים אותך צה"ל, לבין שמאל/ הכיבוש משחית/ חופש הביטוי מקום ראשון, כאשר סולברג וסרן ר' נמנים על הקבוצה ראשונה, ואילו דיין ושופטי העליון משוייכים לשנייה. כך לדוגמא כותב ישראל הראל  ב"הארץ" ביום שישי האחרון ה-17.2.2012 (קטעים נבחרים, ההדגשות שלי; א"נ): "…ומה עם הסחיטה הרגשית למטרות פוליטיות, שאליה תומרן הציבור באופן כה מניפולטיבי… לדיין לא היה שום חומר אמיתי, משכנע, שיגרום לצופים להרהר "לאן הסיטואציה הזו מביאה" ולהסיק את המסקנות הפוליטיות שרצתה שנסיק… והיא, בשל האג'נדה, בוססה במוץ המניפולציה והאינסינואציה".

לא זו בלבד שחלוקה זו ככל הנראה חוטאת לאמת, היא מפספסת משהו עמוק ומהותי הרבה יותר בדרכי עבודתה של התקשורת. הראל יוצא מנקודת הנחה, הנכונה בעיקרה, כי התקשורת מופעלת ע"י אינטרסים זמניים, ואינטרסים פוליטיים בפרט, וכי זהו המניע העיקרי לפעולתה. אך התקשורת פועלת ממניעים שורשיים יותר. כתבתי בעבר באריכות (ברשומה "המדד של אלון עידן"), כי כמו כל מערכת חפצת-חיים, האינטרס האינהרנטי הראשון של התקשורת הוא לשמר את כוחה, להבטיח את קיומה, להוכיח את נחיצותה. זה אינטרס אחד מתחת לאינטרסים הגלויים. את האינטרס הזה מגשימה התקשורת באמצעות שני עקרונות-על: לחדש ולזעזע מצד אחד ולמתוח ביקורת מצד שני. כשעקרונות אלו חשופים, כשהם בהתגלמותם המלאה, אלו יכולים להיות הרסניים, אולם לרוב עקרונות אלו ירוסנו בשיקולים זרים, דוגמת רייטינג או "אהבת המולדת". כלומר, אילנה דיין לא פעלה בשל אינטרסים פוליטים; היא פעלה בשם האינטרס הקיומי של התקשורת ואפילו בניגוד לדעותיה הפוליטיות. אילנה דיין פעלה בשם דרישות המערכת. אילנה דיין האישה, נסוגה מפני אילנה דיין העיתונאית.

במסגרת לימודיי בבית-ספר לעיתונאות "כותרת", שמעתי לפני כשנתיים הרצאה של אילנה דיין. באותה עת דיין עבדה על תחקיר גדול, שלמיטב זיכרוני עסק בעסקאות נשק שעושה המדינה עם ארצות אחרות. ודיין שיתפה אותנו בהתלבטות קורעת הלב שלה האם לשדר את הכתבה, או מטעמים של "טובת המדינה" – לגנוז אותה (לא מדובר בפגיעה ישירה בביטחון המדינה, שכן אז הצנזורה הצבאית הייתה פוסלת את הכתבה). המסר של דיין לנו, העיתונאים שבדרך, היה כי אין זה משנה מה תהיה התוצאה, עליכם לעשות את חשבון הנפש הזה. וכבר שישבתי באולם בזמן ההרצאה, ידעתי שזה דיבור שמכחיש את עצמו, יכולתי להישבע שדיין תשדר את הכתבה, כפי שאכן היה. ידעתי שכל שדיין אמרה היה מס שפתיים עיתונאי ותו לא, דברים מהשפה ולחוץ. אלו דברים שנועדו למרק את המצפון של דיין כאזרחית המדינה. זה לא היה חשבון נפש אמיתי כיוון שהמסקנה הייתה ידועה מראש. אילנה דיין לא יכולה להפעיל שיקול-דעת התאבדותי שכזה, היא לא יכולה לכרות את הענף שעליו היא יושבת.

יתרה מזו. באותה הרצאה דיין נשאלה ע"י מישהי מהקהל מדוע העיתונות לא עוסקת מספיק בדברים החשובים באמת, בשחיתות האמיתית, רוצה לומר: בכיבוש. ודיין השיבה לה שזה עיוות לראות בכיבוש את עילת העילות וסיבת הסיבות לכל תחלואיה של המדינה, וככלל, למיטב זיכרוני, נתנה לה "מנה ציונית הגונה" שלא הייתה מביישת את נתניהו (ברצינות). שוב, אין זה שדיין היא שמאלנית שונאת צה"ל; היא פשוט עיתונאית טובה, עיתונאית טובה מדי, שמפנימה את דרישות המערכת באופן מופתי. כאישה וכאזרחית היא מודעת לנפיצוּת של כתבות דוגמת סרן ר' או עסקאות הנשק, אך כעיתונאית שיקול-הדעת שלה מוטעה, מוטה, ולרוב עובדה זו לא תשנה דבר ממסקנתה. זה היה אצלה בידיים והיא לא יכלה לעשות עם זה כלום.

כשפובליציסט כישראל הראל מפגין בורות בהבנת זרמי העומק של העיתונות, זה מפליא אך נסלח; אולם כשמוטי קירשנבאום, שהוא עיתונאי כחמישים שנה, אינו מבין זאת, זה ממש תמוה. קירשנבאום התראיין לרז שכניק מ"ידיעות אחרונות" ("7 לילות", 17.02.2012). כאשר הוא נשאל על יאיר לפיד ומדוע צעירים לא נכנסים לפוליטיקה, הוא משיב (ההדגשה שלי; א"נ): "כי כשאתה נכנס לעניינים, מיד מתנפלים עליך ומחפשים לך איפה אתה עושה דוקטורט ואם זה כשר. כבר סגרו פקולטה בגלל יאיר לפיד. עכשיו מחפשים אם יש לו רישיון נהיגה בתוקף ויחפשו על אלף ואחד דברים ובסוף ימצאו. אז אתה אומר לעצמך 'למה להיכנס לפוליטיקה'. כל זה אומר שיאיר לפיד יצר פחד אצל הגורמים הפוליטיים האחרים. גם הסקרים מראים את זה…".

קירשנבאום חוטא פעמיים, שתיים שהם אחת: בכך שהוא מסווג את החשיפה הזו לקרבות פוליטיים, ובכך שאין הוא מכיר בזרמי העומק של העיתונות. קירשנבאום למעשה טוען שהחשיפה על כך שיאיר לפיד התקבל לתואר שני ללא תואר ראשון, נובעת ממניעים פוליטיים של יריביו. הידיעה הזו נחשפה ב"הארץ" ע"י טלילה נשר. ניתן כמובן לומר, ואיני שולל זאת, שהיה זה גורם פוליטי שהדליף לנשר את העובדה הזו, ובכל מקרה הדבר טעון הוכחה. אך מה המניע של נשר? הרי יאיר לפיד, אם יורשה לי לומר בהכללה, אינו גוזל ולו קול אחד מהקהל הפוטנציאלי של קוראי "הארץ" וממילא של נשר, ואם כבר ההפך הוא הנכון: לפיד שואב את רוב הקולות מ"קדימה", המפלגה שבבחירות האחרונות חרתה על דגלה את הסלוגן "רק לא ביבי", ולפיכך צימקה את מרצ לשלושה מנדטים בלבד.

אין זה כי אם נשר פעלה בשם האינטרס התקשורתי שאומר כי יש לחשוף, לחדש ולזעזע מחד ולהעביר ביקורת מצד שני. כשזה המצב, שקירשנבאום לא יתפלא שאין "צעירים מוכשרים" שרצים לפוליטיקה. זו התקשורת – התקשורת שקירשנבאום הוא אחד מקברניטיה – שדואגת לאינטרסים הפנימיים שלה. התקשורת אמנם פועלת בחסות הדמוקרטיה, אך היא לא פועלת בשם הדמוקרטיה או למען הדמוקרטיה. הדברים אמנם יכולים לעלות בקנה אחד, אבל לעתים מרוב "עזרה לדמוקרטיה" – התקשורת יכולה להרוג את הדמוקרטיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s