הכלה כחסרון

במהלך שבע השנים שאני בשוּק הבשר, הידוע יותר כשוּק הפנויים-פנויות, פיתחתי לי כמה שאלות גנריות שאני נוהג לשאול בדייטים, למקרה שהדייט מדשדש, שאלות שיש בהן ערך מוסף, לדעתי. אחת השאלות שאני נוהג לשאול היא "מהם החסרונות שלך?", כשמיד אני מסייג את דבריי: "אין צורך ברשימה המלאה, בכל עשרות, אם לא מאות, החסרונות, די בחמישייה הפותחת, בפיינל-פור". החשיפה לאותן חסרונות היא שולית למטרה העיקרית, והיא היכולת של אדם להכיר במוגבלויותיו, שזה הנושא שאותי מעניין. וכשחבר הראה לי שזו אחת השאלות שהוא נשאל בטופס לקראת לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה, אמרתי לעצמי כי נתלתי באילן גבוה.

אולם זו לא שאלה כזו מסובכת או חושפנית, כפי שניתן לחשוב, וזאת מכיוון שאת רוב החסרונות, אם לא את כולם, ניתן להציג כיתרונות, במפורש או במשתמע. כך אני עושה כשאני נשאל בחזרה לחסרונותיי, לדוגמא (מכיוון שיש לי כ"כ הרבה חסרונות, אני פשוט בוחר אחד), אני משיב שאני רגיש מדי. אילו הייתי מונה חסרון שהוא חד-משמעי שלילי – "תשמעי, אני שמוק רציני, אני פשוט אדם רשע" – קרוב לוודאי שהוא היה מרתיע. אולם כשאני מציג את החסרון כיתרון, ובפרט החסרון שאני הצגתי, לרוב הוא זוכה לתגובה: "אווווו, איזה חמוד".

איני חושף את הקלפים הסודיים שלי בדייטים – בסוף לא יישארו לי שפנים בכובע, והרי אלמנט ההפתעה הוא משמעותי כאן – בכדי לדבר בשבח עצמי – יותר נכון, בגנות עצמי – אלא כיוון שנזכרתי בכך כשקראתי את הראיון שהעניקה יו"ר קדימה, ציפי לבני, לגידי וייץ מ"הארץ". כשראיתי את הפרומואים לכתבה חשבתי לעצמי שיש בכתבה משום ביזוי המת, רמיסת הגוויה הפוליטית שהיא ציפי לבני, ועוד ע"י לא אחר מוייץ, שהוא כתב התחקירים של העיתון, התותח הכבד ביותר של העיתון. לתת לוייץ לראיין את לבני זה כמו לשלוח חטיבה שלמה להילחם בכמה לוחמי פאלנגה.

ואכן, שלא כמו שנהג ארי שביט בראיון שלו עם שאול מופז ב-2010, כשלא הציג לו שאלות קשות, וייץ פותח את הראיון בהתקפה ישירה, כשהוא שואל את לבני אם היא תומכת בשלטון החוק, וכשהיא אומרת לו שזו "שאלה אידיוטית", הוא שואל אותה מדוע היא מוקפת באנשים שהם עבריינים מורשעים: עמרי שרון, חיים רמון,  צחי הנגבי. וכך בהמשך, כמו לדוגמא כשהוא שואל על הצעות החוק הלאומניות שיצאו מתחת ידם של חברי-הכנסת של קדימה.

המעניין הוא שלבני מתנהלת תקשורתית בראיון זה בצורה מופתית ולא פחות חשוב כנה, או פסאדו-כנה, ובניגוד להרבה ראיונות עיתונאיים שהפוליטיקאים מסתנוורים מהם, שהם נמשכים אליהם כמו למלכודת דבש, לתחושתי בראיון הזה לבני יוצאת כשידה על העליונה. זה נכון ביחס לכמעט כל שאלה שהיא נשאלת, אך אני כאמור רוצה להתמקד באסטרטגיה של הצגת החסרונות כיתרונות. כך, כשוייץ שואל אותה "מה חשבון הנפש שלך", היא משיבה: "התנהלתי בממלכתיות יתר", וכשהוא שואל אותה על הצעות החוק הלאומניות של חברי קדימה, היא משיבה: "כשניסו לפרק את המפלגה קיבלתי החלטה שבה אני מכילה חלק מחילוקי הדעות ומנסה שלא להגיע להתנגשות פנימית בתוך המפלגה." והדברים פזורים גם בהמשך הראיון.

ממלכתיות והכלה אינן מילים שליליות; לכל היותר השימוש בהן היה לא במידה. כשלבני נשאלת על חשבון הנפש הפוליטי שלה, היא לא מציינת את חוסר היכולת שלה לתקשר עם סביבתה (תכונה שבתקשורת הרבו להדביק לה), כי אם להפך: היא מציגה את עצמה כמכילה. וכתגובה לכך שוייץ מטיח בה כי קדימה אינה מהווה אופוזיציה משמעותית, היא אומרת להפך: היא הייתה ממלכתית, רק שממלכתית מדי.

לבני נותמת מופע מושלם של אומנות הראיון. וכשלעצמי, אני שמח שכיוונתי לדעת גדולות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s