האקראי, הארעי, הסתמי

לא בכל יום, ולא כל אדם, זוכה לכבוד לו זכה דויד גרוסמן ביום שישי שעבר (24.2). גרוסמן פרסם מאמר בעיתון "הארץ" ("למה מי מת?"), שנפרס לכל רוחב העמוד הראשי של העיתון (כידוע, "הארץ" יוצא לאור במהדורת ברואדשיט, ולא כטבלואיד), ופרט להפניות למוספי סוף השבוע – אין חדשות נוספות בחצי העמוד הראשון של העיתון. הנוהג הזה זכור לי ממקרה אחד בעבר, ושוב היה זה דויד גרוסמן שזכה לו: לפני כשלוש שנים, כשפרסם "הארץ" מאמר אחר פרי-עטו של הסופר ("הסיפור שאנו כלואים בו"). כפי שניתן לראות מהניתוח ב"עין השביעית" של חנוך מרמרי את מאמר זה, בפעם הקודמת גרוסמן השאיר קצת מקום בחצי העמוד הראשון של העיתון לאירוע שולי אחר שארע באותו יום – השבעתו לנשיאות ארה"ב של הנשיא השחור הראשון בתולדותיה, ברק אובמה. פרט לשני המקרים האלו, ב-27 שנותיי ולאחר מאות ואלפי עיתוני "הארץ" שקראתי, לא זכור לי שאדם אחר זכה לכבוד המלכים שזוכה לו גרוסמן. דויד מלך ישראל.

מרמרי מבקר את הנוהג הזה, אך לפחות בזמנו, המאמר של גרוסמן נראה לי מאמר חשוב, אפילו מאמר מכונן. אולם האם המאמר של גרוסמן מיום שישי האחרון ראוי לכבוד הזה? גרוסמן מתאר את הזדעזעותו מתחקיר ש"הארץ" פרסם שבוע קודם לכן (ב-17.2). התחקיר מגולל את סיפורו של עומר אבו ג'ריבאן, שוהה בלתי חוקי מעזה שנתפס על גניבת רכבים. בסוף הפרשה שני שוטרים השאירו את אבו ג'ריבאן בצדי כביש ראשי, לגופו פיג'מת בית-חולים וטיטול, וכשהוא מחובר לקטטר, ללא נעליים וללא אוכל או שתייה. למרות שעברו 4.5 שנים, ומדובר בגנב רכבים, אני חושב שהסיפור ראוי לפרסום – ואולי דווקא בגלל שמדובר בפלסטיני ועבריין, ואפילו ראוי לפולו-אפ שהוא קיבל במאמר מערכת של "הארץ" יומיים אחר-כך, ב-19.2.

הסיפור באמת מזעזע, מבעית, והקורא הסביר, שלא מסוגל לעכל את הסיפור, שואל את עצמו כיצד דבר כזה יכול להיות. הקורא מחפש מסגרת שתארגן לו את כל הפרטים בסיפור, הוא מחפש נרטיב-על שלאורו הוא יוכל לקרוא את הסיפור. כל פרט ופרט אינו עומד לעצמו, הקורא חייב למשמע את כל הפרטים לפי סדר מסוים, לפי נרטיב. "הארץ" מחפש פרשן שיעשה לקוראים סדר בסיפור, ולמשימה זו נקרא גרוסמן, שכסופר בונה נרטיבים יש מאין ובוודאי יוכל להסביר לקוראים מה לעזאזל קורה פה.

גרוסמן מבזבז 800 מילה רק להוספת תיאורים למה שהתרחש לכל אורך הפרשה (ובפרט בסופה), כלומר רק מעבה את הסיפור, אך לא אומר למעשה כלום. לא זה מה שקידם את המאמר לעמוד הראשי, לא זה מה שפרס את המאמר לרוחב העיתון, אלא הדברים שגרוסמן כתב בסופו: "אבל אז אני חושב – מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?" כלומר, נרטיב-העל של גרוסמן הוא שהמקרה הזה הוא תולדה של הכיבוש. קהות-החושים שגרם הכיבוש, היא שהביאה להשארתו על הכביש של אבו ג'ריבאן.

הפרשנות של גרוסמן היא מופרכת, היא עושה עוול לכיבוש והיא עושה עוול למקרה המזעזע של אבו ג'ריבאן. בסופו של דבר שניהם יוצאים נפסדים מהפרשנות של גרוסמן. אבו ג'ריבאן יוצא נפסד, כי לא רואים אותו, רואים מעליו, הפרטים לא חשובים אלא חשובה התמונה הכוללת, אבו ג'ריבאן צריך להתמשמע לאור נרטיב העל. וגם הכיבוש הפסיד. הקורא הסביר, שביקש מסגרת שתארגן לו את הפרטים, לא קונה את זה שכל דבר שקורה בארץ מתקשר במישרין או בעקיפין לכיבוש, הוא בוחן את הפרשנות של גרוסמן והוא אומר לעצמו: חסרה לי חוליה מקשרת, גרוסמן עושה קפיצה לוגית ממקרה אחד למקרה אחר, מבלי לספק לנו את הקישור.

כשחייל מרביץ לפלסטיני במחסום – ואפילו שאותו חייל שעמד במחסום עושה למחרת תאונת "פגע וברח" על אזרחי – ניתן לומר שהמקרים הם תולדה ישירה של הכיבוש, שהכיבוש משחית, שהכיבוש יוצר קהות חושים. אבל המקרה של אבו ג'ריבאן לא מתחכך עם הכיבוש בשום צורה. למעשה נציגי הכיבוש בסיפור, מפקדי המחסומים, שומרי הסף של מדינת הצללים, מסרבים לאפשרות שאבו ג'ריבאן יישאר אצלם במחסום, כי הם מבינים כיצד זה ייגמר. ואם כך, אומר לעצמו הקורא הסביר, אם גם זה כיבוש, אולי עוד כמה דברים שמספרים לי שהם כיבוש לא קשורים בכיבוש. אם אבו ג'ריבאן הוא הכיבוש משחית, אז הכיבוש אינו משחית. הקורא הנבון והנבוך שחיפש לעצמו נרטיב שיארגן לאורו את הסיפור, לא מצא אותו.

נרטיב העל שלאורו אני קורא הסיפור הוא תורת האבסורד, כמו זה שמופיע בספריו של אלבר קאמי, כמו ב"הזר": הסיפור נפתח בתיאור מות אימו של גיבור הרומאן, מרסו: "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע", ובמהלכו מרסו הולך לטייל, נתקל בערבי ויורה בו למוות "בגלל השמש". להתרחשויות בסיפור של קאמי אין מניע, אין מחשבה רציונאלית, הכל הוא יד המקרה. כך גם הסיפור של אבו ג'ריבאן מורכב משרשרת פעולות שרירותיות, סתמיות, שלא תמיד יש מאחוריהן מניע או כוונת מכוון, וקל וחומר שלא כוונת זדון. שחרורו של אבו ג'ריבאן מבית החולים והעברתו למשטרת רחובות; הרופא האחראי על מרחב השפלה שלא הסכים לבוא לראות את העצור; הניסיון לזהות את העצור בתחנות המשטרה. הכל אקראי, הכל חסר מניע. זה קרה בישראל, זה יכול לקרות בצרפת, ניו-זילנד או כל מדינה אחרת.

ברור שנרטיב זה אינו מספר את כל הסיפור ואינו מארגן את כל הפרטים בטקסט. למעלה מכך: זו תיאוריה שקשה מאוד לקבלה, זה נרטיב שחותר תחת יסודות הנרטיב, נרטיב שאומר שאין נרטיב, שאין משמעות. זו תיאוריה שקשה מאוד לעכל אותה. אך זו המסגרת שלאורה אני קורא את הסיפור, וזו המסגרת שיכולה לארגן חלק מהדברים שמתרחשים לנו בחיים. חלק מהאירועים שפוקדים אותנו הם סתמיים, ארעיים, אקראיים, שרשרת פעולות שאולי רבת חשיבות לחיינו, אך לא תמיד חוליה אחת מובילה לאחרת, לא תמיד יש משהו שעומד מאחורי המקרים.

יש להכיר שחלק נכבד מחיינו מורכב מהאקראי, הארעי והסתמי.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “האקראי, הארעי, הסתמי

  1. היי אודי!
    אני מסכים שזה באמת סיפור קשה, שכדי להרגיע את תחושת הבחילה ממנו, צריך למצוא איזשהו הסבר לרוע ה-בנאלי הזה, איזשהו תסקיר על של המצב. במקום הזה מנסה להיכנס העיתונות ותמיד לקחת משהו מהפרט ולנסות לרמוז על הכלל, לעיתים בצורה מולבשת. מה שהיה חזק בכתבה המקורית, בניגוד למאמר הזה של גרוסמן שמאכיל את הקורא בכפית, שלא היה צורך בלעשות את ההקשר הלוגי של גורסמן לכיבוש, הסיפור עצמו, התגלגלות הפרשה עצמה כבר הכילה את הנרטיב.
    כמו שפירטת – הרופא, השוטרים, החיילים, העובדה שכל המעורבים התקדמו במשטרה, ושהם ימשיכו להתקדם ולאף אחד לא יהיה אכפת. בעיניי לא היה צריך להוסיף מילה כדי שאני אשתכנע שמדובר בחברה חולה שעשתה לעצמה תהליך בראש של דה-היומניזציה של הצד האחד. זה לא משהו חריג, זה מה שעובר על אנשים שמוצאים את עצמם בקווי עימות בחיכוך מתמיד. אני לא חושב שהעובדה שהמפקדים במחסום סירבו לקבל אותו, לא ידוע כלל מאילו נימוקים, משנה את התמונה…
    נכון שאין פה שום קונספירציה מאורגנת, סתם שרשרת של פקידות קרה ולא מאורגנת. להגיד שזה ארעי? אני לא מתאר לעצמי את הכותרות שהייתה הפרשה הזאת מקבלת אם היה מדובר באזרח ישראלי או רחמנא ליצלן יהודי משלנו בגולה שהיה עובר יחס כזה… יש את הביטוי The greatness of a nation and its moral progress can be judged by the way its animals are treated של גנדי שנראה לי תקף כאן. אלה מסוג מקרי המבחן שמלמדים אותך על החברה.

    • בוריס שלום,
      תודה רבה על התגובה.
      לעניין הקישור לכיבוש, אני חולק עליך. לעניין ההתייחסות ל"אחר", אני מסכים, אבל אם כן המקרה הזה היה יכול להתרחש גם לערבי בתוך גבולות הקו הירוק, גם ללא הכיבוש.
      ושוב תודה

  2. מסכימה עם בוריס במקרה זה. האירוע שקרה, קרה לשב"ח ולא לאזרח ישראלי ולא היה יכול לקרות לאזרח ישראלי. ואם כבר היה קורה לאזרח – הייתה קמה מהומת אלוהים – בוודאי אם היה יהודי.
    טכנית, אזרח ערבי ישראלי ניתן לאיתור מהיר יותר מאשר פלסטיני מהשטחים, קל יותר למצוא את קרובי משפחתו ולדאוג שיגיע לביתו.
    אולי היה יכול לקרות מקרה שכזה עם חסר בית…. כולי תקווה שלא.
    אבל צירוף המקרים שהצטרף כאן, אינו אקראי, אלא נובע מכך שאותו אומלל שקיפח את חייו בעירום ובחוסר כל, בצד הדרך, הינו פלסטיני, שוהה בלתי חוקי, החי בטריטוריה שהסמכות עליה אינה מוחלטת וידועה (שלנו-לא שלנו), אשר יש מחסומים המוצבים בשעריה ומבדילים אותה משטח המדינה, אשר התושבים בה אינם אזרחים שלנו ולא לכולם ברורה מידת אחריותינו כלפיהם. מעין חצר אחורית אשר רוב הציבור הישראלי מעלים ממנה עין כבדרך קבע, היא אינה נוכחת בחייו ואינה מעניינת אותו (כל זמן שיש שקט בטחוני, כמובן) וודאי שמצוקת היושבים שם (מהזן הלא יהודי, אך במידה מסויימת גם היהודי) אינה משחקת תפקיד בתודעתינו הציבורית.
    אותו פלסטיני גם עבר תהליך משמעותי של דה-הומניזציה הנובע בדיוק מאותו כיבוש מדובר וכמובן מהמאבק האלים האינסופי שאנו מנהלים פה (ודי להזכיר את צהלות השמחה שבקעו במרחב הקיברנטי לאחר היוודע תאונת הדרכים בה נהרגו ילדים פלסטינים).
    כך שאני, כקוראת של עיתון הארץ, הערכתי עמוקות את החלטת העריכה שהביאה להצבת מאמרו של גרוסמן (שדווקא לא היה מהמעולים שבמאמריו, לדעתי) בראש מהדורת סוף השבוע, החלטה המשקפת, לעניות דעתי, סדר עדיפות מוסרי נכון ונדיר.

    • היי ריקי,
      תודה רבה על התגובה.
      אני מעריך את "הארץ" על כך שהציב מאמר של גרוסמן בראש העמוד הראשי. גרוסמן יודע לכתוב טוב, אין ספק, אך מעבר לקישור לכיבוש, אני לא מצאתי חידוש כלשהו במאמרו שמצדיק את פרסומו כפי שהיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s