אימא מתחילה להתחזק

אימא שלי מתחילה להתחזק בדת. זה לא שלפני-כן היא הייתה דתייה למחצה, או שכעת היא מקפידה על קלה כבחמורה – זו, אגב, אחת הבעיות: היא לא יודעת להבחין בין קלה לחמורה; במצוות שחכמים קבעו שהן מהתורה היא מחפפת, ודברים שוליים היא ממלאת בצייתנות – אבל ישנה איזו קפיצת מדרגה, ניכרת מגמה, ניכר הכיוון שאליו הרוח נושבת. בניגוד למה שעלול אולי להשתמע מדבריי, איני חושש "לאבד את אימא" בעקבות ההתחזקות של אימי, ואיני מסתכל על כך בלגלוג – למרות שלתפישתי הלייבוביצ'יאנית, יש בעייתיות-מה בכך שהיא באה לתפילה עם רשימת מכולת – והיא אומרת את הדברים מפורשות, זו אינה השערה בעלמא – ועל אחת כמה וכמה כשהיא חוזרת לבסוף מהמכולת, סליחה מבית-הכנסת, לאחר שהתמקחה על המחיר ולבסוף שילמה כפול מהמחיר המקורי; אני באמת מכבד את עמדתה. אני רק מבקש להתייחס לאספקט אחד ממגמת ההתחזקות של אימי: הליכתה לשיעורי תורה.

איני בא לרפות את ידיהן – וכשמדובר בשכר-פסיעות, אולי כדאי לומר רגליהן – של כל המבקשות להאיר את האור הגדול, להגדיל תורה ולהאדירה. כפי שהצבעתי על הבעייתיות של בנות המגזר ברשומה אחרת – הבעיה שלי היא שלאימי אין יכולת לשמוע את השיעורים בצורה ביקורתית, לנתח את הדברים שהיא שומעת ולהחליט היכן היא עומדת ביחס אליהם. היא כמו "דיו כתובה על נייר חלק", כל מה שכותבים עליה – נשמר.

ואל יהא הדבר קל בעיניכם; בשבילי מדובר במשבר. אמנם נרפאנו מתחושת "אבא שלי הוא הכי בעולם, ואימא גם" – אם כי הפצעים לעולם לא מגלידים לחלוטין – כלומר, התפכחנו מהאשליה שההורים שלנו הם כל-יכולים, אך כאן מדובר במצב חמור עוד יותר, שכן מבחינת התפישה הדתית, אימי מחזיקה במאנטרות שמתאימות לאחותי הקטנה, שעולה לגיל 14 – אף היא במגמה של "התקרבות להשם" – והיא מזמזמת בקומה ובשבתה "הכל לטובה, הכל לטובה" (יש לזה מנגינה). וזה ממש מביך אותי להסביר לאימא שלי מדוע התפישות שלה מוטעות או לעתים סתם שטחיות.

אביא דוגמא אחת מהשבת האחרונה. אני מקווה שלא אעוות את הדברים, אך על כל פנים אספר אותם באופן שאימי סיפרה לנו. נושא השיעור היה השמחה (אני מניח שבזיקה לחודש אדר), ובין השאר אימא סיפרה לנו שבשיעור השבועי המרצה (המטיפה?) אמרה להם שכשם שאנחנו קמים בבוקר ונושמים, כך אנחנו יכולים לקום בבוקר ולהיות שמחים, וכן שיש לשמוח לא רק בהשגת המטרה אלא גם בתהליך.

הביטוי השני הוא בעייתי פחות, אולם גם הוא מעורר קשיים. זה קל מאוד לשמוח בתהליך כשאתה יודע שהוא מוביל אותך לתוצאה מסוימת – וממילא התוצאה מקרינה על התהליך, למרות הקשיים המרובים בתהליך. לדוגמא, הריון שמוביל ללידה למרות הבחילות וההקאות וכולי; אולם מה קורה כשאת התהליך אופף חוסר-וודאות קיצוני, או בהליך סיזיפי שסופו לוטה בערפל? האם גם אז נשמח בתהליך? האם בחורה שיוצאת לדייט אחר דייט במטרה להתחתן, וכבר נמצאת במין איזור דמדומים של כהות-חושים – האם גם היא צריכה ליהנות מכך?

אולם הביטוי הבעייתי יותר הוא הרישא של הדברים: האם שמחה היא כמו נשימה? נשימה היא פעולה לא-רצונית, היא פעולה שצריך להתנגד לאינסטינקט הקיומי בכדי להפסיקה, בעוד שמחה היא פעולה רצונית מתחילתה ועד סופה. שמחה היא אולי פעולה חשובה, אך היא אינה הכרחית כמו אוויר לנשימה ואפילו לא כמו מזון. היא דורשת עבודה עצמית מתמשכת ומאומצת, בעוד נשימה היא נון-שלנטית, היא אגבית. אילו השמחה הייתה פעולה לא-רצונית, מעין הוראות תפעול למכונת כביסה – לא היה ציווי על השמחה ולא הייתה קללה על עבודה שלא בשמחה "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, 47). השכר הוא תולדה ישירה של הבחירה החופשית.

לא הייתי נדרש לדברים לולא היו להם השלכות לחיי המעשה. האמירות כי השמחה היא לא-רצונית או שצריך להיות בשמחה תמיד – אינן ישימות וסופן להביא לתסכול כפול – הן מול הדרישה להיות בשמחה והן מול החיים עצמם. הן גם מגלמות בתוכן הבטחה סמויה לשכר, או לתוצאה, שכן האדם חדור-ציפייה שמעשיו הם שיביאו אותו לשמחה.

כשלעצמי, נראית לי הרבה יותר מעשית הגישה ההפוכה, בממד הרוחני ובממד הגשמי גם יחד. עקידת הרצון הפנימי נראית לי חוויה מציאותית הרבה יותר. "הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא" (הרי"ד סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 254).

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אימא מתחילה להתחזק

  1. לאחר דין ודברים עם עצמי הגעתי למסקנה שאני חולקת עליך. בעיני, השמחה אינה פעולה רצונית בדיוק כשם שאין לאדם שליטה על צער. מכיוון שכך, הפרשנות שלי למצווה הברסלבית "להיות בשמחה תמיד" לא מכוונת לצהלה פורימית ברוח מרוממת בכל ימות השנה, אלא, להיות האדם שמח בחלקו. ואם זו אכן הכוונה, הרי שהמצווה בכלל מבקשת למנוע מהאדם להתחזר ולחמוד את הדשא של רעהו, והופ, הפכה המצווה לעניין שבין אדם לחבירו.

    ובלי קשר בכלל, בכל תרי"ג מצוות (מודה שלא עברתי על כולן בעצמי…) לא נדרש האדם לשמוח תמיד כפי שהוא נזקק לנשימה תמידית. אדרבא, היהדות מלאה בימי אבלות וצום. אולי התורה מדגישה את עבודת ה' בשמחה כדי להבהיר שהיא אינה תלויה במצב רוחו של האדם ויש להתמיד בה בשעת שמחה כשם שאנחנו ממהרים לפנות לקב"ה בשעת צער.

    ואולי כדאי לדאוג לרבנית של אמא לרענון של החומר…

    • היי קרן,
      תודה רבה על התגובה.
      גם הפרשנות שלך לשמחה או עצב דורשת "עבודה עצמית" – למנוע מהאדם להתחזק וכד' – עבודה של האדם על עצמו, ולפיכך היא רצונית. ובכל מקרה, ברור שיש רגשי שמחה או עצב ספונטניים, אך לא בזה מדובר. ואם לאדם אין שמחה על הצער, אזי ברגע זה הרסת את העבודה להרבה מאוד פסיכולוגים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s