המרצים

הם נמצאים בכל מקום: בבית, במקום העבודה, באוניברסיטה. בטוח נתקלתם בהם לא-אחת. יכול להיות שחלקם אף נמנים על החברים הטובים ביותר שלכם, למרות שלא תמיד קל לזהותם. כשאני כותב את הדברים, אני חושב לדוגמא על מישהי שיצאתי איתה. הם אנשים רגילים, נורמטיביים, כמוני-כמוך, אפילו – וזה מה שהופך את זה כל-כך קשה לזיהוי, כל-כך קשה להתנגדות – מתלבשות טוב. צריך רק להמתין שהם יתחילו לדבר, וזו יכולה להיות שיחה על פוליטיקה, החומר הנלמד בשיעור הקודם, או סתם שיחת-חולין רגילה. צריך רק להקשיב להם.

כי לאחר שמקשיבים להם מגלים שהם לא מדברים, הם מרצים. המרצים תמיד מדברים בלהט, בנחרצות, בהחלטיות, וזה לא משנה אם נושא-השיחה הוא חתונת החבר הטוב ביותר שלהם או הליכה יומית למכולת. המרצים יכולים לדקלם מונולוגים שלמים על-פני דקות ארוכות, אך הגודל לא קובע, וזה מה שמבחין אותם מ"הנואמים", שאצלם כל שיחה היא נאום-ארוך; אצל המרצים אלו יכולים להיות גם שניים-שלושה משפטים בלבד שייאמרו בהתלהבות-כבושה. הרכיב החשוב ביותר אצל המרצים הוא האינטונציה, ההטעמה של המילים, קצב הדיבור.

למרצים יש תמיד דעה ולרוב יש להם מסר, סמוי או גלוי, להעביר. אפשר לומר עליי הרבה דברים רעים – הנה, רק בשבוע האחרון אמרה לי עמיתה לעבודה שאני שחצן, מתנשא (יש הבדל בין השניים?) ובאופן כללי שאני יותר מדי מרוצה מעצמי, במה שגרם לי לתהות: אם זה מה שהיא אומרת לי בפנים, מה היא אומרת עליי מאחורי הגב?! – אך למרות שגם לי חשוב לגבש דעה בכל נושא, מעולם לא יצאתי מידי הספק, מפקפוק-פנימי בדברים שאני משמיע, וכשאני מדבר – הספק לא רק מקונן בי פנימה הוא גם בא לידי ביטוי בדיבור: גמגום, חזרה על משפטים, השתהות בין משפט למשפט. כשאני אומר משהו בהחלטיות, אני מתחיל לפקפק בכך, ואני מכריח את עצמי להטיל ספק: אם אין ספק – יש ספק. ועל אחת כמה וכמה שאני סולד, ומשתדל להימנע, מהעברת מסרים; אם כבר, אני משתדל להעביר נקודות למחשבה, סימני שאלה.

אצל המרצים כל דיבור הוא מופע, הוא מלווה בפרפורמנס שהוא לא בהכרח מודע לעצמו. זה בא להם בטבעיות. ואולי כאן מקום להעיר שלא תמיד ישנו קשר בין המרצים הנ"ל לבין אנשי הסגל שמעבירים את השיעורים באוניברסיטה, לפחות לא בקורסים שאני לוקח, שהם יכולים להיות משעממים, חסרי אמביציה, ורומזים לתלמידים בסבטקסט במשך שיעור שלם כמה הם לא אוהבים את השיעור הזה. המרצים שאני מדבר אליהם אוהבים לדבר. אני מכוון למרצה האידיאלי.

המרצים משדרים היררכיה, היררכיה שאומרת שהם נמצאים קצת מעל האנשים עמם הם משוחחים. אחד הביטויים של ההיררכיה הוא שהם לא יסתכלו בגובה העיניים של בן-שיחם: לפעמים הם ינעצו עיניים בנקודה כלשהי מעל בני שיחתם, כמגלגלים רעיונות מעולמות עליונים, אך הרבה פעמים הם יפזלו לצדדים, מחפשים קהל-יעד נוסף, שלעתים אכן יהיה שם, אך לעתים לא. כך הם מרחיבים את התפשטות הרעיונות שלהם, אך לא פחות הם מרמזים שהדברים עומדים בפני עצמם, ללא תלות בבן-זוגם לשיחה. עם זאת, הם תמיד ידאגו לשמור על קשר-עין עם הבוחר, מקפידים לבדוק שהפרטנר שלהם עוקב והם לא מאבדים אותו. הרי אין מלך ללא נתינים, והמרצים חייבים שמישהו ישמע אותם.

מודעות פרסומת

שתי נשיקות ותביעה אחת

תופעה ידועה שמתרחשת אצל סטודנטים לפסיכולוגיה היא שבכל פעם שהם לומדים על הפרעה הם בטוחים שיש להם את אותה הפרעה, או לכל הפחות בוחנים את עצמם לאורה (אז אני נורמלי?). אני עברתי את אותו תהליך בקריאת ספר פסיכולוגיה להמונים, וכך גיליתי שאני סובל גם מאישיות גבולית, גם מאישיות נמנעת וגם מאישיות סכיזואידית – וזו רק רשימה חלקית… איך אמרה לי חברה שלי לשעבר שקראה את הספר לפניי, ברגע של מריבה קולנית? "עכשיו אחרי שקראתי את הספר, אני יודעת שאתה לא סתם דפוק – אתה דפוק עם קבלות!"

תופעה דומה אבל שונה היא אחת מתופעות הלוואי של החוויה הצרכנית, כשהקונה מזהה שהמוצר אותו רכש הוא נחלת הכלל, כלומר הוא נפוץ בקרב רבים. לדוגמא, כשפלוני רוכש מכונית מסוג טויוטה קורולה, הוא מבחין כמה רבות הן הקורולות על הכבישים. יש אנשים שחשוב להם להיות יוצאי-דופן, והדבר יגרום להם עצב רב, ויש אנשים שחשים שמחה על שמכונית רבים – חצי נחמה. אלו ואלו מסכימים, אני חושב, שריבוי המכוניות (בדוגמא שנקטנו) אינו שינוי עובדתי שהתרחש במציאות, אלא זו תשומת הלב שלהם לקורולות שהשתנתה.

וזה מוביל אותי לתופעה שלישית שמתרחשת כעת ושואבת מעט משתי התופעות לעיל: במהלך לימודי המשפטים חשתי כיצד החומר הלימודי נוכח בחיי בצורות שונות, ובפרט בסמסטר ב', כשבמהלך החודש הראשון שלו יצא לי להרהר על כמה היבטים בדיני נזיקין, קורס שאני לומד הסמסטר, בעקבות שתי "נשיקות" שהביאה מכוניתי לשתי מכוניות אחרות. אז ניתן לפטור זאת בכך שמאז ומעולם דפקתי רכבים של הזולת והחשיפה לדיני נזיקין היא רק שהפנתה את תשומת לבי לכך – כמו בדוגמא עם הטויוטות – אך עדיין סמיכות הקורס לשפשופי-המכוניות מעניינת, ואפילו גורמת לי להרהר במופלא ממני, כמו "דרכי ההשגחה העליונה".

הנוסחה הבסיסית בדיני נזיקין אומרת שיש עוולה, נזק וקשר-סיבתי בין מזיק לניזוק: ראובן זרק קליפת בננה על המדרכה (עוולה), ובעקבות כך (קשר סיבתי) החליק שמעון על הקליפה ושבר את הראש (נזק). תביעה כזו, בה ראובן, המזיק הישיר, תובע את שמעון, הניזוק הישיר, כמעט ואינה מתרחשת במציאות שבה רוב התביעות נעשות בין מזיקים וניזוקים עקיפים, כמו המעביד של המזיק או מזיקים רחוקים יותר, כמו תביעה בין שתי חברות ביטוח. כלל אין זה מובן מאליו שניתן לתבוע את חברת הביטוח, שכן לא רק שהיא לא זו שהזיקה, היא לא שלחה את המזיק ולא אחראית על המזיק, כמו המשלח והמעביד. היות המבטח בר-תביעה הינה בעיה חמורה יותר לפי אחת משיטות הצדק המתקן, הדורשת אשמה וכפרה של המזיק.

בנשיקה הראשונה שלי היות חברת הביטוח התובעת – יצר מצב אבסורדי, שכן לאור הנזק המזערי שגרמתי למכוניתה, בעלת הרכב הנפגע כלל לא התכוונה ורצתה לתבוע, אלא שכאזרחית ישרה היא חשבה שכדאי להעביר את פרטי התאונה לחברת הביטוח, שתבעה אותי על לא פחות מ-1700 ש"ח. בשל התחושה שהנפגעת נטעה בי כי מדובר ב"גילוי נאות" בלבד וקלושים הסיכויים שחברת הביטוח תתייחס לכך, לא חשבתי כלל על האפשרות "לסגור את זה מתחת לשולחן", מבלי להפעיל את הביטוח. ניתן אולי לומר שהנפגעת נהגה בנאיביות מוגזמת, אך לפי דעתי היא דברה אמת. יתרה מזו, כשהתקשרתי אליה כעבור כשבועיים לבדוק היכן עומדים הדברים, היא לא ידעה להגיד לי דבר, והיא בעצמה סברה שחברת הביטוח "ירדה" מהתביעה (אם הבנתי נכון מהנפגעת, השפשוף גם לא נצבע שנית). חברות הביטוח יצרו מצב שהמזיק צריך לשלם על נזק שגרם לניזק, למרות שהניזק לא מעוניין בכך, הכסף לא הולך אליו והנזק לא תוקן.

הנשיקה השנייה שלי קשורה לנושא שלמדנו אתמול בשיעור, והיא מנסה לברר מהי עוולה, כלומר מהי אותה התנהגות בלתי ראויה שמאפשרת תביעה. השאלה התעוררה בפסק דין דונגיו נגד סטיבנסון, ושם בית הלורדים באנגליה ביסס את העוולה על הכלל התנ"כי: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, 18), כלומר על המזיק לפצות את הניזוק על התנהגות שהוא לא היה רוצה שיגרמו לו. בפס"ד קונטרם נ' משרד האוצר, השופט מישאל חשין, העמיד את העוולה על בסיס רחב יותר, לטענתו, והוא "כל ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (במקור: "דעלך סני – לחברך לא תעביד"; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא ע"א). ההבדל בין השניים, לדעת חשין, הוא שמצוות "ואהבת" מטילה על היחיד חובות עשה, ולא רק לא-תעשה (שם, פסקה 12) – למרות שככל הנראה חשין התכוון להבדל בין מצוות "קום עשה" למצוות "שב ואל תעשה", ולא להבדל בין "עשה" ו"אל תעשה".

לעניות דעתי, גם הכלל "מה ששנוא" לא מספק במקרה זה, שכן הרבה פעמים אני לא מייחס חשיבות לנזקים מסוימים שכן יהיו חשובים לחבר שלי. לכן לפי דעתי במקרה כזה על המזיק לא רק להעמיד את עצמו במקום הניזק, אלא גם להסתכל על ההתנהגות בעיני הניזק. הנשיקה השנייה שלי התרחשה כאשר ביקשתי לצאת מחניון שליד האוניברסיטה, שהמכוניות חונות בו בצפיפות כמו סרדינים שלא היו בצבא, ולפיכך כל אחד חונה בזווית שנכונה בעיניו, ועם יציאתי שיפשתי את הרכב שחנה לצדי. אחרי שהשתחלתי החוצה יצאתי מהרכב ואמדתי את הנזק שגרמתי (נזקי צבע בלבד), ומכיוון שבעיניי מדובר בנזק שולי ביותר, ואם מישהו היה משפשף אותי באופן כזה ולא משאיר פתק הייתי ממשיך הלאה ואפילו לא מסנן קללה בין שיניי – נכנסתי למכונית שלי ונסעתי. כלומר, פעלתי לפי הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אלא שכשעה מאוחר יותר, לאחר שכבר לא הייתי בקרבת-מקום לחניון, נקפו אותי ייסורי-מצפון על שלא השארתי פתק, וביקשתי מחבר באוניברסיטה שישאיר פתק על המכונית של הנפגע. זאת עשיתי לא בגלל שחשבתי שאכן מדובר בנזק, אלא מכיוון שחשבתי שאולי למרות שאיני רואה בכך נזק, הנפגע כן.

כשהעליתי את הסיפור והדילמה בפני המרצה לדיני נזיקין הוא אמר שאין הכוונה לנזק סובייקטיבי, כלומר מה נחשב לנזק בעיני המזיק, אלא לנזק אובייקטיבי, מה ייחשב לנזק בעיני "האדם הסביר", הנחה משפטית שכלל לא ברור שהיא קיימת (החיפושים אחר "האדם הסביר" עדיין נמשכים, וכל היודע דבר על מקום הימצאו מוזמן ליצור קשר עם אהרן ברק). על כל פנים זו פיקציה שהיא הכרחית, שכן האדם הסביר פותר למשפט את הבעיה משני הכיוונים: הוא לא נתון לגחמותיו של אדם רגיש מדי והוא לא נקבע לפי עובי-עורו של אדם חסון מדי.

כאמור, פונקציית האדם הסביר היא ככל הנראה הכרחית בעולם משפטי, אולם היא לא פותרת את הדילמה שלי, כיוון שכלל לא ברור שהאדם הסביר היה מצר על שפשוף קטן של רכבו (כשעשית משאל קצר בקרב חבריי, הדעות היו חלוקות). אולם הבעיה החמורה יותר היא שהאדם הסביר מרוקן מתוכן את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", שכן הכלל הזה נשען על יסוד רגשי, הזדהות אישית של המזיק עם הניזק על-פי ההכרה שהוא לא היה רוצה שיזיקו לו כך. זה הבסיס שמחייב את האדם להישמע לציווי הזה. אך אם נפעל לפי האדם הסביר, ללא הזדהות של המזיק עם הניזק, בכך ניתקנו את הקשר בין שניהם, ועיקרנו את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

אהבה אינסטרומנטלית

זוּ הָיְתָה אַהֲבָה אִינְסְטְרוּמֶנְטָלִית,

הִסְבִּירָה לִי בְּשַׁלְוָה אֲהוּבָתִי,

אַהֲבָה שֶׁהִיא כְּלִי, כְּמוֹ… כְּמוֹ…

כְּמוֹ פּוֹמְפָּה, אוֹ הַשַּׁרְבִיט שֶׁל הַאַסְלָה,

אַהֲבָה שְׁמְשָׁרֵתֵּת אִינְטֶרֶסִים חֲשׁוּבִים יוֹתֵר,

רֶגַע, יֵשׁ לִי דֻּגְמָא טוֹבָה יוֹתֵר: כְּמוֹ סַכִּין-קַצָּבִים

שְׁקָהָה לְהֲבוּ, וְנִיטַּל יִעוּדוֹ

וּמִשְבָּטֵל הָאִינְטֵרֶס – בְּטֵלָה הָאַהֲבָה.

למה אנחנו לא אוהבים התאבדויות

במסגרת השיעורים ב"דיני עונשין", למדנו כי התכלית של המשפט הפלילי היא להגן על ערכים חברתיים שהמדינה או החברה מצאה לנכון לסמן כחשובים מאוד, באופן כזה שהטלת אחריות על מי שתוקף את אותם ערכים – תגרור עמה סנקציה. בניגוד למשפט הפרטי, שתפקידו לפתור סכסוך בין אדם לחברו, במשפט הפלילי האדם מואשם בשל תקיפה של הערכים, ולא בשל תקיפה של אדם אחר. מכיוון שהסכסוך הוא בין האדם לחברה, זה מסביר מדוע בשורה של עבירות אין קורבן ספציפי, כמו בעבירות מס.

נובע מכאן שעל החברה להגדיר אילו ערכים היא מחשיבה כערכים שראוי להגן עליהם, וכן אילו התנהגויות נחשבות כהתנהגויות אסורות, התנהגויות פליליות. במהלך השיעור האחרון דנו בשאלה האם ניסיון התאבדות – ויש חשיבות לניסיון כשלעצמו, שכן "המשפט הפלילי ליבא בעי", כלומר הוא נותן משקל רב לכוונה הנפשית, אף אם המעשה לא התממש – נכלל בתוך אותן התנהגויות אסורות, משמע יש להגן על ערכים שהתאבדות מאיימת עליהם, כגון ערך החיים, כאשר ערך זה מתמודד בקרב-אבוד-מראש מול "מלכת הזכויות"- האוטונומיה של האדם על גופו.

ובמהלך השיעור ניסיתי להסביר למרצה מדוע לדעתי הלא-מקצועית והלא-משויפת התאבדות חייבת להיות התנהגות פלילית. וכמו שקורה בדרך-כלל כשתלמיד מקשה קושיה שאינה שאלת-הבנה, שאלה שלא מן המניין או מן העניין – המרצה סולל כביש עוקף שאלה ולא ממש משיב עליה, או/ ו התלמיד לא ממש מבין את התשובה, ובין כך ובין כך שניהם מהנהנים בהסכמה והשיעור שב לסדרו – כך קרה גם כשאני העליתי את השאלה. ומכיוון שחשתי תסכול מכך שהמרצה לא הבינה את דבריי, אפרוש את מחשבותיי להלן ואנסה לחדד אותן. ולמרות שהמחשבות שאעלה בנויות על ניסיון-החיים האישי שלי, ואינן נשענות על ניסוי אמפירי, ידע בפסיכולוגיה או מחשבה פילוסופית עמוקה, ולפיכך מחשבותיי יכולות להיות שגויות מיסודן – במתכוון כתבתי "למה אנחנו", כחברה, ולא "למה אני", בכדי לשוות לדברים משנה-תוקף, מסיבות מובנות.

לפני כארבע שנים חבר טוב שלי התאבד. ולמעט בתקופה קצרה וקשה מאוד בסמוך לאירוע, שזעזע אותי במובן החיובי של המילה, אני חושב שבמשך יותר משלוש שנים אותו חבר לא "נוכח" בחיי בכלל. למעשה, כשהעלינו את הנושא – כל החברים הקרובים שלו – באירועי יום השנה שהיו בשבוע שעבר, התברר שמבין כל החברים – אני החבר שמדדה הרחק מאחור מבחינת המקום שהחבר המתאבד ואירוע ההתאבדות תופסים בחייו. באופן מעניין, הפן ההשוואתי בא לידי ביטוי בעיתוי בו כל חבר מספר זאת לחברה שלו ואפילו לבחורה שאתה הוא יוצא: בקצה האחד היה חבר שטען שחשוב לו לדבר על זה כבר בפגישות הראשונות, ואילו בקצה השני, אני אמרתי שמבחינתי – ועד כמה שאני זוכר מהדייטים המודחקים שלי מהעבר – זה לא נושא שחשוב להעלות אותו; זה לא "אישיו", בה-במידה שזה לא "נון-אישיו".

איני חש אי-נחת בתיאור שהבעתי כעת, ואין אני מרגיש שהבעתי עמדה "לא-נכונה", לא-ראויה או סתם נון-קונפורמיסטית. אך אני כן מסכים שהתחושות האלו שלי אומרות דרשני – ולהלן אני אכן מתכוון לדרוש בהן – כלומר, כן ישנו פער בין החברות העמוקה שלי עם אותו חבר לבין הריחוק שבו אני מחזיק או נוקט כעת. אני גם סבור שלפתור את זה כהכחשה או הדחקה של אירוע טראומטי מהעבר יהיה "קלישאתי" מדי, כלומר פשטני ותבניתי מדי, למרות שהקלישאה קנתה את מקומה כקלישאה דווקא בזכות אמתותה, בשל היותה נכונה בהרבה מאוד מקרים. אז אולי הדחקה משמשת במקרה הנוכחי כ"קצה-חוט", כהתחלה של פתרון, או שמא כפתרון-משלים לשני האספקטים שאעמוד עליהם לאלתר.

ורק עוד חצי הקדמה לפני: הכעס, שאולי ישתמע מדבריי, ואולי הוא אפילו אמתי, לא באמת נוכח בחיי, לא ביומיום ולא באירועים מיוחדים (ויש שיאמרו: היא הנותנת).

לעניות דעתי ישנם שני היבטים קשים מאוד לעיכול ואף בלתי-נסלחים בהתאבדות, שבמובן מסוים שניהם דבר אחד. הראשון שבהם, שאולי יותר משמעותי במקרה האישי שלי, הוא בגידה: בגידה בחברות שלנו, בגידה בברית "אוכלים את החרא ביחד וממשיכים הלאה", ובעיקר – וזה מה שאני מבקש להדגיש – בגידה בכל מי שאני, שכן אני חי ואתה מת.

וכאן זה מתקשר להיבט השני, שהוא רלוונטי יותר להיבט שהעליתי בשיעור: יש בהתאבדות יסוד מאיים. אחד הדברים שגורמים לנו לפחד מהזר, מהאחר, מהשונה, הוא בכך שהוא מציב אלטרנטיבה לכל מה שאנחנו, לכל מה שאנחנו יודעים או מאמינים. אם כל הזמן נהגנו א' ובה מישהו אחר ופתאום נוהג ב', יש בזה יסוד מערער, יסוד שמערער אותנו. אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות, אבל דווקא עולות לי כמה סצנות מהסרט "שוקולד" עם ז'ולייט בינוש וג'וני דפ, כשבינוש מגיעה לעיירה פוריטנית ופותחת חנות שוקולד, שהוא מסמל את התשוקה וכל מה שרע.

אם יש יסוד מערער כשמישהו מציב אלטרנטיבה לדרך-חיים, כשמישהו מציב אלטרנטיבה לחיים עצמם – היסוד המערער קיים על אחת כמה וכמה. זה לא רק מערער את מי שחשבנו שאנחנו, זה מערער את כל קיומנו כאנשים חיים. המתאבד אומר "אני חייתי ביניכם", שמעתי, ראיתי ובחרתי שלא לחיות. לפי דעתי זה יסוד שהוא הרבה יותר עמוק מערך החיים, ולכן אולי קשה להכניס אותו לאחד הערכים שהמשפט הפלילי מגן עליהם. המתאבד לא מצפצף על ערך החיים כמו שעושה הרוצח שמקפד את חייו של אדם אחר, הוא בוגד בחיים עצמם. ערך החיים של הפרט ששם קץ לחייו הוא "לא חשוב" (במירכאות כפולות).

מעבר לכך שלכל חברה יש אחריות על כל אחד ואחד מהפרטים שבה, כפי שהסבירה לנו המרצה ל"דיני עונשין" – במובן עמוק הרבה יותר לכל חברה חפצת-חיים יש מנוע פנימי, מנגנון פנימי שדוחף אותה להמשיך הלאה את שרשרת הדורות, מנגנון שאחראי להמשכיות הקהילה. החברה יכולה "לוותר" על פרט או שניים שלא יחיו, אך היא לא יכולה לוותר למי שמאיים על קיומה והמשכיותה.

דע מאין באת

אחד הקורסים שלקחתי בגלגול-האקדמי הקודם שלי נקרא "יחסי מגדר במרחב הישראלי". התייחסתי להיבט אחד של הקורס במסגרת רשומה קודמת ("עלילות הדתי בעיר הגדולה"), אך לצורך הדברים שאביא להלן אני מעוניין להתייחס לאספקט אחר שלו. כפי שכתבתי אז, בעוד בעבר הייתה שלטת תפישה מדעית-אבסולוטית בחקר הגיאוגרפיה, תפישה שהתייחסה רק למימד הפיזי-חומרי של המרחב, בחקר הגיאוגרפיה המודרני ישנה מגמה גוברת והולכת לתפישה סובייקטיבית של המרחב, הסתכלות על המרחב מנקודת מבטו של האדם, הסובייקט.

בתחום המפות, למשל, מחקר מהסוג הראשון מתמקד במפות כפי שאנחנו מכירים אותן מהאטלסים, ואילו מחקר מהסוג השני ישאל כיצד האדם תופש את המרחב ומשתמש בו, ויבקש ממנו לצייר את המרחב שלו מנקודת מבטו. סוג אחד של מפות במחקר מהסוג השני הן מפות מנטליות, מפות המראות ייצוג חיצוני של מציאות פנימית, איך האדם מדמיין את המרחב. במסגרת מחקר זה, החוקר מבקש ממרואיינים שונים שיציירו לו את מרחב הפעילות היומיומית שלהם שבו הם פועלים, ואז המרואיין והחוקר מפרשים את הציור. לדוגמא, מקום שהמרואיין מכיר ומרגיש בנוח, הוא יצייר אותו ביתר פירוט, וזה מראה על אינטימיות עם המקום.

אחת הטענות שמפות אלו איששו, היא שזהות הומו-לסבית היא בדרך-כלל זהות אורבנית, ובארץ בעיקר בתל אביב. הומואים ולסביות מהגרים לת"א מכל הארץ, והיא הבסיס לפרקטיקות היומיומיות שלהם. המרחב ההומו-לסבי הוא מרחב עירוני, מרחב שמאפשר קיום רכיבי זהות הומו-לסביים ומרחב בו אין חשש של אלימות והומופוביה ויש תחושה של קהילתיות. הדבר המעניין הוא שיש למחקר השלכות לתכנון עירוני. לדוגמא, בניגוד למסלול דיור קלאסי של דירת רווקים במרכז העיר ועם החתונה מעבר לפרברים, אצל הומואים ולסביות בת"א אין מסלול דיור קלאסי, כולם רוצים לגור במרכז העיר. בגיל 30 פלוס הם גם רוצים לגור במרכז העיר, אבל במקום איכותי יותר. לכן, לדוגמא, כשמתכננים תוכנית מתאר לשכונה בעיר, יכולים לקבוע שאחוז מסוים של דירות יהיה דירות שני חדרים שיש להן ביקוש בקהילה ההומו-לסבית.

אני זוכר שכשלמדנו את הנושא בכיתה, התפלאתי על החיבור העמוק שיש בין אנשים, במקרה הזה הומוסקסואלים ולסביות, למרחב בו הם גרים. כשחשבתי כיצד תראה המפה המנטאלית שלי, הגעתי למסקנה שלא זו בלבד שציר הזמן-מרחב שלי – כיצד אני נע במרחב לאורך היום – הוא מאוד פונקציונאלי ומאוד לא-מורכב, אני לא חש שום הזדהות עם העיר שבה נולדתי ובה אני גר. אם יבקשו ממני להגדיר את הזהות שלי או את הזהויות שלי, אני לא חושב שהמקום שבו אני חי בכלל יקבל מקום. אם המרחב יתפוש מקום כלשהו בהגדרה העצמית שלי, זה ככל הנראה יהיה "מדינת ישראל".

נזכרתי בנושא לאחר כמה וכמה שיחות טלפון שקיבלתי מסטודנטים ערבים במקום עבודתי באוניברסיטה. כשסטודנטים אלו פונים אלינו בטלפון ומציגים את עצמם, לרוב הם יציינו את הכפר או העיר שלהם מיד לאחר ציון שמם, והרבה פעמים שמם הפרטי בלבד: "שלום, מדבר מוחמד מטייבה". אנחנו מקבלים עשרות שיחות כאלו ביום. בשיחות הראשונות ששמעתי את זה, העליתי גיחוך. ראשית, העלאת פרט מזהה בשיחות למוקד-טלפוני היא לא דבר שיכול לסייע כאשר אותו גוף שהמוקד הוא הפה שלו מטפל במאות אלפי אנשים. ושנית, אם כבר אדם מתקשר ומבקש לציין פרט מזהה, הוא לא יציין את מקום המגורים שלו, אלא יציין את הפרט שמקשר בין הפונה לעונה (הי אבא זה אודי, הבן שלך, זוכר?), או הפרט שרלוונטי לנושא השיחה (הי אבא, זה אודי ואני צריך כסף). למקום המגורים של הסטודנט אין רלוונטיות לא לעניין הקשר שבינו לאוניברסיטה ולא לצורך העניין שאליו הוא התקשר.

אך משרבו השיחות ותכפו, ניסיתי לחשוב מה עומד מאחורי זה, והצלחתי לחשוב על שתי סיבות, או אולי בעצם שתיים שהיא אחת. הסיבה הראשונה קשורה לנושא שעמו פתחתי: הזדהות עמוקה של הסטודנטית הערביה עם הכפר או העיר שבה היא גרה. מרכיב הזהות הראשון של ערבי הוא מקום המגורים שלו. לאור זאת שלרכיב זה אין שום רלוונטיות לשיחה, נראה לי לקבוע שאזכור המקום נעשה אפילו באופן לא-מודע, או מודע-חלקית, מה שכמובן מצביע עד כמה הדבר מושרש אצל הערבים עד שנעשה לחלק מהם.

החיסרון בסיבה הראשונה הוא שהיא לא מסבירה לאשורה מדוע דווקא ערבים נוהגים כך, אלא אם כן נתלה זאת ב"מאפיין תרבותי", כמו מגורים בכפרים או בחמולות, דבר שאני מטיל בו ספק, הן בגלל שאני לא מתיימר להבין במאפיינים תרבותיים של הערבים, והן מכיוון שגם ערבים עירוניים נוהגים כך. ולכן אני מציע סיבה שנייה, שאני אומר מראש שהחיסרון שלה הוא בפן החתרני שלה, או המאיים שבה: בעוד אחד המרכיבים הראשונים בזהות של כל יהודי בארץ ישראל הוא היותו תושב מדינת ישראל, כאשר ערבי מציין את העיר או הכפר בו הוא גר הוא מתריס – אפשר לומר שזה באופן מודע, אפשר לומר באופן לא-מודע – הוא מנגיד זאת להיותו תושב מדינת ישראל, הוא אומר איני תושב מדינת ישראל אלא תושב העיר או הכפר בהם אני גר. הכפר או העיר אמנם נמצאים בשטחה של מדינת ישראל, אך לפי הערבים מבחינה מהותית, מדובר באקס-טריטוריה שאינה חלק ממדינת ישראל.

האדם בעקבות דימויו

האדם הוא יצור חברתי, שחי ופועל בחברה, ואחת ההשלכות לכך היא שהחברה "מייצרת" לאדם דימוי, שלא תמיד משקף את המציאות, את מי שהאדם באמת. זו בעיה אחת כשהאדם נאלץ להכחיש את הדימוי שהוצמד לו, לדעתו שלא בצדק, אך בעיה חמורה עוד יותר היא כשהאדם פועל לפי הדימוי שהדביקו לו, כלומר פועל לפי הציפיות של החברה ממנו. בין אם האדם פועל לפי הדימוי ובין אם לאו, הוא עדיין נאלץ להתמודד עמו. בנקודה זו אציין שדימוי הוא לאו-דווקא דימוי שלילי.

בכדי להבהיר את הנושא, אתן דוגמא מחיי הפרטיים. לפני כשלושה שבועות אמרה לי מישהי שאני מעריך את דעתה, כי בעקבות קריאת הבלוג דעתה עליי השתנתה, וכעת היא חושבת שאני בוגר יותר ממה שנראיתי לה. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד במאת האחוזים שאני טוב בו, ואני אומר את זה באמת, בשיא הענווה – ואני חותם על זה בעיניים עצומות – הוא שאני טוב בלאכזב אנשים, לא לעמוד בציפיות. ואני חייב לציין שהדימוי "בוגר" הלחיץ אותי, כיוון שהוא לא מאפשר לי לפעול בטבעיות, הוא מחייב אותי לפעול על-פיו, לבחון כל צעד וצעד שלי – האם זה בוגר מצדי לעשות זאת? האם זה לא ילדותי מדי ולפיכך יכרסם בדימוי "הבוגר" שלי?

נזכרתי בנושא כשקראתי את הטור השבועי האחרון של יוסי ורטר, מה-9.3.2012. ורטר מתאר את תלאותיהם של ראשי המדינה – שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק – במסעם לארה"ב, ובתוך כך מתייחס לאמירות שפרס אמר על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ואמירות שאובמה אמר על ברק. כך לדוגמא הוא מתאר את דבריו של פרס על אובמה: "חלפו עשרה ימים ובאמצע השבוע שעבר פרס הגיע לניו יורק…החמיא והוקיר את מחויבותו של אובמה לביטחונה של ישראל… השיא הפומבי היה כמובן בנאום פרס בכנס אייפא"ק. הנשיא הישראלי תיאר את אובמה כגדול ידידיה של ישראל וכמי שתחת ממשלו שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות מעולם לא היה הדוק יותר…".

וכך לדוגמא ורטר מתאר את דבריו של אובמה על ברק: "דבר מה יוצא דופן אירע בנאומו של אובמה לבאי הכנס היהודי… הוא הזכיר פעמיים מנהיג ישראלי נוסף: שר הביטחון, אהוד ברק. זה אינו דבר של מה בכך, שנשיא אמריקאי מתייחס בפומבי לשר בממשלה זרה, יום לפני שהוא נפגש עם ראש הממשלה של אותה מדינה. האזכור הראשון היה כשאובמה ציין את ברק כאחד משלושת ראשי הממשלה שהכירו במדינה פלסטינית (לצד פרס ונתניהו). האזכור השני היה משמעותי יותר: "אני מודע לגודל תחושת האחריות ההיסטורית שרובצת על כתפיהם של ביבי נתניהו ואהוד ברק', אמר הנשיא".

ורטר מגיע לבאר אבל לא שותה ממנה, הוא עולה על תופעה ייחודית, הן אצל פרס והן אצל אובמה, אך לא עומד על משמעותה, כפי שאני רואה אותה. כשפרס אומר לאובמה שהוא גדול ידידיה של ישראל, הוא לא רק מתאר מצב קיים, שהפרשנות שלו מוטלת בספק; העובדות באמירה של פרס – האם אובמה הוא גדול ידידיה של ישראל, או אחרון ידידיה או מספר 21 בידידיה – אינן חשובות; אובמה לא צריך את הציון הזה, האם הוא מספר אחת או מספר שמונה. פרס מייצר אמירה פוזיטיביסטית, אמירה שעומדת בפני-עצמה. פרס אומר לאובמה שהוא גדול ידידיה של ישראל ולכן הוא מצפה שהוא יתנהג בהתאם, שלא יזנח וישכח את ישראל. אותו דבר ביחס לאמירות של אובמה על שר הביטחון ברק. כשאובמה אומר שהוא מודע לגודל האחריות שעל כתפיו של ברק הוא לא מתאר מציאות – אהוד ברק לא צריך את אובמה בכדי שיגיד לו אם יש לו אחריות או לא – הוא מטיל עליו אחריות, הוא מצפה ממנו לנהוג באחריות.

כשמפמפמים לך שאתה מנהיג, אתה לבסוף מאמין בכך. הפרסום של המרכז הבינתחומי

הדברים דומים לדברים שכתב אלוף בן, כתב "הארץ", בנובמבר 2009 על ראש הממשלה, בנימין נתניהו ("תאמינו לו"). כל מי שקרא את טוריו של בן לפני-כן, ועל אחת כמה וכמה  מי שקורא את "הארץ" היום, כאשר בן, כעורך העיתון, מוביל קו נִצי נגד נתניהו, לא יכול שלא לתהות על הפער שבין דעותיו של בן ברוב מאמריו לבין הדברים שכתב באותו טור על בנימין נתניהו. הנה דוגמית מהדברים שבן כתב: "אני מאמין לו. מנהיגים פוליטיים נבחנים במסר הפומבי, שעליו הם מוכנים להגן מול המצלמות והמיקרופונים. הניסיון מראה, שיש מתאם בין מה שנאמר מעל הבמה ללחישות הדיסקרטיות בחדר הסגור. מסקנה: דיבורי השלום של נתניהו נועדו להכין את המערכת הפוליטית ודעת הקהל בישראל למהלך מדיני… אותי הוא שיכנע…". יכול להיות שאלוף בן מאמין לנתניהו, האיש שאחרון הכתרים שנקשרו לראשו הוא כתר האמינות? כבר בשעתו הדבר נראה לי חשוד, ולכן חשבתי שיותר משאלוף בן הפנה את הטור לקוראים, הוא הפנה אותו לנתניהו ואמר לו: אני מאמין לך שאתה רוצה, אל תבגוד באמון שלי, האמון שלי צריך להוביל אותך למעשה.

הדברים קשורים לנושא רחב יותר והוא מנהיגות. לפני כשנתיים, פרסם "המרכז הבינתחומי הרצליה" מודעת פרסום לקראת היום הפתוח של המוסד, ובה תמונות של מנהיגים מהארץ ומהעולם כשהם לכאורה צעירים, תחת הכיתוב "לא נולדים מנהיגים. לומדים להיות כאלה". הפרסום והיצירתיות של המרכז הבינתחומי ראויים לשבח, ואני גם מסכים שלא נולדים מנהיגים. אך יותר משחשובים הכישורים ויותר משחשובה תוכנית הלימודים למנהיגות – חשובה העובדה שהמרכז הבינתחומי מגדיר את תלמידיו כמנהיגים. חומר הלימודים במוסד הוא חשוב, אך הוא משני לעצם יצירת התוכנית למנהיגות. כאשר הסביבה מפמפמת לאדם כל הזמן שהוא מנהיג – הוא מתחיל להאמין שהוא מנהיג, ולבסוף הוא גם נהיה מנהיג.

להרים רגליים

על פרישתה של דורית ביניש מבית המשפט העליון נכתב ודובר רבות, אולם ישנו נתון אחד שלפי דעתי לא זכה לתשומת-לב מספיקה. אין כוונתי לכך שבמסיבת הפרידה ביניש קראה פסק-דין שלה שלמעשה קובע שחוק ביטוח לאומי אינו חוקתי, מעשה השקוּל, מבחינה חוקתית, לביטולו של חוק טל, רק שבעוד האחרון לווה בסיקור תקשורתי עצום – גם בשל ההשלכות הנרחבות שלו על החברה הישראלית, אך לא פחות בשל המשמעות החוקתית שלו – הראשון עבר ללא כל הד-תקשורתי, למרות שכאמור המשמעות הנורמטיבית זהה; אני מתכוון לכך שביניש פרשה והיא בת 70. ביניש היא אמנם המבוגרת מבין השופטים, אך היא כמובן לא לבד: נכון לעכשיו ישנם עוד שישה שופטים מעל גיל 60, ואולי לא מיותר להוסיף שיש למעלה מ-35 חברי כנסת שהפכו תקליט, כלומר שחצו את גיל ה-60.

אני חושב שזה מדהים שביניש כבר בת 70. עובדה זו היא אולי קלת-ערך בעיניכם, אך כשאני מסתכל על ההורים שלי, ששניהם מלטפים את ה-60, זה מקדימה וזה מאחורה, אני חושב שאין זה מובן מאליו כלל. לעניות דעתי, הן מנקודת המבט הפנימית של הוריי ושל השאיפות שלהם בחיים והן מנקודת המבט החיצונית שלי לאור התפקודים שלהם בבית, הם הגיעו לשיא ההתפתחות שלהם בסביבות גיל ה-55, ומאז החיים שלהם רק במגמת ירידה. התחושה אצלנו בבית היא שאין לאן להתקדם עוד, ויש לנצל את שארית החיים תוך התמודדות עם הסוף וגרורותיו.

מבחינה תפקודית, הסימפטומים אצל כל אחד מהם שונים. אצל אבי, חצי מהיום יכול לעבור בכך שהוא רק "הניח את הראש", בעוד אימי נמרצת יותר, אבל גם אצלה יש שעה שהיא חייבת "להרים רגליים" – כלומר לתת מנוחה לרגליים, שזה ארעי יותר מלהניח את הראש, אך לעתים מרוב שהיא מרימה רגליים, נעשה הארעי קבע, והקבע ארעי – אחרת היא לא מתפקדת. אצל אבי גם ישנה התופעה המדאיגה של "אחד בפה ואחד בלב", רוצה לומר הוא יכול לומר דבר-מה פוגעני אך ללא כוונות זדון ולמעשה ללא כוונה כלל. לבו אינו מבין את מה שפיו מדבר.

הירידה ביכולות התפקודיות מטרידה, אך מטרידה יותר היא ההשלמה הפנימית שלהם עם המצב, חוסר המוטיבציה להתקדם, וכל אלו יוצרים אווירה של דקדנס, שקיעה, התנוונות. את אימי לדוגמא, אין דבר שמפחיד יותר – אפילו לא המוות, אפילו לא אבא (טוב, אבא הוא לא דוגמא טובה) – מאשר הדמנציה. היא אפילו ציטטה באוזניי מכרה שלה שחלתה בסרטן ואמרה לה: "טוב, לפחות לא סבלתי מדמנציה". את המשפט הזה ניתן להבין בשני מובנים: גם כאילו לכאורה הדוור לא מצלצל פעמיים, כלומר הגורל לא יכה פעמיים באותו אדם, אבל גם במובן זה שאם מדובר בגידול ממאיר, אזי "אין זמן" לחלות בדמנציה.

ומכיוון שאימא שלי בטוחה שהדמנציה תכה בה, היא מנסה רק להקטין את הנזק, לדחות את גזר הדין בעוד כמה שנים. ולכן היא מקפידה לקרוא כל יום ומרבה לשחק במשחקי מילים, למרות שלמיטב הבנתי שני אלו לא הוכחו כמונעי דמנציה, ויותר משהם מועילים בפועל, הם נותנים תחושה טובה. בין כך ובין כך, ההכנות הקדחתניות לדמנציה, שהיא אולי לא המוות אך ללא ספק הפרוזדור המוביל לטרקלין-המוות, מנכיחות את המוות בביתנו, מקדימות את בואו של המוות, מקדמות את פניו.

וכל אלו מחזקים אצלי את התחושה שמרוב הרמות רגליים – ההורים שלי הרימו ידיים.