העצמה נשית במגילה

אחת הדילמות עמה מתמודד האדם המאמין, היא עמידה מול טקסטים מקודשים שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת העולם ומערכת הערכים שלו בתקופה שבה הוא חי. מול האפשרות לדחות את הטקסט המקודש מפני הערכים או לבכר את הראשונים על האחרונים, עומדת אפשרות הפרשנות, פרשנות הערכים החדשים לאור הטקסטים העתיקים. הדברים אולי ידועים ומובנים כאשר מדובר בנורמה ישנה שאינה מתיישבת עם ערכים מודרניים, אולם הפרשנות מתווכת לא רק בין החלקים הנורמטיביים של הטקסט כי אם גם בחלקים הסיפוריים שלו, וכן לא רק מול "היש" אלא גם מול "האין", כלומר מול חלקים שהיינו מצפים למצוא בטקסט אך נעדרים ממנו. הרבה פעמים יותר קל לנו לתווך – או להבדיל, לבטל – נורמה שלכאורה איננה רלוונטית, מאשר לתווך בין סיפור מקודש למציאות שלנו.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שטקסטים מקודשים אינם רק ספרי-הדרכות וקל וחומר שאינם חשובים כי פעם מישהו קידש אותם; טקסטים אלו הם טקסטים מכוננים, טקסטים שמבנים את האדם ומעצבים את אישיותו, יום-יום, שעה-שעה. מכאן שישנה חשיבות עצומה גם לחלקים הסיפוריים של הטקסטים. לדוגמא, לא פחות משחשובה לי התנהלותו של אברהם אבינו מול האל, משמעותית בשבילי התנהגתו לאשתו, בניו וכל סביבתו; לא בכדי לפאר את דמותו של אברהם אלא בשביל לכונן את עצמי.

לכן, כשנשים יהודיות ניגשות לטקסטים מקודשים הקושי שלהן עצום הרבה יותר. נורמות מקודשות ניתן לבטל כלא-רלוונטיות או להעניק להן משמעות חדשה באמצעות פרשנות, אולם מה ניתן לעשות מול מיעוט הדמויות הנשיות המצויות בתנ"ך ובספרות חז"ל? כיצד הן יכולות לכונן את עצמן? לאור זאת, מובן מדוע ישנה מגמה בכתיבה הנשית אודות טקסטים דתיים (כמו בעלוני "קולך") להתמקד דווקא בדמויות נשיות למרות שהן ספורות, תוך התעלמות מחלקים נרחבים באותם טקסטים. ניתן לומר שהעיסוק הלא-פרופוציונאלי בדמויות נשיות, תוך דחיקה לשוליים של 99% מהטקסטים הוא מגוחך, אולם נוכח חשיבותן של דמויות נשיות לכינון העצמי, השימוש הסלקטיבי הזה מובן ואף מתבקש וברור מאליו.

נוכח הדמויות הנשיות הרבות שבה, מגילת אסתר היא אחד הטקסטים שנשים מכוננות את עצמן לאורו, ועל רקע זה ניתן להבין את הפריחה בקריאת המגילה ע"י נשים (באתר "קולך" יש רשימה של למעלה מ-30 קריאות מגילה לנשים, ובטח יש עוד עשרות מקומות), מה שהופך אותו כנראה לטקס הדתי בו השתתפות הנשים היא הנפוצה ביותר, וזאת גם בקהילות שמרניות יותר ומבלי שידבק בו "הסטיגמה" כאירוע חתרני, חלילה.

החידוש המשמעותי ביותר במגילה הוא היותן של הנשים מניעות את העלילה. לאורך כל ההיסטוריה, לרוב כאשר ביקשו לומר שנשים משפיעות על המציאות, הן צויירו כאלו שמסייעות לגברים לעשות את מלאכתם בעולם, לוחשות על אזנם של הגברים לקבל את ההחלטה הנכונה, אך לא לוקחות את ההחלטה בעצמן. כך לדוגמא, נשים זוכות לשכר בכך שהן שולחות את אישיהן וילדיהן לבית המדרש, אך אינן נדרשות ללמוד תורה בעצמן (ברכות י"ז ע"א).

במגילת אסתר, לעומת זאת, מתחילת המגילה, כשוַשתי מסרבת לבוא אל המשתה, וכמובן פעולתיה של אסתר לכל אורכה ועד סופה – הנשים הן אלו שמניעות את העלילה. הן לא משתמשות-פסיביות, כלומר הן אינן מניעות את העלילה בעמידה מאחורי כל גבר מצליח או באמצעות חיזוק ידי הגברים – הן מקדמות את העלילה בעצמן. ניתן כמובן לומר שגם במגילה, בסופו של דבר העולם מנוהל ע"י גברים (מרדכי שמפעיל את אסתר, אחשורוש הוא שמקבל החלטות), אולם כאן חשוב להדגיש שפעולות האישה בטקסט המקודש אינן נמדדות מול הנורמות והערכים במאה ה-21, אלא בהשוואה למציאות שלה באותו זמן, ובזמן המגילה, היזמות והפעילות של הנשים במגילה בהחלט יוצאת-דופן ופורצת-דרך. הכינון העצמי הוא בכך שכשם שהנשים בטקסטים המקודשים פעלו כנגד המוסכמות בזמנן, כך אישה במאה ה-21 צריכה לפעול במציאות שלה.

לפי המסורת, העם היהודי קיבל את התורה פעמיים: פעם אחת בכפייה במעמד הר-סיני ופעם נוספת מרצון, בזמן המגילה. וכמו שסיפור המגילה הוא אירוע מכונן מבחינת קבלת התורה, כך הוא אירוע מכונן לכינון העצמי בעולם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s