להרים רגליים

על פרישתה של דורית ביניש מבית המשפט העליון נכתב ודובר רבות, אולם ישנו נתון אחד שלפי דעתי לא זכה לתשומת-לב מספיקה. אין כוונתי לכך שבמסיבת הפרידה ביניש קראה פסק-דין שלה שלמעשה קובע שחוק ביטוח לאומי אינו חוקתי, מעשה השקוּל, מבחינה חוקתית, לביטולו של חוק טל, רק שבעוד האחרון לווה בסיקור תקשורתי עצום – גם בשל ההשלכות הנרחבות שלו על החברה הישראלית, אך לא פחות בשל המשמעות החוקתית שלו – הראשון עבר ללא כל הד-תקשורתי, למרות שכאמור המשמעות הנורמטיבית זהה; אני מתכוון לכך שביניש פרשה והיא בת 70. ביניש היא אמנם המבוגרת מבין השופטים, אך היא כמובן לא לבד: נכון לעכשיו ישנם עוד שישה שופטים מעל גיל 60, ואולי לא מיותר להוסיף שיש למעלה מ-35 חברי כנסת שהפכו תקליט, כלומר שחצו את גיל ה-60.

אני חושב שזה מדהים שביניש כבר בת 70. עובדה זו היא אולי קלת-ערך בעיניכם, אך כשאני מסתכל על ההורים שלי, ששניהם מלטפים את ה-60, זה מקדימה וזה מאחורה, אני חושב שאין זה מובן מאליו כלל. לעניות דעתי, הן מנקודת המבט הפנימית של הוריי ושל השאיפות שלהם בחיים והן מנקודת המבט החיצונית שלי לאור התפקודים שלהם בבית, הם הגיעו לשיא ההתפתחות שלהם בסביבות גיל ה-55, ומאז החיים שלהם רק במגמת ירידה. התחושה אצלנו בבית היא שאין לאן להתקדם עוד, ויש לנצל את שארית החיים תוך התמודדות עם הסוף וגרורותיו.

מבחינה תפקודית, הסימפטומים אצל כל אחד מהם שונים. אצל אבי, חצי מהיום יכול לעבור בכך שהוא רק "הניח את הראש", בעוד אימי נמרצת יותר, אבל גם אצלה יש שעה שהיא חייבת "להרים רגליים" – כלומר לתת מנוחה לרגליים, שזה ארעי יותר מלהניח את הראש, אך לעתים מרוב שהיא מרימה רגליים, נעשה הארעי קבע, והקבע ארעי – אחרת היא לא מתפקדת. אצל אבי גם ישנה התופעה המדאיגה של "אחד בפה ואחד בלב", רוצה לומר הוא יכול לומר דבר-מה פוגעני אך ללא כוונות זדון ולמעשה ללא כוונה כלל. לבו אינו מבין את מה שפיו מדבר.

הירידה ביכולות התפקודיות מטרידה, אך מטרידה יותר היא ההשלמה הפנימית שלהם עם המצב, חוסר המוטיבציה להתקדם, וכל אלו יוצרים אווירה של דקדנס, שקיעה, התנוונות. את אימי לדוגמא, אין דבר שמפחיד יותר – אפילו לא המוות, אפילו לא אבא (טוב, אבא הוא לא דוגמא טובה) – מאשר הדמנציה. היא אפילו ציטטה באוזניי מכרה שלה שחלתה בסרטן ואמרה לה: "טוב, לפחות לא סבלתי מדמנציה". את המשפט הזה ניתן להבין בשני מובנים: גם כאילו לכאורה הדוור לא מצלצל פעמיים, כלומר הגורל לא יכה פעמיים באותו אדם, אבל גם במובן זה שאם מדובר בגידול ממאיר, אזי "אין זמן" לחלות בדמנציה.

ומכיוון שאימא שלי בטוחה שהדמנציה תכה בה, היא מנסה רק להקטין את הנזק, לדחות את גזר הדין בעוד כמה שנים. ולכן היא מקפידה לקרוא כל יום ומרבה לשחק במשחקי מילים, למרות שלמיטב הבנתי שני אלו לא הוכחו כמונעי דמנציה, ויותר משהם מועילים בפועל, הם נותנים תחושה טובה. בין כך ובין כך, ההכנות הקדחתניות לדמנציה, שהיא אולי לא המוות אך ללא ספק הפרוזדור המוביל לטרקלין-המוות, מנכיחות את המוות בביתנו, מקדימות את בואו של המוות, מקדמות את פניו.

וכל אלו מחזקים אצלי את התחושה שמרוב הרמות רגליים – ההורים שלי הרימו ידיים.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “להרים רגליים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s