האדם בעקבות דימויו

האדם הוא יצור חברתי, שחי ופועל בחברה, ואחת ההשלכות לכך היא שהחברה "מייצרת" לאדם דימוי, שלא תמיד משקף את המציאות, את מי שהאדם באמת. זו בעיה אחת כשהאדם נאלץ להכחיש את הדימוי שהוצמד לו, לדעתו שלא בצדק, אך בעיה חמורה עוד יותר היא כשהאדם פועל לפי הדימוי שהדביקו לו, כלומר פועל לפי הציפיות של החברה ממנו. בין אם האדם פועל לפי הדימוי ובין אם לאו, הוא עדיין נאלץ להתמודד עמו. בנקודה זו אציין שדימוי הוא לאו-דווקא דימוי שלילי.

בכדי להבהיר את הנושא, אתן דוגמא מחיי הפרטיים. לפני כשלושה שבועות אמרה לי מישהי שאני מעריך את דעתה, כי בעקבות קריאת הבלוג דעתה עליי השתנתה, וכעת היא חושבת שאני בוגר יותר ממה שנראיתי לה. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד במאת האחוזים שאני טוב בו, ואני אומר את זה באמת, בשיא הענווה – ואני חותם על זה בעיניים עצומות – הוא שאני טוב בלאכזב אנשים, לא לעמוד בציפיות. ואני חייב לציין שהדימוי "בוגר" הלחיץ אותי, כיוון שהוא לא מאפשר לי לפעול בטבעיות, הוא מחייב אותי לפעול על-פיו, לבחון כל צעד וצעד שלי – האם זה בוגר מצדי לעשות זאת? האם זה לא ילדותי מדי ולפיכך יכרסם בדימוי "הבוגר" שלי?

נזכרתי בנושא כשקראתי את הטור השבועי האחרון של יוסי ורטר, מה-9.3.2012. ורטר מתאר את תלאותיהם של ראשי המדינה – שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק – במסעם לארה"ב, ובתוך כך מתייחס לאמירות שפרס אמר על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ואמירות שאובמה אמר על ברק. כך לדוגמא הוא מתאר את דבריו של פרס על אובמה: "חלפו עשרה ימים ובאמצע השבוע שעבר פרס הגיע לניו יורק…החמיא והוקיר את מחויבותו של אובמה לביטחונה של ישראל… השיא הפומבי היה כמובן בנאום פרס בכנס אייפא"ק. הנשיא הישראלי תיאר את אובמה כגדול ידידיה של ישראל וכמי שתחת ממשלו שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות מעולם לא היה הדוק יותר…".

וכך לדוגמא ורטר מתאר את דבריו של אובמה על ברק: "דבר מה יוצא דופן אירע בנאומו של אובמה לבאי הכנס היהודי… הוא הזכיר פעמיים מנהיג ישראלי נוסף: שר הביטחון, אהוד ברק. זה אינו דבר של מה בכך, שנשיא אמריקאי מתייחס בפומבי לשר בממשלה זרה, יום לפני שהוא נפגש עם ראש הממשלה של אותה מדינה. האזכור הראשון היה כשאובמה ציין את ברק כאחד משלושת ראשי הממשלה שהכירו במדינה פלסטינית (לצד פרס ונתניהו). האזכור השני היה משמעותי יותר: "אני מודע לגודל תחושת האחריות ההיסטורית שרובצת על כתפיהם של ביבי נתניהו ואהוד ברק', אמר הנשיא".

ורטר מגיע לבאר אבל לא שותה ממנה, הוא עולה על תופעה ייחודית, הן אצל פרס והן אצל אובמה, אך לא עומד על משמעותה, כפי שאני רואה אותה. כשפרס אומר לאובמה שהוא גדול ידידיה של ישראל, הוא לא רק מתאר מצב קיים, שהפרשנות שלו מוטלת בספק; העובדות באמירה של פרס – האם אובמה הוא גדול ידידיה של ישראל, או אחרון ידידיה או מספר 21 בידידיה – אינן חשובות; אובמה לא צריך את הציון הזה, האם הוא מספר אחת או מספר שמונה. פרס מייצר אמירה פוזיטיביסטית, אמירה שעומדת בפני-עצמה. פרס אומר לאובמה שהוא גדול ידידיה של ישראל ולכן הוא מצפה שהוא יתנהג בהתאם, שלא יזנח וישכח את ישראל. אותו דבר ביחס לאמירות של אובמה על שר הביטחון ברק. כשאובמה אומר שהוא מודע לגודל האחריות שעל כתפיו של ברק הוא לא מתאר מציאות – אהוד ברק לא צריך את אובמה בכדי שיגיד לו אם יש לו אחריות או לא – הוא מטיל עליו אחריות, הוא מצפה ממנו לנהוג באחריות.

כשמפמפמים לך שאתה מנהיג, אתה לבסוף מאמין בכך. הפרסום של המרכז הבינתחומי

הדברים דומים לדברים שכתב אלוף בן, כתב "הארץ", בנובמבר 2009 על ראש הממשלה, בנימין נתניהו ("תאמינו לו"). כל מי שקרא את טוריו של בן לפני-כן, ועל אחת כמה וכמה  מי שקורא את "הארץ" היום, כאשר בן, כעורך העיתון, מוביל קו נִצי נגד נתניהו, לא יכול שלא לתהות על הפער שבין דעותיו של בן ברוב מאמריו לבין הדברים שכתב באותו טור על בנימין נתניהו. הנה דוגמית מהדברים שבן כתב: "אני מאמין לו. מנהיגים פוליטיים נבחנים במסר הפומבי, שעליו הם מוכנים להגן מול המצלמות והמיקרופונים. הניסיון מראה, שיש מתאם בין מה שנאמר מעל הבמה ללחישות הדיסקרטיות בחדר הסגור. מסקנה: דיבורי השלום של נתניהו נועדו להכין את המערכת הפוליטית ודעת הקהל בישראל למהלך מדיני… אותי הוא שיכנע…". יכול להיות שאלוף בן מאמין לנתניהו, האיש שאחרון הכתרים שנקשרו לראשו הוא כתר האמינות? כבר בשעתו הדבר נראה לי חשוד, ולכן חשבתי שיותר משאלוף בן הפנה את הטור לקוראים, הוא הפנה אותו לנתניהו ואמר לו: אני מאמין לך שאתה רוצה, אל תבגוד באמון שלי, האמון שלי צריך להוביל אותך למעשה.

הדברים קשורים לנושא רחב יותר והוא מנהיגות. לפני כשנתיים, פרסם "המרכז הבינתחומי הרצליה" מודעת פרסום לקראת היום הפתוח של המוסד, ובה תמונות של מנהיגים מהארץ ומהעולם כשהם לכאורה צעירים, תחת הכיתוב "לא נולדים מנהיגים. לומדים להיות כאלה". הפרסום והיצירתיות של המרכז הבינתחומי ראויים לשבח, ואני גם מסכים שלא נולדים מנהיגים. אך יותר משחשובים הכישורים ויותר משחשובה תוכנית הלימודים למנהיגות – חשובה העובדה שהמרכז הבינתחומי מגדיר את תלמידיו כמנהיגים. חומר הלימודים במוסד הוא חשוב, אך הוא משני לעצם יצירת התוכנית למנהיגות. כאשר הסביבה מפמפמת לאדם כל הזמן שהוא מנהיג – הוא מתחיל להאמין שהוא מנהיג, ולבסוף הוא גם נהיה מנהיג.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s