דע מאין באת

אחד הקורסים שלקחתי בגלגול-האקדמי הקודם שלי נקרא "יחסי מגדר במרחב הישראלי". התייחסתי להיבט אחד של הקורס במסגרת רשומה קודמת ("עלילות הדתי בעיר הגדולה"), אך לצורך הדברים שאביא להלן אני מעוניין להתייחס לאספקט אחר שלו. כפי שכתבתי אז, בעוד בעבר הייתה שלטת תפישה מדעית-אבסולוטית בחקר הגיאוגרפיה, תפישה שהתייחסה רק למימד הפיזי-חומרי של המרחב, בחקר הגיאוגרפיה המודרני ישנה מגמה גוברת והולכת לתפישה סובייקטיבית של המרחב, הסתכלות על המרחב מנקודת מבטו של האדם, הסובייקט.

בתחום המפות, למשל, מחקר מהסוג הראשון מתמקד במפות כפי שאנחנו מכירים אותן מהאטלסים, ואילו מחקר מהסוג השני ישאל כיצד האדם תופש את המרחב ומשתמש בו, ויבקש ממנו לצייר את המרחב שלו מנקודת מבטו. סוג אחד של מפות במחקר מהסוג השני הן מפות מנטליות, מפות המראות ייצוג חיצוני של מציאות פנימית, איך האדם מדמיין את המרחב. במסגרת מחקר זה, החוקר מבקש ממרואיינים שונים שיציירו לו את מרחב הפעילות היומיומית שלהם שבו הם פועלים, ואז המרואיין והחוקר מפרשים את הציור. לדוגמא, מקום שהמרואיין מכיר ומרגיש בנוח, הוא יצייר אותו ביתר פירוט, וזה מראה על אינטימיות עם המקום.

אחת הטענות שמפות אלו איששו, היא שזהות הומו-לסבית היא בדרך-כלל זהות אורבנית, ובארץ בעיקר בתל אביב. הומואים ולסביות מהגרים לת"א מכל הארץ, והיא הבסיס לפרקטיקות היומיומיות שלהם. המרחב ההומו-לסבי הוא מרחב עירוני, מרחב שמאפשר קיום רכיבי זהות הומו-לסביים ומרחב בו אין חשש של אלימות והומופוביה ויש תחושה של קהילתיות. הדבר המעניין הוא שיש למחקר השלכות לתכנון עירוני. לדוגמא, בניגוד למסלול דיור קלאסי של דירת רווקים במרכז העיר ועם החתונה מעבר לפרברים, אצל הומואים ולסביות בת"א אין מסלול דיור קלאסי, כולם רוצים לגור במרכז העיר. בגיל 30 פלוס הם גם רוצים לגור במרכז העיר, אבל במקום איכותי יותר. לכן, לדוגמא, כשמתכננים תוכנית מתאר לשכונה בעיר, יכולים לקבוע שאחוז מסוים של דירות יהיה דירות שני חדרים שיש להן ביקוש בקהילה ההומו-לסבית.

אני זוכר שכשלמדנו את הנושא בכיתה, התפלאתי על החיבור העמוק שיש בין אנשים, במקרה הזה הומוסקסואלים ולסביות, למרחב בו הם גרים. כשחשבתי כיצד תראה המפה המנטאלית שלי, הגעתי למסקנה שלא זו בלבד שציר הזמן-מרחב שלי – כיצד אני נע במרחב לאורך היום – הוא מאוד פונקציונאלי ומאוד לא-מורכב, אני לא חש שום הזדהות עם העיר שבה נולדתי ובה אני גר. אם יבקשו ממני להגדיר את הזהות שלי או את הזהויות שלי, אני לא חושב שהמקום שבו אני חי בכלל יקבל מקום. אם המרחב יתפוש מקום כלשהו בהגדרה העצמית שלי, זה ככל הנראה יהיה "מדינת ישראל".

נזכרתי בנושא לאחר כמה וכמה שיחות טלפון שקיבלתי מסטודנטים ערבים במקום עבודתי באוניברסיטה. כשסטודנטים אלו פונים אלינו בטלפון ומציגים את עצמם, לרוב הם יציינו את הכפר או העיר שלהם מיד לאחר ציון שמם, והרבה פעמים שמם הפרטי בלבד: "שלום, מדבר מוחמד מטייבה". אנחנו מקבלים עשרות שיחות כאלו ביום. בשיחות הראשונות ששמעתי את זה, העליתי גיחוך. ראשית, העלאת פרט מזהה בשיחות למוקד-טלפוני היא לא דבר שיכול לסייע כאשר אותו גוף שהמוקד הוא הפה שלו מטפל במאות אלפי אנשים. ושנית, אם כבר אדם מתקשר ומבקש לציין פרט מזהה, הוא לא יציין את מקום המגורים שלו, אלא יציין את הפרט שמקשר בין הפונה לעונה (הי אבא זה אודי, הבן שלך, זוכר?), או הפרט שרלוונטי לנושא השיחה (הי אבא, זה אודי ואני צריך כסף). למקום המגורים של הסטודנט אין רלוונטיות לא לעניין הקשר שבינו לאוניברסיטה ולא לצורך העניין שאליו הוא התקשר.

אך משרבו השיחות ותכפו, ניסיתי לחשוב מה עומד מאחורי זה, והצלחתי לחשוב על שתי סיבות, או אולי בעצם שתיים שהיא אחת. הסיבה הראשונה קשורה לנושא שעמו פתחתי: הזדהות עמוקה של הסטודנטית הערביה עם הכפר או העיר שבה היא גרה. מרכיב הזהות הראשון של ערבי הוא מקום המגורים שלו. לאור זאת שלרכיב זה אין שום רלוונטיות לשיחה, נראה לי לקבוע שאזכור המקום נעשה אפילו באופן לא-מודע, או מודע-חלקית, מה שכמובן מצביע עד כמה הדבר מושרש אצל הערבים עד שנעשה לחלק מהם.

החיסרון בסיבה הראשונה הוא שהיא לא מסבירה לאשורה מדוע דווקא ערבים נוהגים כך, אלא אם כן נתלה זאת ב"מאפיין תרבותי", כמו מגורים בכפרים או בחמולות, דבר שאני מטיל בו ספק, הן בגלל שאני לא מתיימר להבין במאפיינים תרבותיים של הערבים, והן מכיוון שגם ערבים עירוניים נוהגים כך. ולכן אני מציע סיבה שנייה, שאני אומר מראש שהחיסרון שלה הוא בפן החתרני שלה, או המאיים שבה: בעוד אחד המרכיבים הראשונים בזהות של כל יהודי בארץ ישראל הוא היותו תושב מדינת ישראל, כאשר ערבי מציין את העיר או הכפר בו הוא גר הוא מתריס – אפשר לומר שזה באופן מודע, אפשר לומר באופן לא-מודע – הוא מנגיד זאת להיותו תושב מדינת ישראל, הוא אומר איני תושב מדינת ישראל אלא תושב העיר או הכפר בהם אני גר. הכפר או העיר אמנם נמצאים בשטחה של מדינת ישראל, אך לפי הערבים מבחינה מהותית, מדובר באקס-טריטוריה שאינה חלק ממדינת ישראל.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “דע מאין באת

  1. כמו תמיד, כיף לקרוא.

    שמעתי אותך מעלה את הסברה הזו אתמול והיא נקודה מעניינת מאוד למחשבה. אני מודה שבכל פעם שנתקלתי בתופעה ייחסתי אותה לתרבות הכפר/החמולה, שהעלית דווקא כהסבר הסביר פחות בעיניך. נראה לי אך טבעי שבתרבות בה כתובת כמו "ליד רחוב הדואר" היא הכי ספציפית שניתן לקבל, "מוחמד מטייבה" נתפס כאמצעי זיהוי מספק.

    וכדי לחזק את טענתי, אפשר אולי להשוות את העניין לתופעה דומה- הורים מבוגרים שמזדהים בתור "אבא של קובי שלומד אצלכם". אני מניחה שלרוב מדובר במי שלא למדו בעצמם בגוף גדול כמו אוניברסיטה, ושבדורם היה מספיק להזדהות כ"פישנזון" כדי שכולם יידעו מי אתה:).

    • היי קרן,
      תודה רבה על התגובה.
      אני חושב שכל אחת מהאפשרויות שאני חשבתי עליהן מעלה כמה קושיות
      קשה לי להאמין שגם בינם לבין עצמם – וקל וחומר כשהם פונים לאוניברסיטה – הם רואים בזה אמצעי זיהוי. יש רק מוחמד אחד בכל טייבה?
      בנוגע ליהודים, אני אישית לא זוכר הורים שמציינים סתם את שם הילדים שלהם; הם אומרים פשוט שהבן שלהם לומד באוניברסיטה. חוצמזה, כמו שציינתי ברשומה, בניגוד לציון מקום המגורים, זה מידע שקשור לנושא השיחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s