למה אנחנו לא אוהבים התאבדויות

במסגרת השיעורים ב"דיני עונשין", למדנו כי התכלית של המשפט הפלילי היא להגן על ערכים חברתיים שהמדינה או החברה מצאה לנכון לסמן כחשובים מאוד, באופן כזה שהטלת אחריות על מי שתוקף את אותם ערכים – תגרור עמה סנקציה. בניגוד למשפט הפרטי, שתפקידו לפתור סכסוך בין אדם לחברו, במשפט הפלילי האדם מואשם בשל תקיפה של הערכים, ולא בשל תקיפה של אדם אחר. מכיוון שהסכסוך הוא בין האדם לחברה, זה מסביר מדוע בשורה של עבירות אין קורבן ספציפי, כמו בעבירות מס.

נובע מכאן שעל החברה להגדיר אילו ערכים היא מחשיבה כערכים שראוי להגן עליהם, וכן אילו התנהגויות נחשבות כהתנהגויות אסורות, התנהגויות פליליות. במהלך השיעור האחרון דנו בשאלה האם ניסיון התאבדות – ויש חשיבות לניסיון כשלעצמו, שכן "המשפט הפלילי ליבא בעי", כלומר הוא נותן משקל רב לכוונה הנפשית, אף אם המעשה לא התממש – נכלל בתוך אותן התנהגויות אסורות, משמע יש להגן על ערכים שהתאבדות מאיימת עליהם, כגון ערך החיים, כאשר ערך זה מתמודד בקרב-אבוד-מראש מול "מלכת הזכויות"- האוטונומיה של האדם על גופו.

ובמהלך השיעור ניסיתי להסביר למרצה מדוע לדעתי הלא-מקצועית והלא-משויפת התאבדות חייבת להיות התנהגות פלילית. וכמו שקורה בדרך-כלל כשתלמיד מקשה קושיה שאינה שאלת-הבנה, שאלה שלא מן המניין או מן העניין – המרצה סולל כביש עוקף שאלה ולא ממש משיב עליה, או/ ו התלמיד לא ממש מבין את התשובה, ובין כך ובין כך שניהם מהנהנים בהסכמה והשיעור שב לסדרו – כך קרה גם כשאני העליתי את השאלה. ומכיוון שחשתי תסכול מכך שהמרצה לא הבינה את דבריי, אפרוש את מחשבותיי להלן ואנסה לחדד אותן. ולמרות שהמחשבות שאעלה בנויות על ניסיון-החיים האישי שלי, ואינן נשענות על ניסוי אמפירי, ידע בפסיכולוגיה או מחשבה פילוסופית עמוקה, ולפיכך מחשבותיי יכולות להיות שגויות מיסודן – במתכוון כתבתי "למה אנחנו", כחברה, ולא "למה אני", בכדי לשוות לדברים משנה-תוקף, מסיבות מובנות.

לפני כארבע שנים חבר טוב שלי התאבד. ולמעט בתקופה קצרה וקשה מאוד בסמוך לאירוע, שזעזע אותי במובן החיובי של המילה, אני חושב שבמשך יותר משלוש שנים אותו חבר לא "נוכח" בחיי בכלל. למעשה, כשהעלינו את הנושא – כל החברים הקרובים שלו – באירועי יום השנה שהיו בשבוע שעבר, התברר שמבין כל החברים – אני החבר שמדדה הרחק מאחור מבחינת המקום שהחבר המתאבד ואירוע ההתאבדות תופסים בחייו. באופן מעניין, הפן ההשוואתי בא לידי ביטוי בעיתוי בו כל חבר מספר זאת לחברה שלו ואפילו לבחורה שאתה הוא יוצא: בקצה האחד היה חבר שטען שחשוב לו לדבר על זה כבר בפגישות הראשונות, ואילו בקצה השני, אני אמרתי שמבחינתי – ועד כמה שאני זוכר מהדייטים המודחקים שלי מהעבר – זה לא נושא שחשוב להעלות אותו; זה לא "אישיו", בה-במידה שזה לא "נון-אישיו".

איני חש אי-נחת בתיאור שהבעתי כעת, ואין אני מרגיש שהבעתי עמדה "לא-נכונה", לא-ראויה או סתם נון-קונפורמיסטית. אך אני כן מסכים שהתחושות האלו שלי אומרות דרשני – ולהלן אני אכן מתכוון לדרוש בהן – כלומר, כן ישנו פער בין החברות העמוקה שלי עם אותו חבר לבין הריחוק שבו אני מחזיק או נוקט כעת. אני גם סבור שלפתור את זה כהכחשה או הדחקה של אירוע טראומטי מהעבר יהיה "קלישאתי" מדי, כלומר פשטני ותבניתי מדי, למרות שהקלישאה קנתה את מקומה כקלישאה דווקא בזכות אמתותה, בשל היותה נכונה בהרבה מאוד מקרים. אז אולי הדחקה משמשת במקרה הנוכחי כ"קצה-חוט", כהתחלה של פתרון, או שמא כפתרון-משלים לשני האספקטים שאעמוד עליהם לאלתר.

ורק עוד חצי הקדמה לפני: הכעס, שאולי ישתמע מדבריי, ואולי הוא אפילו אמתי, לא באמת נוכח בחיי, לא ביומיום ולא באירועים מיוחדים (ויש שיאמרו: היא הנותנת).

לעניות דעתי ישנם שני היבטים קשים מאוד לעיכול ואף בלתי-נסלחים בהתאבדות, שבמובן מסוים שניהם דבר אחד. הראשון שבהם, שאולי יותר משמעותי במקרה האישי שלי, הוא בגידה: בגידה בחברות שלנו, בגידה בברית "אוכלים את החרא ביחד וממשיכים הלאה", ובעיקר – וזה מה שאני מבקש להדגיש – בגידה בכל מי שאני, שכן אני חי ואתה מת.

וכאן זה מתקשר להיבט השני, שהוא רלוונטי יותר להיבט שהעליתי בשיעור: יש בהתאבדות יסוד מאיים. אחד הדברים שגורמים לנו לפחד מהזר, מהאחר, מהשונה, הוא בכך שהוא מציב אלטרנטיבה לכל מה שאנחנו, לכל מה שאנחנו יודעים או מאמינים. אם כל הזמן נהגנו א' ובה מישהו אחר ופתאום נוהג ב', יש בזה יסוד מערער, יסוד שמערער אותנו. אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות, אבל דווקא עולות לי כמה סצנות מהסרט "שוקולד" עם ז'ולייט בינוש וג'וני דפ, כשבינוש מגיעה לעיירה פוריטנית ופותחת חנות שוקולד, שהוא מסמל את התשוקה וכל מה שרע.

אם יש יסוד מערער כשמישהו מציב אלטרנטיבה לדרך-חיים, כשמישהו מציב אלטרנטיבה לחיים עצמם – היסוד המערער קיים על אחת כמה וכמה. זה לא רק מערער את מי שחשבנו שאנחנו, זה מערער את כל קיומנו כאנשים חיים. המתאבד אומר "אני חייתי ביניכם", שמעתי, ראיתי ובחרתי שלא לחיות. לפי דעתי זה יסוד שהוא הרבה יותר עמוק מערך החיים, ולכן אולי קשה להכניס אותו לאחד הערכים שהמשפט הפלילי מגן עליהם. המתאבד לא מצפצף על ערך החיים כמו שעושה הרוצח שמקפד את חייו של אדם אחר, הוא בוגד בחיים עצמם. ערך החיים של הפרט ששם קץ לחייו הוא "לא חשוב" (במירכאות כפולות).

מעבר לכך שלכל חברה יש אחריות על כל אחד ואחד מהפרטים שבה, כפי שהסבירה לנו המרצה ל"דיני עונשין" – במובן עמוק הרבה יותר לכל חברה חפצת-חיים יש מנוע פנימי, מנגנון פנימי שדוחף אותה להמשיך הלאה את שרשרת הדורות, מנגנון שאחראי להמשכיות הקהילה. החברה יכולה "לוותר" על פרט או שניים שלא יחיו, אך היא לא יכולה לוותר למי שמאיים על קיומה והמשכיותה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s