שתי נשיקות ותביעה אחת

תופעה ידועה שמתרחשת אצל סטודנטים לפסיכולוגיה היא שבכל פעם שהם לומדים על הפרעה הם בטוחים שיש להם את אותה הפרעה, או לכל הפחות בוחנים את עצמם לאורה (אז אני נורמלי?). אני עברתי את אותו תהליך בקריאת ספר פסיכולוגיה להמונים, וכך גיליתי שאני סובל גם מאישיות גבולית, גם מאישיות נמנעת וגם מאישיות סכיזואידית – וזו רק רשימה חלקית… איך אמרה לי חברה שלי לשעבר שקראה את הספר לפניי, ברגע של מריבה קולנית? "עכשיו אחרי שקראתי את הספר, אני יודעת שאתה לא סתם דפוק – אתה דפוק עם קבלות!"

תופעה דומה אבל שונה היא אחת מתופעות הלוואי של החוויה הצרכנית, כשהקונה מזהה שהמוצר אותו רכש הוא נחלת הכלל, כלומר הוא נפוץ בקרב רבים. לדוגמא, כשפלוני רוכש מכונית מסוג טויוטה קורולה, הוא מבחין כמה רבות הן הקורולות על הכבישים. יש אנשים שחשוב להם להיות יוצאי-דופן, והדבר יגרום להם עצב רב, ויש אנשים שחשים שמחה על שמכונית רבים – חצי נחמה. אלו ואלו מסכימים, אני חושב, שריבוי המכוניות (בדוגמא שנקטנו) אינו שינוי עובדתי שהתרחש במציאות, אלא זו תשומת הלב שלהם לקורולות שהשתנתה.

וזה מוביל אותי לתופעה שלישית שמתרחשת כעת ושואבת מעט משתי התופעות לעיל: במהלך לימודי המשפטים חשתי כיצד החומר הלימודי נוכח בחיי בצורות שונות, ובפרט בסמסטר ב', כשבמהלך החודש הראשון שלו יצא לי להרהר על כמה היבטים בדיני נזיקין, קורס שאני לומד הסמסטר, בעקבות שתי "נשיקות" שהביאה מכוניתי לשתי מכוניות אחרות. אז ניתן לפטור זאת בכך שמאז ומעולם דפקתי רכבים של הזולת והחשיפה לדיני נזיקין היא רק שהפנתה את תשומת לבי לכך – כמו בדוגמא עם הטויוטות – אך עדיין סמיכות הקורס לשפשופי-המכוניות מעניינת, ואפילו גורמת לי להרהר במופלא ממני, כמו "דרכי ההשגחה העליונה".

הנוסחה הבסיסית בדיני נזיקין אומרת שיש עוולה, נזק וקשר-סיבתי בין מזיק לניזוק: ראובן זרק קליפת בננה על המדרכה (עוולה), ובעקבות כך (קשר סיבתי) החליק שמעון על הקליפה ושבר את הראש (נזק). תביעה כזו, בה ראובן, המזיק הישיר, תובע את שמעון, הניזוק הישיר, כמעט ואינה מתרחשת במציאות שבה רוב התביעות נעשות בין מזיקים וניזוקים עקיפים, כמו המעביד של המזיק או מזיקים רחוקים יותר, כמו תביעה בין שתי חברות ביטוח. כלל אין זה מובן מאליו שניתן לתבוע את חברת הביטוח, שכן לא רק שהיא לא זו שהזיקה, היא לא שלחה את המזיק ולא אחראית על המזיק, כמו המשלח והמעביד. היות המבטח בר-תביעה הינה בעיה חמורה יותר לפי אחת משיטות הצדק המתקן, הדורשת אשמה וכפרה של המזיק.

בנשיקה הראשונה שלי היות חברת הביטוח התובעת – יצר מצב אבסורדי, שכן לאור הנזק המזערי שגרמתי למכוניתה, בעלת הרכב הנפגע כלל לא התכוונה ורצתה לתבוע, אלא שכאזרחית ישרה היא חשבה שכדאי להעביר את פרטי התאונה לחברת הביטוח, שתבעה אותי על לא פחות מ-1700 ש"ח. בשל התחושה שהנפגעת נטעה בי כי מדובר ב"גילוי נאות" בלבד וקלושים הסיכויים שחברת הביטוח תתייחס לכך, לא חשבתי כלל על האפשרות "לסגור את זה מתחת לשולחן", מבלי להפעיל את הביטוח. ניתן אולי לומר שהנפגעת נהגה בנאיביות מוגזמת, אך לפי דעתי היא דברה אמת. יתרה מזו, כשהתקשרתי אליה כעבור כשבועיים לבדוק היכן עומדים הדברים, היא לא ידעה להגיד לי דבר, והיא בעצמה סברה שחברת הביטוח "ירדה" מהתביעה (אם הבנתי נכון מהנפגעת, השפשוף גם לא נצבע שנית). חברות הביטוח יצרו מצב שהמזיק צריך לשלם על נזק שגרם לניזק, למרות שהניזק לא מעוניין בכך, הכסף לא הולך אליו והנזק לא תוקן.

הנשיקה השנייה שלי קשורה לנושא שלמדנו אתמול בשיעור, והיא מנסה לברר מהי עוולה, כלומר מהי אותה התנהגות בלתי ראויה שמאפשרת תביעה. השאלה התעוררה בפסק דין דונגיו נגד סטיבנסון, ושם בית הלורדים באנגליה ביסס את העוולה על הכלל התנ"כי: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, 18), כלומר על המזיק לפצות את הניזוק על התנהגות שהוא לא היה רוצה שיגרמו לו. בפס"ד קונטרם נ' משרד האוצר, השופט מישאל חשין, העמיד את העוולה על בסיס רחב יותר, לטענתו, והוא "כל ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (במקור: "דעלך סני – לחברך לא תעביד"; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא ע"א). ההבדל בין השניים, לדעת חשין, הוא שמצוות "ואהבת" מטילה על היחיד חובות עשה, ולא רק לא-תעשה (שם, פסקה 12) – למרות שככל הנראה חשין התכוון להבדל בין מצוות "קום עשה" למצוות "שב ואל תעשה", ולא להבדל בין "עשה" ו"אל תעשה".

לעניות דעתי, גם הכלל "מה ששנוא" לא מספק במקרה זה, שכן הרבה פעמים אני לא מייחס חשיבות לנזקים מסוימים שכן יהיו חשובים לחבר שלי. לכן לפי דעתי במקרה כזה על המזיק לא רק להעמיד את עצמו במקום הניזק, אלא גם להסתכל על ההתנהגות בעיני הניזק. הנשיקה השנייה שלי התרחשה כאשר ביקשתי לצאת מחניון שליד האוניברסיטה, שהמכוניות חונות בו בצפיפות כמו סרדינים שלא היו בצבא, ולפיכך כל אחד חונה בזווית שנכונה בעיניו, ועם יציאתי שיפשתי את הרכב שחנה לצדי. אחרי שהשתחלתי החוצה יצאתי מהרכב ואמדתי את הנזק שגרמתי (נזקי צבע בלבד), ומכיוון שבעיניי מדובר בנזק שולי ביותר, ואם מישהו היה משפשף אותי באופן כזה ולא משאיר פתק הייתי ממשיך הלאה ואפילו לא מסנן קללה בין שיניי – נכנסתי למכונית שלי ונסעתי. כלומר, פעלתי לפי הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אלא שכשעה מאוחר יותר, לאחר שכבר לא הייתי בקרבת-מקום לחניון, נקפו אותי ייסורי-מצפון על שלא השארתי פתק, וביקשתי מחבר באוניברסיטה שישאיר פתק על המכונית של הנפגע. זאת עשיתי לא בגלל שחשבתי שאכן מדובר בנזק, אלא מכיוון שחשבתי שאולי למרות שאיני רואה בכך נזק, הנפגע כן.

כשהעליתי את הסיפור והדילמה בפני המרצה לדיני נזיקין הוא אמר שאין הכוונה לנזק סובייקטיבי, כלומר מה נחשב לנזק בעיני המזיק, אלא לנזק אובייקטיבי, מה ייחשב לנזק בעיני "האדם הסביר", הנחה משפטית שכלל לא ברור שהיא קיימת (החיפושים אחר "האדם הסביר" עדיין נמשכים, וכל היודע דבר על מקום הימצאו מוזמן ליצור קשר עם אהרן ברק). על כל פנים זו פיקציה שהיא הכרחית, שכן האדם הסביר פותר למשפט את הבעיה משני הכיוונים: הוא לא נתון לגחמותיו של אדם רגיש מדי והוא לא נקבע לפי עובי-עורו של אדם חסון מדי.

כאמור, פונקציית האדם הסביר היא ככל הנראה הכרחית בעולם משפטי, אולם היא לא פותרת את הדילמה שלי, כיוון שכלל לא ברור שהאדם הסביר היה מצר על שפשוף קטן של רכבו (כשעשית משאל קצר בקרב חבריי, הדעות היו חלוקות). אולם הבעיה החמורה יותר היא שהאדם הסביר מרוקן מתוכן את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", שכן הכלל הזה נשען על יסוד רגשי, הזדהות אישית של המזיק עם הניזק על-פי ההכרה שהוא לא היה רוצה שיזיקו לו כך. זה הבסיס שמחייב את האדם להישמע לציווי הזה. אך אם נפעל לפי האדם הסביר, ללא הזדהות של המזיק עם הניזק, בכך ניתקנו את הקשר בין שניהם, ועיקרנו את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s