המרצים

הם נמצאים בכל מקום: בבית, במקום העבודה, באוניברסיטה. בטוח נתקלתם בהם לא-אחת. יכול להיות שחלקם אף נמנים על החברים הטובים ביותר שלכם, למרות שלא תמיד קל לזהותם. כשאני כותב את הדברים, אני חושב לדוגמא על מישהי שיצאתי איתה. הם אנשים רגילים, נורמטיביים, כמוני-כמוך, אפילו – וזה מה שהופך את זה כל-כך קשה לזיהוי, כל-כך קשה להתנגדות – מתלבשות טוב. צריך רק להמתין שהם יתחילו לדבר, וזו יכולה להיות שיחה על פוליטיקה, החומר הנלמד בשיעור הקודם, או סתם שיחת-חולין רגילה. צריך רק להקשיב להם.

כי לאחר שמקשיבים להם מגלים שהם לא מדברים, הם מרצים. המרצים תמיד מדברים בלהט, בנחרצות, בהחלטיות, וזה לא משנה אם נושא-השיחה הוא חתונת החבר הטוב ביותר שלהם או הליכה יומית למכולת. המרצים יכולים לדקלם מונולוגים שלמים על-פני דקות ארוכות, אך הגודל לא קובע, וזה מה שמבחין אותם מ"הנואמים", שאצלם כל שיחה היא נאום-ארוך; אצל המרצים אלו יכולים להיות גם שניים-שלושה משפטים בלבד שייאמרו בהתלהבות-כבושה. הרכיב החשוב ביותר אצל המרצים הוא האינטונציה, ההטעמה של המילים, קצב הדיבור.

למרצים יש תמיד דעה ולרוב יש להם מסר, סמוי או גלוי, להעביר. אפשר לומר עליי הרבה דברים רעים – הנה, רק בשבוע האחרון אמרה לי עמיתה לעבודה שאני שחצן, מתנשא (יש הבדל בין השניים?) ובאופן כללי שאני יותר מדי מרוצה מעצמי, במה שגרם לי לתהות: אם זה מה שהיא אומרת לי בפנים, מה היא אומרת עליי מאחורי הגב?! – אך למרות שגם לי חשוב לגבש דעה בכל נושא, מעולם לא יצאתי מידי הספק, מפקפוק-פנימי בדברים שאני משמיע, וכשאני מדבר – הספק לא רק מקונן בי פנימה הוא גם בא לידי ביטוי בדיבור: גמגום, חזרה על משפטים, השתהות בין משפט למשפט. כשאני אומר משהו בהחלטיות, אני מתחיל לפקפק בכך, ואני מכריח את עצמי להטיל ספק: אם אין ספק – יש ספק. ועל אחת כמה וכמה שאני סולד, ומשתדל להימנע, מהעברת מסרים; אם כבר, אני משתדל להעביר נקודות למחשבה, סימני שאלה.

אצל המרצים כל דיבור הוא מופע, הוא מלווה בפרפורמנס שהוא לא בהכרח מודע לעצמו. זה בא להם בטבעיות. ואולי כאן מקום להעיר שלא תמיד ישנו קשר בין המרצים הנ"ל לבין אנשי הסגל שמעבירים את השיעורים באוניברסיטה, לפחות לא בקורסים שאני לוקח, שהם יכולים להיות משעממים, חסרי אמביציה, ורומזים לתלמידים בסבטקסט במשך שיעור שלם כמה הם לא אוהבים את השיעור הזה. המרצים שאני מדבר אליהם אוהבים לדבר. אני מכוון למרצה האידיאלי.

המרצים משדרים היררכיה, היררכיה שאומרת שהם נמצאים קצת מעל האנשים עמם הם משוחחים. אחד הביטויים של ההיררכיה הוא שהם לא יסתכלו בגובה העיניים של בן-שיחם: לפעמים הם ינעצו עיניים בנקודה כלשהי מעל בני שיחתם, כמגלגלים רעיונות מעולמות עליונים, אך הרבה פעמים הם יפזלו לצדדים, מחפשים קהל-יעד נוסף, שלעתים אכן יהיה שם, אך לעתים לא. כך הם מרחיבים את התפשטות הרעיונות שלהם, אך לא פחות הם מרמזים שהדברים עומדים בפני עצמם, ללא תלות בבן-זוגם לשיחה. עם זאת, הם תמיד ידאגו לשמור על קשר-עין עם הבוחר, מקפידים לבדוק שהפרטנר שלהם עוקב והם לא מאבדים אותו. הרי אין מלך ללא נתינים, והמרצים חייבים שמישהו ישמע אותם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s