שאלה של הסכמה או שאלה של מרחב: על פרשת חוף בוגרשוב

פרשת המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב מצביעה על כשל פמיניסטי-הסברתי. זאת, לאור נקודת המוצא שלי כי הפמיניזם קונה לו מהלכים ועושה נפשות בקרב הקהל הרחב, ולפיכך מצעיד את העולם למקום טוב יותר. אמירה זו אולי מצביעה על אופטימיות-זהירה – אמרה לי ידידה לא מזמן שאני, לעומתה, אופטימיסט, ואני בלבי אמרתי שעם אופטימיסטים כמוני מי צריך אויבים, כלומר פסימיסטים – אולם לעניות דעתי אמירה זו היא לכל היותר מה שאני  מכנה "פלסטר פסיכולוגי", טריק פסיכולוגי, מין אקסיומה שלא ניתן להוכיחה, הנחת-עבודה שמאפשרת לנו לפעול בעולם. ולאור נקודת המוצא הזאת, מצער לגלות שפרשה זו אמרה הרבה דברים אך בכך הבליטה את מה שלא נאמר בה.

כרגיל בפרשות עם הד ציבורי רחב, ישנן הרבה שאלות שמסתעפות ממנה, אך יש גם שאלה אחת עיקרית, והשאלה המרכזית שבפרשה זו היא שאלת ההסכמה. לפי החוק, קיום יחסי-מין שלא בהסכמתה החופשית של האישה (או בהסכמה שהושגה במרמה/ לא ביודעין) משמעותם אינוס. אולם מכיוון שהאישה במרכז הפרשה הצהירה כי הדבר נעשה בהסכמתה, אנחנו (הפמיניסטיות) נדרשות להגדרות גמישות (או קשיחות) יותר של הסכמה, שיוצאת מתוך הנחה שלא יעלה על הדעת כי אישה תסכים למין קבוצתי (או מה שלא היה שם) במקום ציבורי, לעיני-כל. כלומר, מתוך הכרת טבע-האישה או האינטרסים האמתיים של האישה אנחנו מניחות שלא הייתה כאן הסכמה מלאה, הסכמה מדעת.

במאמר מוסגר, אני אישית חושב שיש כאן שתי טעויות אסטרטגיות, שהן טעויות שלא קיימות רק בפמיניזם: הראשונה היא מתיחת גבולות ההגדרות (במקרה זה: אינוס), כך שתחולתן מתפרסת על פני שדה-רחב מאוד של התנהגויות ומקרים, מה שמסכל הבחנה בין מקרי ההארד-קור למקרי-הקצה. "שיתוף השם" לקשת רחבה של מקרים, לדעתי מעמעם את ההגדרות. הטעות השנייה היא פטרנליזם, כלומר הטענה של אישה חיצונית כי היא יודעת יותר טוב ממני מה טוב עבורי (עבור האישה בפרשת בוגרשוב) מה טוב לה, או גרוע יותר – מה היא באמת רוצה. לדעתי טענות מסוג אלו גובלות בְּ, אם לא הן-הן ממש, אובייקטיפיקציה של האישה. האדם כמובן מושפע מסביבתו, אולם לעניות דעתי התודעה היא החירות, ולכן תורות שמתבססות על כך שלאדם "תודעה כוזבת" – לוקחות לאדם את חירותו, ולפיכך לוקחות לו את כל קיומו.

על כל פנים, לא בכך אני רוצה להתמקד. אני מבקש לטעון "טענת לדידך" – גם לדעת אלו שאומרות כי אכן המעשה נעשה שלא בהסכמה מלאה או הסכמה מדעת, אני חושב שההעמדה במרכז של שאלת ההסכמה גורמת להשתקת הדיון בשאלה חשובה יותר – שאלת המרחב. חלוקה בינרית נפוצה מחלקת בין מרחב פרטי למרחב ציבורי. לחלוקה זו השלכות רבות, אך החשובה יותר לעניינינו היא זו האומרת כי החוק חל רק במרחב הציבורי, אך במרחב הפרטי אדם יכול לעשות כבשלו – ביתי הוא מבצרי. ואחד מהשיעורים שמנסה הפמיניזם להעביר הוא שבירת הדיכוטומיה הזו, שבירת מחיצות הבית, וההבנה שאין הבדל בין אלימות בבית לבין אלימות מחוץ לה, בין יחסי-מין שלא בהסכמה מחוץ לבית, לבין יחסי-מין שלא בהסכמה בתוך הבית, אפילו בין איש לאשתו.

פרשת חוף בוגרשוב מציגה כישלון פמיניסטי, כיוון שהיא מעמידה מחדש את המחיצות הישנות שבין שני המרחבים, ויוצרת את מצג-השווא כאילו רק מה שנעשה במרחב הציבורי הוא פסול. שאלת ההסכמה אינה תלוית-מרחב (וכמובן שאינה תלוית-זמן): היא נכונה במרחב הפרטי כמו במרחב הציבורי, היא קיימת בחוף הים, ברחוב-סואן, בתוך בניין מגורים ובין איש לאשתו. הרמת קול-צעקה על מעשה שנעשה במרחב ציבורי, בראש חוצות, בלב הפרהסיה הציבורית, מסיתה את הזרקור הציבורי מהמעשים השקטים, מהאלימות השקטה, ממעשים שנעשים בתוך המרחב הפרטי ולפיכך ממילא מכשירה את אותם מעשים שנעשים בחדרי-חדרים, בתוך המרחב הפרטי.

הרושם הקשה שמתקבל מהפרשה הוא בשל הפומביות שלה, שכולם צפו מהצד ולא עשו כלום, ואחרי שיתפזר כל ערפל הפרשה ונישאר רק עם הדהודיה, אולי מעשים כאלו יימנעו בחוף הים, אך אנקות-הסבל ייכלאו בתוך הקירות, ולא יישמעו מבעד לבנייני-המגורים.

משפחה אחת

בדחילו ורחימו אני ניגש לכתוב את הרשומה הבאה. אין הרבה מקרים בהם אני נזהר וחושש מלפרסם את הדברים – וחוסר הזהירות הזו היא בעוכריי, זה ברור לי – אך בדברים שאכתוב להלן אני נזהר זהירות יתרה, וזאת לא רק בשל כך שהדברים צורמים לאוזן ולפיכך עלולים לפגוע באחוזי הצפייה, הנמוכים-עד-אפסיים ממילא, של הבלוג – ורייטינג הוא הרי הדלק עליו נוסע הבלוג, וכפי שציינתי ישנה קורלציה הפוכה בין אחוזי הצפייה למספר הגיהוצים שלי באשראי, וגרוע מכך: קורלציה הפוכה לעלייה שלי במשקל; אני נזהר גם מכיוון שהמבט הביקורתי שאציע פוצע – אם כי לא שוחט – פרות שקדושות – ואם לא קדושות אז יקרות, ואם לא יקרות אז חשובות – גם לי.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום שיוצר מרחב משותף לכל תושבי המדינה, יום שבו כל אזרחי המדינה מדברים באותה שפה. בכל שאר ימות השנה אין שום דבר שמחבר ביני לבין תושב קריית-שמונה, תושב מתל-אביב או אילת. לא זו בלבד שאין לנו הרבה במשותף והיומיום של כל אחד מאיתנו הוא שונה, והצרות הן שונות, ועומק האוברדרפט בבנק הוא אחר, והשפה הפנימית וקודי-ההתנהגות הם שונים – ככל הנראה מעולם לא נפגוש את 95% מתושבי המדינה – 95% שאנחנו מסכימים למות למענם – אנחנו לא יודעים מי הם והם לא יודעים איפה אנחנו (מיץ פטל). לעומת זאת, ביום הזיכרון כולנו קהילה אחת, לכולנו שפה אחת ודברים אחדים.

ובתוך המרחב המדומיין שיוצר יום הזיכרון ישנה תת-קהילה נוספת: משפחת השכול. חישבו איזה ביטוי חזק זה. אותו מונח שמתאר את הקשר שביני לבין אבא ואימא, את החיבור שביני לבין אחיי ואחיותיי – מתאר-מחבר גם עשרות אלפי אנשים שאין להם דבר במשותף וגם לאחר מות יקיריהם בשל נסיבות דומות – קרוב לוודאי שהם לא יפגשו אלו עם אלו. חישבו איזה ביטוי לא-מובן מאליו הוא: ניתן ליצור הרבה משפחות מדומיינות כאלו שלחבריהן יש בסיס משותף – שלום לאחיי ואחיותיי למשפחת היונדאי גטס, או אחיי ואחיותיי שחיים במלחמה מתמדת עם הדיאטה ועם הגזרה – ועדיין אנחנו לא עושים את החיבור הזה, את המשפחתולוגיה הזו. ודווקא באבל, שנראה לי שהוא הדבר הכי פרטי (לא משותף) שיכול להיות. בדומה למה שאמר טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

בנימין נתניהו הוא גם חלק ממשפחת השכול (הוא שכל את אחיו יוני במבצע אנטבה ב-1976), והדבר בלט  בנאום של נתניהו בטקס המרכזי בהר הרצל, שלכל אורך דבריו דיבר בשני קולות – כאזרח ישראלי וכבן למשפחת השכול – אך בעיקר דיבר בכובעו כאח שכול: "אחיי ואחיותיי למשפחת השכול", הוא פתח את דבריו, "אני יודע מה עובר עליכם. אני אחד מכם". ובמשך רוב נאומו הוא דיבר בגוף שני רבים, כמדבר אל משפחת השכול בלבד "אנחנו", "יקירנו". ומכיוון שזו השנה השלישית ברציפות שנתניהו ראש-ממשלה, ובכל נאומיו ביום הזיכרון הוא מזכיר את היותו אח-שכול, התחלתי לחוש קצת אי-נוחות מכך.

הצבא הוא אחד ממעצבי הזהות של החברה הישראלית ותופש מקום נכבד בה: הוא מכונת פס-הייצור, שמצד אחד שלה אוסף אקלקטי של אנשים מרקעים שונים ומהצד השני יוצאים ישראלים (כור ההיתוך); הצבא חדר לתרבות, נוכח בשפה; הוא גורם חשוב בכלכלה הישראלית, כגוף שמעסיק אלפי אנשים וכיצרן של כלי נשק (ישראל היא אחת ממייצאות-הנשק הגדולות בעולם); הצבא הוא מכשיר רב-עצמה להתקדמות בשוק העבודה.

וכחלק מהמקום הרחב שהצבא תופש במרחב הציבורי הישראלי, למשפחת השכול יש מקום של כבוד והערצה. הימנות על משפחת השכול מהווה כרטיס כניסה ללב החברה הישראלית. אדם ברוך, בספרו "מה נשמע בבית" (הוצאת דביר, 2004), מקשר זאת למוטיב יהודי ידוע – "עקדת הבן" (עמ' 106). עקדת הבן הופכת את האחר לחלק מה"אנחנו" המדומיין. חישבו על דויד גרוסמן ועל הנאום שנשא בעצרת הזיכרון ליצחק רבין לאחר ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה – האם הוא היה נואם אלמלא שכל את בנו? האם הדברים היו מקבלים את אותו תוקף מוסרי, האם היינו שותים בצמא את דבריו באותה מידה לו היה "רק" סופר? ולמרות שדעותיי הפוליטיות משיקות לדעותיו של גרוסמן, ובאופן כללי אני חושב שהוא אחד הסופרים הטובים בישראל, לא חשתי בנוח ששלושה חודשים לאחר מות בנו הוא מנצל את יום הזיכרון לרבין לנאום פוליטי.

חגי ליניק, בספרו "דרוש לחשן" (הוצאת הספריה החדשה, 2011), מתאר אב שכול שרותם את מות בנו לטובת חזרה לחיים הפוליטיים: "בבוקר שאחרי הלילה הראשון [אחרי שבנו נהרג; א"נ], עם הזריחה, החליט לחזור לחיים הפוליטיים… הוא יסחף את ההמונים אחריו. רק הוא-והוא, והבן המת. כשיבואו אנשים לנחם אותו ויביטו עליו בצער וברחמים, הם יחשבו שהם מביטים על אדם שבור שלעולם לא יתאושש. טעות. לא יעלה בדעתם שהם בעצם מביטים על ראש-המועצה העתידי שלהם" (עמ' 109, 111).

איני בא לטעון, ואני אפילו לא רומז לכך, שנתניהו משתמש באופן מניפולטיבי באחיו יוני לצורך התבססותו בלב החברה הישראלית, כיוון שהוא נמנה על המעמד הכי גבוה והכי קדוש בחברה הישראלית – משפחת השכול. אני רק סבור – וגם אם נתניהו יתכחש לכך, לא ניתן להתעלם מכך – שהדבר מחזק את מעמדו.

על פרשת הסמח"ט שלום אייזנר

נגעתי בעבר בכמה רשומות (לדוגמא, ברשומה "הקטנת האדם") בעובדה שהאדם הוא ייצור אוטונומי, ריבוני, שיש לו בחירה חופשית וממילא יש לו אחריות למעשיו, והבחירה והאחריות הן אלו שמקנות לו זכויות וחובות. כתבתי גם שההנחה שהאדם ייצור ריבוני מעצימה את האדם, שכן בין אם האדם פועל לרעת עצמו או לטובתו, ובין אם הוא פועל לטובת הזולת או לרעתו – הוא פועל מרצונו, הוא סובייקט בעל רצון חופשי.

ולכן, בכל פעם שאני עושה משהו שלילי – אוהו, כמה שזה קורה – אני מודה באשמה, אני מודה שאני זה שאחראי לכך. שכן ההנחה שעשיתי מעשה ואיני אחראי לו, שהכול צירוף-מקרים ואני נתון לנסיבות, שזו הסביבה שהדיחה אותי לכך, שאני חולק את האשמה ביחד עם אחרים – כל אלו מקטינים את האדם, מניחים שהאדם הוא אובייקט, הוא נתין, נתין של הסיטואציה ונתין של מצבו, כשם שאדם שהוא לא-שפוי אינו בעל רצון חופשי, הוא נתין של מחלה, ולכן המשפט פוטר אותו מאחריות למעשיו. אני אישית מעדיף לבחור בין יופלה לדנונה, ואני מקווה שכל הבחירות שלי יהיו כאלו, אבל בבחירה ההזויה שבין להיות משוגע לבין להיות אשם – אני מעדיף להיות אשם, כלומר אחראי למעשיי; זו היא פרשנות שעולה בקנה אחד עם כבוד האדם וחירותו.

ולכן אני מתלבט בפרשנות שלי בכל הנוגע לפרשית שלום אייזנר, שהודח מתפקידו בעקבות הכאת פעיל פרו-פלסטיני. ניתן לתת לפרשה זו שתי פרשנויות: פרשנות אחת אומרת שאייזנר הוא שאשם במעשיו, ולכן הרמטכ"ל החליט להדיח אותו מתפקידו, שכן הוא נושא באחריות פיקודית-ערכית והוא כשל בתפקידו זה, לצד אחריות פלילית, שעדיין מתבררת בחקירת מצ"ח.

אולם הפרשנות המסתברת יותר, למרות שהיא מקטינה את אשמתו ואחריותו של אייזנר ולפיכך מקטינה את חופש הפעולה שלו והיותו ריבון על מעשיו, היא שמי שנושאת בנטל העיקרי היא מדינת ישראל, שהציבה את אייזנר בסיטואציות קשות מנשוא שדורשות ממנו לקבל החלטות, גרועות יותר או פחות, חוקיות, חוקיות למחצה או אינן חוקיות כלל. זאת, הן מעצם היותו לוחם בצה"ל והן מכך שהוא משרת ביהודה ושומרון, כלומר שולט (אחראי) על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית.

יודע כל לוחם, במיל. או בסדיר, שמרגע שהוא לובש את המדים חופש המחשבה שלו מצטמצם והוא נהיה אדם גס ומחוספס יותר, והדברים מתחדדים כאשר הוא נתון בסיטואציות-מלחמתיות, והם ברורים מאליהם, שכן שילוב של ניצחון כתכלית הכול, היררכיה פיקודית ואכזריות מכריחים את האדם להזדכות על הלב שלו בכניסה לשערי הצבא. איני מחדש דבר, כאשר כבר התורה הכירה בכך שהאדם מתבהם במהלך המלחמה, ועשוי להתדרדר ולהיות אדם מושחת, והכירה בכך חלקית אך ביקשה ממנו לשמור על נורמות מסוימות: כך ניתן להסביר את פרשת "אשת יפת תואר" (דברים כ"א, 10-14) או את הדרישה לקדושת המחנה ול"יתד תהיה לך על אזנך" (שם, כ"ג, 10-15). וכאשר קשיות הלב הזו פוגשת באוכלוסייה אזרחית ומתעמתת עמה על בסיס יומיומי – חתונה לא תצא מזה; חדר מיון  – כנראה שכן.

כאשר גנץ מדיח את אייזנר הוא עושה לעצמו – ולמדינה – עבודה קלה: הוא אומר שהאשם הוא נקודתי, צה"ל הוא צבא מוסרי – ביטוי שהוא כשלעצמו פרדוקסלי – וכאן היה כשל ערכי חד-פעמי. ובכך הוא מנקה את המדינה – שבעצמה נתינה של סיטואציה מחורבנת שהיא לא האשמה היחידה בה – מהכתם הגדול ביותר שרובץ עליה, שהיא מציבה את חייליה בסיטואציות בלתי-אפשריות, בהן הדרך להשחתות היא קלה. כשנתניהו וברק מגנים את אייזנר – אגב, שני לוחמי סיירת-מטכ"ל מעולים ששככל הנראה לא עשו מימיהם מחסומים, ולעניות דעתי כף רגלם הצבאית מעולם לא דרכה ביהודה ושומרון, ולפיכך הם לא נתקלו בדילמות ערכיות כאלו – הם במקרה הטוב מיתממים ועיוורים להשלכות הקשות של הימצאות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, ובמקרה הרע, וכנראה השכיח, הם זורים חול בעיני הציבור, הם מקריבים את אייזנר על מזבח ההתנחלויות.

דווקא בגלל שאייזנר אדם ערכי (יילד פלסטינית במחסום וכו'), ברור לי שהוא לא אשם בכך – או לא האשם היחיד והעיקרי בכך – אפילו במחיר שלילת-ריבונותו.

הפגנת ריבונות

לפני כשבועיים דווח על כך שב-15 לאפריל, יום ראשון האחרון, פעילים פרו-פלסטינים באירופה מתכננים לנחות בישראל ולמחות על מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית, כאשר פניהם מועדות לבית-לחם. בעקבות כך, הודיע השר לביטחון-פנים, יצחק אהרונוביץ', כי הפעילים יזוהו בארצות מוצאם בטרם יציאתם לארץ, ואם כן יצליחו להגיע לישראל – הם יורדו מהטיסות, יועברו לשהייה במתקני משמורת, ויוחזרו חזרה לארץ מוצאם.

ניסיונותיי להבין את פשר ההיסטריה שאחזה במדינת ישראל נוכח המטס העלו תשובות סתמיות או תמוהות. מהמכתב שהפעילים הפרו-פלסטינים קיבלו עם כניסתם לארץ, אני מסיק שאף ל"גורמי הביטחון" אין מידע מודיעיני כלשהו על כוונות חבלניות של הפעילים, וכל כוונתם היא רק למחות נגד ישראל. לאור זאת, תמוהים דבריו של אהרונוביץ', שאמר כי "ישראל תמנע את הפרובוקציה כפי שכל מדינה אוסרת כניסת גורמים עוינים לתחומה. הפרובוקאטורים יטופלו באופן נחוש ומהיר…". הלזה יקרה פרובוקציה?

אלא שתשובתו של אהרונוביץ' חושפת בכל זאת טפח מהלך המחשבה שמאחורי ההחלטה, וזו גם אחת התשובות היותר נפוצות ששמעתי: מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, ויש לה הזכות (והחובה) למנוע את כניסתם לארץ של אנשים מחו"ל, כי הם פעילים פרו-פלסטינים, סופרים שכותבים שירים מטומטמים או סתם כי לא בא לה לראות את הפרצוף שלהם. זו המשמעות של ריבונות ושל מדינה ריבונית – היכולת לקבל החלטות בהתאם למדיניות כזו או אחרת, היכולת להחליט מי בפנים ומי בחוץ.

זה נכון, אך זו גם הבעייתיות שבהחלטה: היא נובעת מהרצון "להפגין ריבונות". הריבונות שישראל הפעילה כלפי הפעילים אינה אמצעי, כגון להגן על אזרחיה; לעניות דעתי ההחלטה היא על גבול השרירותיות, וככל שההחלטה יותר שרירותית היא גם יותר ריבונית. ודוק: רצון זה מובחן מהרצון "להפגין כוח", או "לעשות שרירים", להראות מי יותר חזק: בעוד האחרון מופנה כלפי חוץ, הראשון מופנה כלפי פנים. אם כן, ממה נובע הרצון, או יותר נכון – הצורך, "להפגין ריבונות"? אני חושב שיש לכך שורש אחד, שלו שני ענפים, שניתן להסבירו בשתי דרכים.

בשורש הדברים אני מוצא ביטחון עצמי לקוי, והדרך הראשונה קרובה לזו שציינתי ברשומה אחרת: למדינת ישראל יש ביטחון-חוץ ויש ביטחון-פנים, אך היא נעדרת ביטחון-עצמי, ואולי הדבר נובע מכך שאחרי 64 שנות-קיום היא עדיין מרגישה מדינה בהתהוות, "מדינה בדרך". מדינת ישראל כל-כך לא בטוחה בעצמאותה, בקיומה, שהיא צריכה לחזור ולהוכיח שהיא אכן כזו. היא חייבת לחזור ולספר לעצמה – ורצוי לספר לעצמה בקול, כלומר על חשבון אחרים, על חשבון הפעילים – שהיא מדינה ריבונית, שהיא נותנת כאן את הפקודות, שהיא תחליט מי נכנס ומי לא.

על דרך אחרת – והיא הענף הנוסף – ניתן לומר שהפגנת הריבונות כלפי הפעילים היא תולדה של היעדר ריבונות בשדות רבים אחרים במדינה, ותחושה פנימית של היעדר "ריבונות מהותית". מדינת ישראל חשה היעדר-ריבונות, כלומר חוסר-שליטה, משמע אנרכיה. האנרכיה יכולה להיות הימצאותה של ישראל ב"שטחים המוחזקים", היא יכולה להיות העדר אכיפה של חוקי תנועה או חוקי בנייה וכיו"ב והיא יכולה להיות אנרכיה חברתית-כלכלית – תחושה שהתושבים בורחים למדינה מהידיים. ושוב, אין זה כוחנות שמכסה על ריקנות, אלא רצון כן, מכמיר לב, של המדינה לאחוז בפיסת ריבונותה האחרונה.

ניתן לדמות את הדבר, למרות שיש הבדלים מהותיים, לדת. התחושה שלי, מהתבוננות ארוכה בחברה זאת, שהרבה פעמים אנשים דתיים מקפידים על מצוות ועל סממנים דתיים חיצוניים, כיוון שהם חשים שרק כך הם מרגישים זיקה לדת, כלומר אחיזה ושליטה בדת, כיוון שבמקומות מהותיים ועמוקים הרבה יותר – הם לא מחוברים לדת, או זנחו אותה. הדבר נפוץ, ולכן מפתיע במידה מסוימת, דווקא אצל אנשים שאינם אדוקים בדת, ועדיין נצרכים למצוות אחידות, להיבטים שוליים וחיצוניים של הדת, בשביל לחוש בדת כבשלהם, להיות ריבונים בדת. ולמרות שניתן לומר שהריבונות הזו פתטית, ניתן להבין את מקומה.

אולם גם אם ניתן לומר שההשוואה לדת אינה במקומה, התחושה שלי בנוגע למדינת ישראל שהפגנת הריבונות הזו מפצה על חסך רחב של שליטה, על תחושה עמוקה של אנרכיה.

הכי חשוב: להתכתב

הֲכִי חָשׁוּב: לְהִתְכַּתֵּב,

לֹא לִבְרֹא, לֹא לְהִתְעַלֵּם, לֹא לְשַׁכְתֵּב;

לְהִתְכַּתֵּב.

לְהַשְׁלִים

עִם כָּךְ שֶׁאֵין יְצִירָה בְּחָלָל רֵיק,

וְשֶׁכָּל יְצִירָה הִיא מְעַט-פְּלַגְיָאט.

לְהָבִין

שֶׁאַתָּה חֻלְיָה,

שֶׁיּוֹנֶקֶת מְחֻלְיָה שֶׁיָּנְקָה מְחֻלְיָה.

שֶׁזּוֹ חוֹבָה וְגַם זְכוּת

לְהוֹתִיר קְצֵה חוּט

לַבָּאִים אַחֲרֶיךָ שֶׁיַּמְשִׁיכוּ

לִטְוֹות מֵהַמָּקוֹם שֶׁאַתָּה הִפְסַקְתָּ.

למה אני פמיניסט בארון

חברה שלי לפייסבוק פירסמה את הסטטוס הבא: "סניף סטימצקי, מדף 'זוגיות ומין': לצד שני הכרכים של 'המין השני' של סימון דה בובואר שוכן הספר להיות הגבר החזק שאישה רוצה". הסטטוס הזה הוליד גם סטטוסי-משנה, כשבאחד מהם כתב מישהו: "יש משהו מושך בבן-זוג חזק, וכמובן שזה נעוץ בצרכים הכי קמאיים שלנו. הספר עצמו נשמע כמו ספר אידיוטי, אבל אז מה? שיהיה". ולאחר תגובה שנויה במחלוקת שלו, הוא היה חייב לצאת בהצהרה: "אני פמיניסט".

אולי אין טעות גדולה יותר לגבר מלהיות שוביניסט, אך הטעות הבאה האחריה היא להכריז על עצמך כפמיניסט. בלבי ממש חמלתי על אותו עלם, שבעקבות התגובות שלו זכה ללינץ' ווירטואלי, וחשבתי שהוא גם אמיץ שהוא מכניס את עצמו למלכודת סמנטית שקשה לצאת ממנה ללא פגע. אבל בעיקר הזדהיתי, והדבר החזיר אותי ללימודיי בחוג למגדר ולסיבות שהביאו אותי לעזיבתו.

לצד סיבות אישיות שהביאו לפרישתי מהלימודים, ולצד התחושה שאין לי חלום ללכת בעקבותיו, או אפילו פחות מכך – יעד בחיים לשאוף אליו – עברתי במהלך לימודיי שני תהליכים, ושניהם, כך חשתי, הביאו אותי לעזיבת החוג. חשוב לי להדגיש שאם ישתמע מדבריי שאני מבאיש את ריחו של החוג – זו רק ביקורת נקודתית; עברתי בחוג חוויה מדהימה שעיצבה אותי להיות מי שאני, ולפי דעתי אדם טוב יותר.

התהליך הראשון הוא סירוס עצמי, כלומר הימנעות מרצון מהפגנת אסרטיביות באינטראקציות עם נשים, מחשש שהן תרגשנה שלא בנוח מכך. המודל שעמד מול עיניי היה אחת המרצות, שסיפרה לנו כיצד כתלמידה נזפה בחבר לספסל הלימודים שהחמיא לה על השיער שלה.

הרבה פעמים בחיים יש לנו נטייה בסיסית כלשהי, או מחשבה ראשונית מסוימת, ובכל הקורות לנו במהלך החיים אנחנו מנסים לאשרר את אותה נטייה ראשונית לאור המאורעות, ולהיפך: לראות את אותו "טקסט" מבעד למשקפיים של הנטייה הראשונית. דת היא אולי הדוגמא המוכרת ביותר: באופן קיצוני אנשים יפרשו אירועים שונים בחיים כתגובה למעשיהם האישיים, או יצרו סוג של קורלציה בין המעשים שלהם לרצון האל (כמו הביטוי בעזרת השם), אך גם באופן סמוי יותר, אנשים דתיים יכולים לקרוא ספר מסוים ולחשוב שהוא עולה בקנה אחד עם השקפותיהם הדתיות. לפעמים האישרור הוא אמיתי, אך לרוב הוא נעשה ממקום של נוחות. במקרה שלי, הזהירות היתרה בכבודן של נשים השתלבה במגמה של רגישות-יתר ובעיקר ביישנות-יתר, כך שאם חשבתי שהתכונות האלו אינן חיוביות או קיצוניות מדי, החינוך שקיבלתי בחוג שיכנע אותי לדבוק בהן. אלא שבשלב מסוים חשתי שהזהירות הזו היא הרסנית בשבילי.

התהליך השני הוא המהותי יותר והוא גם יותר רלוונטי לנושא שלנו, אולם הזכרתי את הראשון לא רק בכדי ליצור תמונה מלאה יותר, אלא כיוון שאף הוא קשור לשני. התהליך השני שעברתי הוא שהבנתי שאני גבר, כלומר הבנתי שאין זה מקומי, שלעולם לא יוכל להיווצר מעגל הזדהות, שותפות, ברית-רעיונית. וכאן חשוב להבדיל בין שתי רמות: ברמה השטחית חשתי לפעמים חשדנות גלויה, כמו הפידבקים שקיבל המסכן מלמעלה, אך זו לא הייתה נחלת רבות; אך במובן העמוק יותר, התכנים בשיעורים והדיבורים סביב השיעורים הבהירו לי שאיני רצוי. ברור לי שלא הייתה זו כוונותיהן של חברותיי לחוג, אך ככה אני חוויתי זאת.

בהרבה מובנים השיח הפמיניסטי הוא שיח של הדרה, שיח פנימי שכמו בכוח צנטריפוגלי מבריח החוצה גורמים שונים אל מחוץ למעגל. ואולי כדאי להדגיש, שעל אף שהפמיניזם – או לפחות סוג מסוים שלו – דוגל בהכלה, להבנתי לאו-דווקא מתוך איזו "נשיות" אלא כחלק מתפישה מורכבת של המציאות – הוא לא יכול שלא להדיר, כי הוא לא יכול להכיל את הקמים עליו לכלותו, כגון שגברים דתיים יטענו במניפולטיביות ששירת נשים מדירה אותם מטקסים. אך לפעמים הפמיניזם גורם להדרה לא-רצונית של החפצים בהצלחתו.

אחת הטענות הפמיניסטיות אומרת שהיררכיה או מדרג – דירוג א/נשים בתחום מסוים לפי קריטריונים מסוימים – הוא מהלך אנטי-פמיניסטי בעליל, וקל וחומר שלא ניתן לדרג אנשים לפי מצוינותם בפמיניזם. גם אם כשאיפה זה רעיון חיובי, אני חושב שאין היא נוגעת לגברים פמיניסטים, שתמיד יהיו פמיניסטיות סוג ב', ולו בשל העובדה הפשוטה שחוויית החיים שלהם היא אחרת לחלוטין, ואחד מעקרונות הפמיניזם הוא עשייה אישית, או בפן דומה: האישי הוא הפוליטי. לכן גם החשדנות היא מובנית. במקרה של אותו פוסט לעיל, הייתה גם אישה שאמרה: "הרבה נשים ואני ביניהן אכן אוהבות גברים חזקים, מה רע בכך?", אך תגובתה כמובן התקבלה באופן שונה. להיות פמיניסט זה מעמד, מעמד שפירושו לעמוד בטייטל שאתה יודע בוודאות שלעולם לא תשיג, שאתה נדרש תמידית להצדיק אותו ותמיד תיכשל.

לכן אני פמיניסט בארון, בהחבא. אני אישית מעדיף לומר שאני תומך בפמיניזם או בעד שוויון בין גברים ונשים, וממילא אני מאמין שחשובים יותר המעשים מאשר ההצהרות או הכותרות.

זיכרון וסיכול העתיד

אחד המוטיבים המרכזיים של פסח הוא הזיכרון. פסח הוא חג שבו אנו מעלים על נס את זיכרון יציאת מצרים, בו אנו מצווים להחיות את הזיכרון, לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, ולהעביר את הסיפור הזה הלאה, להעביר את זיכרון יציאת מצרים מאם לבן ומאב לבת. הזיכרון בפסח אינו רק חיובי, הוא זיכרון מכונן – הוא גם מכונן אותנו כפרטים, שמצווים להתקדם במסלול שתחילתו בשיעבוד וסופו הבלתי-נראה והבלתי-מושג חירות וגאולה; וזיכרון פסח גם מכונן אותנו כעם, כיוון שזהו רגע היוולדותנו כאומה, ובהקשר זה מפורסמת אמירתו של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

אמירתו של אלון מצביעה על כך שהזיכרון הוא לא המטרה, אלא רק אמצעי, אמצעי להשגת יעדים אחרים. ידיעת העבר היא חשובה, אך קשה להאמין שהיא חשובה כשלעצמה, עד כדי כך שהיא מסכנת את העתיד; הזיכרון הוא חשוב לצורך כך שנדע מה השאיפות שלנו כעם וכך נוכל להתוות לנו את הדרך לעתיד. מדי שנה, באירועי יום השנה לחבר שלי שהתאבד, אני שואל את עצמי מה המטרה של העלאת הזיכרונות אודותיו? אני עדיין לא מצאתי תשובה.

כשם שזיכרון יכול להיות מכונן, זיכרון גם יכול להיות מעקר (וכאן אני קצת ממחזר אך בעיקר מרחיב דברים שכתבתי ברשומה אחרת על השיר "אדם צובר זיכרונות"). התעסקות-יתר בזיכרונות יכולה לכבול אותנו אליהם, להצמית אותנו לעבר. אפשר לראות את זה כבר בתוך ההגדה, באימרה: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" – זו אמירה דטרמיניסטית, שלמעשה אומרת שכשם שבעבר תמיד היה אויב שרצה להשמיד את עם ישראל, כך יהיה גם בעתיד. המצב בו חרב מונפת מעל ראשינו הוא תמידי; האויב נמצא שם, צריך רק לחפש אותו. היצמדות לזיכרון אינה מאפשרת הסתכלות אחרת על העולם, חיפוש אחר עתיד אחר שבו אין אויב ברקע. אם נחזור לדבריו של יגאל אלון, עם שיודע את עברו עלול לשעבד את עתידו לעברו – במקום לחיות את העתיד הוא חי את העבר.

לכן העבר הוא גם מפלטם של אלו שאין להם עתיד. סביב שולחן הסדר הסבה עמנו גם דודה שלי, שהיא רווקה וגרה עם אביה, סבא שלי. והדודה שלי לא מפסיקה להעלות זיכרונות מהעבר – זיכרונות מהילדות שלה, זיכרונות מהילדות שלנו (כמו להזכיר לי שהיא הייתה זו שהחליפה לי טיטולים, מה שלדעתה מקנה לה סוג של אפוטרופסות עליי, וחובת כיבוד-דודות עד קץ כל הימים), ולצד "זיכרונות חדשים" – לרוב אלו זיכרונות ממוחזרים, ששמענו לא פעם ולא פעמיים. אמנם נישואין והולדת-ילדים אינם בהכרח מתכון לאושר, אך דודה שלי לא פיתחה נתיבים אחרים להגשמה עצמית, אין לה קריירה מצליחה ואין לה כיוונים אחרים שיובילו אותה אל עבר אופק מבטיח. אין שום דבר בעתיד שמחכה לה. בצר לה, היא פונה אל העבר, היא נאחזת בעבר. זו גם הסיבה, לדעתי, שהיא עדיין חיה עם סבא שלי והיא כל-כך חוששת מכך שהוא ימות, וזו הסיבה שהיא ואבא שלי עדיין רבים כמו שני ילדים קטנים, למרות שאבא שלי במובנים רבים הותיר מאחוריו את בית הוריו וילדותו; דודה שלי גוררת אותו למגרש המשחקים של ילדותם. דודה שלי מפחדת לאבד את העבר, היא חיה בעבר.

וזה מוביל אותי לסכנה השנייה הטמונה בזיכרון. לאחר רצח רבין התפרסם הסלוגן: "לא נשכח ולא נסלח", ולמיטב זיכרוני כרזה עם הסלוגן עדיין מתנוססת בגאון על אחד הבניינים בסמינר הקיבוצים בדרך נמיר בתל אביב. מעבר לכך שהכרזה הזו מראה שמנסחיה או מניפיה עדיין תקועים בעבר, לפי דעתי שני חלקי המשפט הם היינו-הך, חלקו השני של המשפט חוזר למעשה על חלקו הראשון, או לכל הפחות הוא התוצאה הישירה שלו: זיכרון במובן מסוים משמעותו נטירה, ורק השכחה מאפשרת סליחה. על מנת שנוכל לחיות חיים שלווים יותר, שלא נצטרך לחטט כל הזמן בפצעי העבר, אנחנו צריכים מידה מסוימת של שכחה.

כנגד מודל הזיכרון של פסח ניצב מודל השכחה של יום הכיפורים, ללא כל ספק שני החגים המשמעותיים ביותר בתרבות הישראלית, בתודעה הישראלית. בעוד פסח הוא החג שבו אנחנו מרבים לספר ביציאת מצרים ולהתעסק בעיצוב הזיכרון, בכדי להגשים את מטרתו של יום-הכיפורים, יום הסליחה והמחילה הלאומי, אנו מתבקשים לשכוח. הן ליל-הסדר והן יום הכיפורים מסתיימים ברגע אחד של קתרזיס, במשפט אחד שמשחרר ומסיים מאמץ עצום שקדם לו, משפט שצופה פני עתיד: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הן במודל הזיכרון והן במודל השכחה, החשיבות היא לא העבר אלא העתיד.