נישואין: היבטים של חירות ושיעבוד

ההלכה אומרת ששלושים יום קודם הפסח דורשים בהלכות החג, ואני מכיר כמה אנשים שנתנו פרשנות מרחיבה מאוד לביטוי זה, וכבר מצאת פורים החלו להתלונן בפרהסיא כמה הם שונאים את פסח וליל הסדר בפרט, ובכללן כמה רווקות מתבגרות שמאסו בישיבה בגפן סביב שולחן הסדר ובמבטים הבוחנים של הדודים והדודות (אחותי הרופאה עשתה הבחנה גאונית כשאמרה שהמפגש המשפחתי היחיד שבו היא לא זוכה ל"בקרוב אצלך" הוא באזכרות). את דעת המהדרין במצוות "דורשים בהלכות החג" שהזכרתי כעת, ניתן לעבות בקולות שונים של אנשים שלא אוהבים חגים בכלל או שהם טיפוסים של שגרה.

אני חושב שיש כאן פספוס אדיר. באופן כללי אני גם מחובבי השגרה, ואתם באמת לא רוצים לראות אותי ללא המקלחת היומית בבוקר (וקל וחומר שאתם לא רוצים לראות אותי בתוך המקלחת של הבוקר), אך לדעתי כל אירוע כזה הוא הזדמנות. כתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד") שגם יומולדת יכול להיות סתם יום או יום של כיף, אך אפשר גם להקנות לו משמעות, אם נרצה בכך. והדברים נכונים על אחת כמה וכמה במועדים הפזורים על פני השנה: הם יכולים לעבור כמו יום-חולין או גרוע מכך, ימים שטורחים הרבה למענם ולא מבינים מה חטאנו שאנחנו נדרשים לספוג את צקצוקי-הלשון של קרובי-המשפחה שמוצאים לנכון להסביר לנו את העובדה הביולוגית הטריוויאלית שאנחנו לא הופכים צעירים משנה לשנה, והם יכולים להיות אירועים משמעותיים בהם אנחנו הופכים והופכים בעניינים השונים הקשורים לחג. אם תרצו.

אחת התמות המרכזיות של פסח היא החירות, וחשבתי לכתוב על היבטים שונים של חירות ושיעבוד בהקשר מסוים. וכאן יש סכנה גדולה לגלישה לפסים שאני מכנה "ניו-אייג'ים", כלומר לראות את החירות בהיבטים רחבים מדי ואווריריים מדי, שלדעתי מוזילים ואף מזנים את המושג. ביטוי אירוני לכך ניתן אולי לראות בפרק "The Butter Shave" ב"סיינפלד" (עונה 9, פרק 157), שבו הגיבורים מגדלים שפם בכדי לקחת "חופש מעצמם". זכור לי דיון על חירות שניהלנו, כמדומני בליל הסדר, ובו אמר אחד המשתתפים שהוא מרגיש משועבד למעקב אחרי אתרי חדשות. ואני אומר, אם אלו השעבודים שלך, ואתה לא מרגיש משועבד למשכנתא, לילדים, לאורח-חיים מסוים – דיינו. על שעבוד כזה אני מוכן לחתום. ואני מקווה שבעצמי לא אפול למלכודת הניו-אייג'ית בדברים שאכתוב להלן.

כתבתי בכותרת "נישואין: היבטים של חירות ושיעבוד", אולם אני לא מתכוון לדבר על נישואין בין אישה ואיש – גם כיוון שנישואין הם שיעבוד בלבד (אך יש להם כמובן יתרונות רבים), וגם כיוון שאינני נשוי ואני לא יודע טעם-נישואין מהו, והא בהא תליא – אלא אני רוצה לדבר על חירות בהקשר של המכונית שלי, אליה אני מרגיש נשוי, ואני מבקש להדגיש כבר כעת שאין בהשוואה זו בכדי להחפיץ את האישה בדמותה למכונית, או לטעון שהיא רכוש של האיש שלה. כבר כשהתחלתי בחיזורים אחר מכוניתי הראשונה, שמתי לב לנקודות השקה שונות בין נישואין לקניית מכונית, ושתי פגישות עם שני בעלי-מכוניות, נפתחו בהצבעה על המכונית ובמילים: "זו הכּלה". המכונית שלי גם מאוד מעסיקה אותי, והדברים באים לידי ביטוי בכתיבה: את אחת ההתרשמויות שלי ממכון לבדיקת מכוניות דימיתי לאירוסין והעליתי את הדברים על בגלגול קודם, ואביא את הדברים בסוף הרשומה הנוכחית. היבט נוסף של השוואה זו מרומז בסיפור "כשלג'ני מלאו 27".

על כל פנים, אחד המניעים שהביאו אותי לקנות מכונית היה תחושת החירות שזו מעניקה. אחת ההתלבטויות שלי, וזו התלבטות שאני עושה תדיר, רצוא ושוב, ואני מניח שהיא מעסיקה גם אחרים נוכח תקציב מוגבל, היא בין שכירת-דירה לקניית מכונית, כשעל שתי כפות המאזניים עומד ערך החירות, אך לדעתי ערך החירות שבמכונית גדול יותר: אינך צריך להיות נתון לחסדם של אנשים אחרים, מכוניות של אנשים אחרים או תחבורה ציבורית; אני יכול להיות איפה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אמנם אין לי דירה משלי, אך עם מכונית אני יכול לישון כל לילה במיטה שונה (אם כי ג'נטלמן לא מספר איפה הוא ישן בלילה). מכונית היא אי-תלותיות מוחלטת.

אך בשנתיים שחלפו מאז הבנתי שמכונית היא אחד השעבודים הגדולים ביותר שידעתי. היבט שעבודי אחד הוא אחריות. במובן מסוים אחריות משמעותה שעבוד. אחריות דורשת עבודה בלתי-פוסקת. בהקשר זה אמר ר' יהודה הלוי: עבד ה' הוא לבדו חופשי, כלומר ההתבטלות המוחלטת מול דבר האל מאפשרת חירות. וכשאני נוהג, אני חש אחריות גדולה: אחריות למכונית, אחריות לחיים שלי, אחריות לחיי הנוסעים איתי ואחריות לחיי הנהגים האחרים בכביש.

מעבר לכך שישנו ההיבט שברגע שמִתְרגלים למשהו מסוים הופכים "מכורים" לו, וכך ברגע שהתרגלתי לניידות של המכונית אני מרגיש חסר-אונים בלעדיה, אפילו נכה, ואם המכונית התקלקלה אני די בזריזות קונה מכונית חדשה – במהלך השנים שחלפו הוצאתי אלפי שקלים על המכונית, ולפי דעתי עברתי כבר את מחירה הראשוני. מבחינת הוצאות כספיות, מכונית היא בור ללא תחתית. מכיוון שזה 500 ש"ח פה 500 ש"ח שם – הרבה פעמים לא רואים את התמונה הכספית המלאה. כמו המשל על הקרפדה שעושה אמבטיה ולאט-לאט מחממים את המים עד שהיא מתבשלת בתוכם, כך אתה מתבשל בהוצאות כספיות על המכונית עד שאלו בולעות אותך. וכמובן שכל הוצאה כספית כזו כרוכה ב"יום-כיף" במוסך.

ומעבר לתשומת הלב לכך, לצערי אין לי מסקנות מעשיות. בפרפרזה על המשפט הידוע: מי שטעם טעם של בנזין, לא יכול לשתות דבר אחר.

*

להלן הרשמים ממכון בדיקת הרכבים:

החתונה שהתבטלה

היום הייתי במכון לבדיקת רכבים, בדרך לקניית המכונית הראשונה בחיי. בעומדנו במכון – אני, אימא שלי (הספונסרית), והזוג שמוכר את הרכב – חשבתי על המצב הזה, שמוזר ומביך מכמה בחינות: ראשית, עד יום שלישי בכלל לא היכרנו אלו את אלו, ועתה, נגזר עלינו לבלות ביחד כחצי שעה, בזמן שהאוטו נבדק. בגלל שלא ידענו כמה אורכה של הבדיקה, ובגלל שהמכון הוא למעשה האנגר ריק, בלי חללים או חללים נסתרים, לא נותר לנו אלא לשוחח אחד עם השני. למזלי אימי היא מומחית בפיתוח שיחות עם אנשים שהיא לא מכירה.

אבל המצב היה מביך בגלל שלא היה לרכב ממש בעלים. בשפה האנתרופולוגית, קוראים לזה מצב לימינאלי (מצב סִפִי, גבולי). מצד אחד כבר הסכמנו שאני קונה את הרכב, והבדיקה היא רק גושפנקא סופית. מצד שני, הזוג הקודם הוא עדיין הבעלים של הרכב. גם חלק מ"הסמכויות" עברו אליי: אני שילמתי על הבדיקה של הרכב, וגם עובדי המכון דיברו בעיקר אליי, ולא אל זוג המוכרים.

מצב לימינאלי קלאסי הוא אירוסין. למעשה, הייתי כבר מאורס לרכב. באמת באתי במצב רוח חגיגי היום בבוקר, והייתי כבר מוכן “לסגור עסקה”, וגם הרכב כבר לבש לבן (טוב, כך הוא לבוש תמיד). אנחנו – הורי החתן, אם הכלה ואני – דיברנו, בעוד החתן המיועד, עובר סדירת בדיקות בטרם ייכנס בברית הנישואין. אפשר לחשוב על זה גם הפוך: תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היו עושים בדיקת כשירוּת לגבר ואישה מאורסים בטרם יתחתנו. הרבה חתונות לא היו יוצאות מזה.

כמה היה המצב הלימיניאלי מביך גילינו בסוף הבדיקה. הושיבו אותנו במשרדו של המנהל, וזה הביא לידינו את “התיק הרפואי” של הרכב. זה אשכרה תיק רפואי: הביאו לנו תיקיה מקרטון, ובתוכה היו חמישה דפים, בהם מפורט מצבו הבריאותי של האוטו. והתברר שהחתן הוא לא כזה מציאה. מתוך 13 קטגוריות, הרכב היה תקין רק בשתיים. זה אמנם טבעי שרכב שנסע עשר שנים על הכביש לא יהיה מושלם, אבל התברר שהליקויים חמורים מאוד, ובראשם בעיות במנוע. המצב היה מעליב גם להורי החתן, קרי – הרכב, וגם לי, הכלה.

בסופו של דבר, החלטנו, הכלה ואימה, לסגת מהעסקה. לא נורא, עד החתונה (הבאה) זה יעבור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s