הפגנת ריבונות

לפני כשבועיים דווח על כך שב-15 לאפריל, יום ראשון האחרון, פעילים פרו-פלסטינים באירופה מתכננים לנחות בישראל ולמחות על מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית, כאשר פניהם מועדות לבית-לחם. בעקבות כך, הודיע השר לביטחון-פנים, יצחק אהרונוביץ', כי הפעילים יזוהו בארצות מוצאם בטרם יציאתם לארץ, ואם כן יצליחו להגיע לישראל – הם יורדו מהטיסות, יועברו לשהייה במתקני משמורת, ויוחזרו חזרה לארץ מוצאם.

ניסיונותיי להבין את פשר ההיסטריה שאחזה במדינת ישראל נוכח המטס העלו תשובות סתמיות או תמוהות. מהמכתב שהפעילים הפרו-פלסטינים קיבלו עם כניסתם לארץ, אני מסיק שאף ל"גורמי הביטחון" אין מידע מודיעיני כלשהו על כוונות חבלניות של הפעילים, וכל כוונתם היא רק למחות נגד ישראל. לאור זאת, תמוהים דבריו של אהרונוביץ', שאמר כי "ישראל תמנע את הפרובוקציה כפי שכל מדינה אוסרת כניסת גורמים עוינים לתחומה. הפרובוקאטורים יטופלו באופן נחוש ומהיר…". הלזה יקרה פרובוקציה?

אלא שתשובתו של אהרונוביץ' חושפת בכל זאת טפח מהלך המחשבה שמאחורי ההחלטה, וזו גם אחת התשובות היותר נפוצות ששמעתי: מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, ויש לה הזכות (והחובה) למנוע את כניסתם לארץ של אנשים מחו"ל, כי הם פעילים פרו-פלסטינים, סופרים שכותבים שירים מטומטמים או סתם כי לא בא לה לראות את הפרצוף שלהם. זו המשמעות של ריבונות ושל מדינה ריבונית – היכולת לקבל החלטות בהתאם למדיניות כזו או אחרת, היכולת להחליט מי בפנים ומי בחוץ.

זה נכון, אך זו גם הבעייתיות שבהחלטה: היא נובעת מהרצון "להפגין ריבונות". הריבונות שישראל הפעילה כלפי הפעילים אינה אמצעי, כגון להגן על אזרחיה; לעניות דעתי ההחלטה היא על גבול השרירותיות, וככל שההחלטה יותר שרירותית היא גם יותר ריבונית. ודוק: רצון זה מובחן מהרצון "להפגין כוח", או "לעשות שרירים", להראות מי יותר חזק: בעוד האחרון מופנה כלפי חוץ, הראשון מופנה כלפי פנים. אם כן, ממה נובע הרצון, או יותר נכון – הצורך, "להפגין ריבונות"? אני חושב שיש לכך שורש אחד, שלו שני ענפים, שניתן להסבירו בשתי דרכים.

בשורש הדברים אני מוצא ביטחון עצמי לקוי, והדרך הראשונה קרובה לזו שציינתי ברשומה אחרת: למדינת ישראל יש ביטחון-חוץ ויש ביטחון-פנים, אך היא נעדרת ביטחון-עצמי, ואולי הדבר נובע מכך שאחרי 64 שנות-קיום היא עדיין מרגישה מדינה בהתהוות, "מדינה בדרך". מדינת ישראל כל-כך לא בטוחה בעצמאותה, בקיומה, שהיא צריכה לחזור ולהוכיח שהיא אכן כזו. היא חייבת לחזור ולספר לעצמה – ורצוי לספר לעצמה בקול, כלומר על חשבון אחרים, על חשבון הפעילים – שהיא מדינה ריבונית, שהיא נותנת כאן את הפקודות, שהיא תחליט מי נכנס ומי לא.

על דרך אחרת – והיא הענף הנוסף – ניתן לומר שהפגנת הריבונות כלפי הפעילים היא תולדה של היעדר ריבונות בשדות רבים אחרים במדינה, ותחושה פנימית של היעדר "ריבונות מהותית". מדינת ישראל חשה היעדר-ריבונות, כלומר חוסר-שליטה, משמע אנרכיה. האנרכיה יכולה להיות הימצאותה של ישראל ב"שטחים המוחזקים", היא יכולה להיות העדר אכיפה של חוקי תנועה או חוקי בנייה וכיו"ב והיא יכולה להיות אנרכיה חברתית-כלכלית – תחושה שהתושבים בורחים למדינה מהידיים. ושוב, אין זה כוחנות שמכסה על ריקנות, אלא רצון כן, מכמיר לב, של המדינה לאחוז בפיסת ריבונותה האחרונה.

ניתן לדמות את הדבר, למרות שיש הבדלים מהותיים, לדת. התחושה שלי, מהתבוננות ארוכה בחברה זאת, שהרבה פעמים אנשים דתיים מקפידים על מצוות ועל סממנים דתיים חיצוניים, כיוון שהם חשים שרק כך הם מרגישים זיקה לדת, כלומר אחיזה ושליטה בדת, כיוון שבמקומות מהותיים ועמוקים הרבה יותר – הם לא מחוברים לדת, או זנחו אותה. הדבר נפוץ, ולכן מפתיע במידה מסוימת, דווקא אצל אנשים שאינם אדוקים בדת, ועדיין נצרכים למצוות אחידות, להיבטים שוליים וחיצוניים של הדת, בשביל לחוש בדת כבשלהם, להיות ריבונים בדת. ולמרות שניתן לומר שהריבונות הזו פתטית, ניתן להבין את מקומה.

אולם גם אם ניתן לומר שההשוואה לדת אינה במקומה, התחושה שלי בנוגע למדינת ישראל שהפגנת הריבונות הזו מפצה על חסך רחב של שליטה, על תחושה עמוקה של אנרכיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s