על פרשת הסמח"ט שלום אייזנר

נגעתי בעבר בכמה רשומות (לדוגמא, ברשומה "הקטנת האדם") בעובדה שהאדם הוא ייצור אוטונומי, ריבוני, שיש לו בחירה חופשית וממילא יש לו אחריות למעשיו, והבחירה והאחריות הן אלו שמקנות לו זכויות וחובות. כתבתי גם שההנחה שהאדם ייצור ריבוני מעצימה את האדם, שכן בין אם האדם פועל לרעת עצמו או לטובתו, ובין אם הוא פועל לטובת הזולת או לרעתו – הוא פועל מרצונו, הוא סובייקט בעל רצון חופשי.

ולכן, בכל פעם שאני עושה משהו שלילי – אוהו, כמה שזה קורה – אני מודה באשמה, אני מודה שאני זה שאחראי לכך. שכן ההנחה שעשיתי מעשה ואיני אחראי לו, שהכול צירוף-מקרים ואני נתון לנסיבות, שזו הסביבה שהדיחה אותי לכך, שאני חולק את האשמה ביחד עם אחרים – כל אלו מקטינים את האדם, מניחים שהאדם הוא אובייקט, הוא נתין, נתין של הסיטואציה ונתין של מצבו, כשם שאדם שהוא לא-שפוי אינו בעל רצון חופשי, הוא נתין של מחלה, ולכן המשפט פוטר אותו מאחריות למעשיו. אני אישית מעדיף לבחור בין יופלה לדנונה, ואני מקווה שכל הבחירות שלי יהיו כאלו, אבל בבחירה ההזויה שבין להיות משוגע לבין להיות אשם – אני מעדיף להיות אשם, כלומר אחראי למעשיי; זו היא פרשנות שעולה בקנה אחד עם כבוד האדם וחירותו.

ולכן אני מתלבט בפרשנות שלי בכל הנוגע לפרשית שלום אייזנר, שהודח מתפקידו בעקבות הכאת פעיל פרו-פלסטיני. ניתן לתת לפרשה זו שתי פרשנויות: פרשנות אחת אומרת שאייזנר הוא שאשם במעשיו, ולכן הרמטכ"ל החליט להדיח אותו מתפקידו, שכן הוא נושא באחריות פיקודית-ערכית והוא כשל בתפקידו זה, לצד אחריות פלילית, שעדיין מתבררת בחקירת מצ"ח.

אולם הפרשנות המסתברת יותר, למרות שהיא מקטינה את אשמתו ואחריותו של אייזנר ולפיכך מקטינה את חופש הפעולה שלו והיותו ריבון על מעשיו, היא שמי שנושאת בנטל העיקרי היא מדינת ישראל, שהציבה את אייזנר בסיטואציות קשות מנשוא שדורשות ממנו לקבל החלטות, גרועות יותר או פחות, חוקיות, חוקיות למחצה או אינן חוקיות כלל. זאת, הן מעצם היותו לוחם בצה"ל והן מכך שהוא משרת ביהודה ושומרון, כלומר שולט (אחראי) על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית.

יודע כל לוחם, במיל. או בסדיר, שמרגע שהוא לובש את המדים חופש המחשבה שלו מצטמצם והוא נהיה אדם גס ומחוספס יותר, והדברים מתחדדים כאשר הוא נתון בסיטואציות-מלחמתיות, והם ברורים מאליהם, שכן שילוב של ניצחון כתכלית הכול, היררכיה פיקודית ואכזריות מכריחים את האדם להזדכות על הלב שלו בכניסה לשערי הצבא. איני מחדש דבר, כאשר כבר התורה הכירה בכך שהאדם מתבהם במהלך המלחמה, ועשוי להתדרדר ולהיות אדם מושחת, והכירה בכך חלקית אך ביקשה ממנו לשמור על נורמות מסוימות: כך ניתן להסביר את פרשת "אשת יפת תואר" (דברים כ"א, 10-14) או את הדרישה לקדושת המחנה ול"יתד תהיה לך על אזנך" (שם, כ"ג, 10-15). וכאשר קשיות הלב הזו פוגשת באוכלוסייה אזרחית ומתעמתת עמה על בסיס יומיומי – חתונה לא תצא מזה; חדר מיון  – כנראה שכן.

כאשר גנץ מדיח את אייזנר הוא עושה לעצמו – ולמדינה – עבודה קלה: הוא אומר שהאשם הוא נקודתי, צה"ל הוא צבא מוסרי – ביטוי שהוא כשלעצמו פרדוקסלי – וכאן היה כשל ערכי חד-פעמי. ובכך הוא מנקה את המדינה – שבעצמה נתינה של סיטואציה מחורבנת שהיא לא האשמה היחידה בה – מהכתם הגדול ביותר שרובץ עליה, שהיא מציבה את חייליה בסיטואציות בלתי-אפשריות, בהן הדרך להשחתות היא קלה. כשנתניהו וברק מגנים את אייזנר – אגב, שני לוחמי סיירת-מטכ"ל מעולים ששככל הנראה לא עשו מימיהם מחסומים, ולעניות דעתי כף רגלם הצבאית מעולם לא דרכה ביהודה ושומרון, ולפיכך הם לא נתקלו בדילמות ערכיות כאלו – הם במקרה הטוב מיתממים ועיוורים להשלכות הקשות של הימצאות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, ובמקרה הרע, וכנראה השכיח, הם זורים חול בעיני הציבור, הם מקריבים את אייזנר על מזבח ההתנחלויות.

דווקא בגלל שאייזנר אדם ערכי (יילד פלסטינית במחסום וכו'), ברור לי שהוא לא אשם בכך – או לא האשם היחיד והעיקרי בכך – אפילו במחיר שלילת-ריבונותו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s