משפחה אחת

בדחילו ורחימו אני ניגש לכתוב את הרשומה הבאה. אין הרבה מקרים בהם אני נזהר וחושש מלפרסם את הדברים – וחוסר הזהירות הזו היא בעוכריי, זה ברור לי – אך בדברים שאכתוב להלן אני נזהר זהירות יתרה, וזאת לא רק בשל כך שהדברים צורמים לאוזן ולפיכך עלולים לפגוע באחוזי הצפייה, הנמוכים-עד-אפסיים ממילא, של הבלוג – ורייטינג הוא הרי הדלק עליו נוסע הבלוג, וכפי שציינתי ישנה קורלציה הפוכה בין אחוזי הצפייה למספר הגיהוצים שלי באשראי, וגרוע מכך: קורלציה הפוכה לעלייה שלי במשקל; אני נזהר גם מכיוון שהמבט הביקורתי שאציע פוצע – אם כי לא שוחט – פרות שקדושות – ואם לא קדושות אז יקרות, ואם לא יקרות אז חשובות – גם לי.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום שיוצר מרחב משותף לכל תושבי המדינה, יום שבו כל אזרחי המדינה מדברים באותה שפה. בכל שאר ימות השנה אין שום דבר שמחבר ביני לבין תושב קריית-שמונה, תושב מתל-אביב או אילת. לא זו בלבד שאין לנו הרבה במשותף והיומיום של כל אחד מאיתנו הוא שונה, והצרות הן שונות, ועומק האוברדרפט בבנק הוא אחר, והשפה הפנימית וקודי-ההתנהגות הם שונים – ככל הנראה מעולם לא נפגוש את 95% מתושבי המדינה – 95% שאנחנו מסכימים למות למענם – אנחנו לא יודעים מי הם והם לא יודעים איפה אנחנו (מיץ פטל). לעומת זאת, ביום הזיכרון כולנו קהילה אחת, לכולנו שפה אחת ודברים אחדים.

ובתוך המרחב המדומיין שיוצר יום הזיכרון ישנה תת-קהילה נוספת: משפחת השכול. חישבו איזה ביטוי חזק זה. אותו מונח שמתאר את הקשר שביני לבין אבא ואימא, את החיבור שביני לבין אחיי ואחיותיי – מתאר-מחבר גם עשרות אלפי אנשים שאין להם דבר במשותף וגם לאחר מות יקיריהם בשל נסיבות דומות – קרוב לוודאי שהם לא יפגשו אלו עם אלו. חישבו איזה ביטוי לא-מובן מאליו הוא: ניתן ליצור הרבה משפחות מדומיינות כאלו שלחבריהן יש בסיס משותף – שלום לאחיי ואחיותיי למשפחת היונדאי גטס, או אחיי ואחיותיי שחיים במלחמה מתמדת עם הדיאטה ועם הגזרה – ועדיין אנחנו לא עושים את החיבור הזה, את המשפחתולוגיה הזו. ודווקא באבל, שנראה לי שהוא הדבר הכי פרטי (לא משותף) שיכול להיות. בדומה למה שאמר טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

בנימין נתניהו הוא גם חלק ממשפחת השכול (הוא שכל את אחיו יוני במבצע אנטבה ב-1976), והדבר בלט  בנאום של נתניהו בטקס המרכזי בהר הרצל, שלכל אורך דבריו דיבר בשני קולות – כאזרח ישראלי וכבן למשפחת השכול – אך בעיקר דיבר בכובעו כאח שכול: "אחיי ואחיותיי למשפחת השכול", הוא פתח את דבריו, "אני יודע מה עובר עליכם. אני אחד מכם". ובמשך רוב נאומו הוא דיבר בגוף שני רבים, כמדבר אל משפחת השכול בלבד "אנחנו", "יקירנו". ומכיוון שזו השנה השלישית ברציפות שנתניהו ראש-ממשלה, ובכל נאומיו ביום הזיכרון הוא מזכיר את היותו אח-שכול, התחלתי לחוש קצת אי-נוחות מכך.

הצבא הוא אחד ממעצבי הזהות של החברה הישראלית ותופש מקום נכבד בה: הוא מכונת פס-הייצור, שמצד אחד שלה אוסף אקלקטי של אנשים מרקעים שונים ומהצד השני יוצאים ישראלים (כור ההיתוך); הצבא חדר לתרבות, נוכח בשפה; הוא גורם חשוב בכלכלה הישראלית, כגוף שמעסיק אלפי אנשים וכיצרן של כלי נשק (ישראל היא אחת ממייצאות-הנשק הגדולות בעולם); הצבא הוא מכשיר רב-עצמה להתקדמות בשוק העבודה.

וכחלק מהמקום הרחב שהצבא תופש במרחב הציבורי הישראלי, למשפחת השכול יש מקום של כבוד והערצה. הימנות על משפחת השכול מהווה כרטיס כניסה ללב החברה הישראלית. אדם ברוך, בספרו "מה נשמע בבית" (הוצאת דביר, 2004), מקשר זאת למוטיב יהודי ידוע – "עקדת הבן" (עמ' 106). עקדת הבן הופכת את האחר לחלק מה"אנחנו" המדומיין. חישבו על דויד גרוסמן ועל הנאום שנשא בעצרת הזיכרון ליצחק רבין לאחר ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה – האם הוא היה נואם אלמלא שכל את בנו? האם הדברים היו מקבלים את אותו תוקף מוסרי, האם היינו שותים בצמא את דבריו באותה מידה לו היה "רק" סופר? ולמרות שדעותיי הפוליטיות משיקות לדעותיו של גרוסמן, ובאופן כללי אני חושב שהוא אחד הסופרים הטובים בישראל, לא חשתי בנוח ששלושה חודשים לאחר מות בנו הוא מנצל את יום הזיכרון לרבין לנאום פוליטי.

חגי ליניק, בספרו "דרוש לחשן" (הוצאת הספריה החדשה, 2011), מתאר אב שכול שרותם את מות בנו לטובת חזרה לחיים הפוליטיים: "בבוקר שאחרי הלילה הראשון [אחרי שבנו נהרג; א"נ], עם הזריחה, החליט לחזור לחיים הפוליטיים… הוא יסחף את ההמונים אחריו. רק הוא-והוא, והבן המת. כשיבואו אנשים לנחם אותו ויביטו עליו בצער וברחמים, הם יחשבו שהם מביטים על אדם שבור שלעולם לא יתאושש. טעות. לא יעלה בדעתם שהם בעצם מביטים על ראש-המועצה העתידי שלהם" (עמ' 109, 111).

איני בא לטעון, ואני אפילו לא רומז לכך, שנתניהו משתמש באופן מניפולטיבי באחיו יוני לצורך התבססותו בלב החברה הישראלית, כיוון שהוא נמנה על המעמד הכי גבוה והכי קדוש בחברה הישראלית – משפחת השכול. אני רק סבור – וגם אם נתניהו יתכחש לכך, לא ניתן להתעלם מכך – שהדבר מחזק את מעמדו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “משפחה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s