שאלה של הסכמה או שאלה של מרחב: על פרשת חוף בוגרשוב

פרשת המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב מצביעה על כשל פמיניסטי-הסברתי. זאת, לאור נקודת המוצא שלי כי הפמיניזם קונה לו מהלכים ועושה נפשות בקרב הקהל הרחב, ולפיכך מצעיד את העולם למקום טוב יותר. אמירה זו אולי מצביעה על אופטימיות-זהירה – אמרה לי ידידה לא מזמן שאני, לעומתה, אופטימיסט, ואני בלבי אמרתי שעם אופטימיסטים כמוני מי צריך אויבים, כלומר פסימיסטים – אולם לעניות דעתי אמירה זו היא לכל היותר מה שאני  מכנה "פלסטר פסיכולוגי", טריק פסיכולוגי, מין אקסיומה שלא ניתן להוכיחה, הנחת-עבודה שמאפשרת לנו לפעול בעולם. ולאור נקודת המוצא הזאת, מצער לגלות שפרשה זו אמרה הרבה דברים אך בכך הבליטה את מה שלא נאמר בה.

כרגיל בפרשות עם הד ציבורי רחב, ישנן הרבה שאלות שמסתעפות ממנה, אך יש גם שאלה אחת עיקרית, והשאלה המרכזית שבפרשה זו היא שאלת ההסכמה. לפי החוק, קיום יחסי-מין שלא בהסכמתה החופשית של האישה (או בהסכמה שהושגה במרמה/ לא ביודעין) משמעותם אינוס. אולם מכיוון שהאישה במרכז הפרשה הצהירה כי הדבר נעשה בהסכמתה, אנחנו (הפמיניסטיות) נדרשות להגדרות גמישות (או קשיחות) יותר של הסכמה, שיוצאת מתוך הנחה שלא יעלה על הדעת כי אישה תסכים למין קבוצתי (או מה שלא היה שם) במקום ציבורי, לעיני-כל. כלומר, מתוך הכרת טבע-האישה או האינטרסים האמתיים של האישה אנחנו מניחות שלא הייתה כאן הסכמה מלאה, הסכמה מדעת.

במאמר מוסגר, אני אישית חושב שיש כאן שתי טעויות אסטרטגיות, שהן טעויות שלא קיימות רק בפמיניזם: הראשונה היא מתיחת גבולות ההגדרות (במקרה זה: אינוס), כך שתחולתן מתפרסת על פני שדה-רחב מאוד של התנהגויות ומקרים, מה שמסכל הבחנה בין מקרי ההארד-קור למקרי-הקצה. "שיתוף השם" לקשת רחבה של מקרים, לדעתי מעמעם את ההגדרות. הטעות השנייה היא פטרנליזם, כלומר הטענה של אישה חיצונית כי היא יודעת יותר טוב ממני מה טוב עבורי (עבור האישה בפרשת בוגרשוב) מה טוב לה, או גרוע יותר – מה היא באמת רוצה. לדעתי טענות מסוג אלו גובלות בְּ, אם לא הן-הן ממש, אובייקטיפיקציה של האישה. האדם כמובן מושפע מסביבתו, אולם לעניות דעתי התודעה היא החירות, ולכן תורות שמתבססות על כך שלאדם "תודעה כוזבת" – לוקחות לאדם את חירותו, ולפיכך לוקחות לו את כל קיומו.

על כל פנים, לא בכך אני רוצה להתמקד. אני מבקש לטעון "טענת לדידך" – גם לדעת אלו שאומרות כי אכן המעשה נעשה שלא בהסכמה מלאה או הסכמה מדעת, אני חושב שההעמדה במרכז של שאלת ההסכמה גורמת להשתקת הדיון בשאלה חשובה יותר – שאלת המרחב. חלוקה בינרית נפוצה מחלקת בין מרחב פרטי למרחב ציבורי. לחלוקה זו השלכות רבות, אך החשובה יותר לעניינינו היא זו האומרת כי החוק חל רק במרחב הציבורי, אך במרחב הפרטי אדם יכול לעשות כבשלו – ביתי הוא מבצרי. ואחד מהשיעורים שמנסה הפמיניזם להעביר הוא שבירת הדיכוטומיה הזו, שבירת מחיצות הבית, וההבנה שאין הבדל בין אלימות בבית לבין אלימות מחוץ לה, בין יחסי-מין שלא בהסכמה מחוץ לבית, לבין יחסי-מין שלא בהסכמה בתוך הבית, אפילו בין איש לאשתו.

פרשת חוף בוגרשוב מציגה כישלון פמיניסטי, כיוון שהיא מעמידה מחדש את המחיצות הישנות שבין שני המרחבים, ויוצרת את מצג-השווא כאילו רק מה שנעשה במרחב הציבורי הוא פסול. שאלת ההסכמה אינה תלוית-מרחב (וכמובן שאינה תלוית-זמן): היא נכונה במרחב הפרטי כמו במרחב הציבורי, היא קיימת בחוף הים, ברחוב-סואן, בתוך בניין מגורים ובין איש לאשתו. הרמת קול-צעקה על מעשה שנעשה במרחב ציבורי, בראש חוצות, בלב הפרהסיה הציבורית, מסיתה את הזרקור הציבורי מהמעשים השקטים, מהאלימות השקטה, ממעשים שנעשים בתוך המרחב הפרטי ולפיכך ממילא מכשירה את אותם מעשים שנעשים בחדרי-חדרים, בתוך המרחב הפרטי.

הרושם הקשה שמתקבל מהפרשה הוא בשל הפומביות שלה, שכולם צפו מהצד ולא עשו כלום, ואחרי שיתפזר כל ערפל הפרשה ונישאר רק עם הדהודיה, אולי מעשים כאלו יימנעו בחוף הים, אך אנקות-הסבל ייכלאו בתוך הקירות, ולא יישמעו מבעד לבנייני-המגורים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s