אז איפה הייתם בנכבה?

אני הייתי היום באזור בו נערך טקס יום הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב. כששואלים אותי, אם שואלים אותי, מאיזה צד אני – של החתן (הפרו-פלסטיני) או של הכלה (הציונית) – אני אומר שאני מהאו"ם; הגעתי כי אני עובד בסביבה, והסתקרנתי לראות מה הולך להיות שם, וזאת ללא קשר לעיקרון הבת-ימי – בוא תרד יש מכות – קרי, בגלל הפרובוקציה והפגנת-הנגד שערכו הפעילים הימניים, אם כי אין ספק שהם סייעו למשיכת תשומת-הלב התקשורתית לאירוע, וממילא תרמו לפרסומו בקרב הקהל הרחב. ולכן אני חופשי לחוות את רישומיי ממה שראיתי מבלי לחבור לצד מסוים. אך או"ם-שמוּם, מלגבש דעה אישית בעניין איני פטור, כמו שלדעתי אף-אחד אינו פטור – ואביע אותה בהמשך.

מעבר לכך שהמפגינים, בהנהגתו של חה"כ מיכאל בן-ארי מ"האיחוד הלאומי", היו רבים יותר מבאי הטקס, התחושה שלי היא שהם גם עמדו במשימתם, כלומר הם הצליחו לחרבן לחלוטין את טקס הנכבה. היו להם כמה שטיקים מוצלחים מאוד, כמו שירת "אין לי ארץ אחרת" או "התקווה", והשמעת הכרזת העצמאות של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון (אחרי ככלות הכל, גם היא התרחשה ב-14 במאי), אך בעיקר הם עשו הרבה מאוד רעש וכמעט ולא שמעו מילה מהדברים שנשאו באי-הטקס.

מכיוון שהטקס נערך במקום ציבורי שלא היה מתוחם, ובשל כך שהיו במקום גם אנשים שבאו לשמוע את הטקס וגם כאלו שהתנגדו לו, בהעדר מכנה-משותף נראה-לעין של כל תומכי-הטקס, נדרש אקט מסוים, התנהגות כלשהי, שתלכד אותם סביב הטקס. וזו נמצאה בדמות מחיאות-כפיים בכל פעם שאחד הדוברים סיים לנאום. כמו בשיר-הילדים "מי שטוב לו ושמח כף ימחא" – כך גם בטקס, על-מנת לסמן שאתה פרו-נכבה, נדרשת למחוא-כף. וזה היה מוזר כי ברור לי ש-95% ממוחאי-הכף לא שמעו בכלל את הדברים, ולא הבינו אותם. הם חיכו לסימן כלשהו – שהנואם סיים לדבר, שהאנשים שלידם התחילו למחוא-כף – בכדי להצטרף לאקט-הקבוצתי הזה.

האקט הרפלקסיבי הזה הזכיר לי שני דברים: אם נרצה לדמות זאת ל"אירוע נמוך", זה מזכיר קצת את השלטים בתוכניות הבידור שמנחים את הקהל באולפן מתי למחוא-כפיים ומתי להפסיק; ואם נרצה לכוון יותר גבוה, זה מזכיר את הסיפור בתוספתא סוכה (ד, ו) על בית הכנסת באלכסנדריה שהיה כל-כך גדול, עד שיושבי הספסלים האחוריים לא שמעו את החזן, ובכל פעם שהיו צריכים לענות "אמן", היו מרימים סודר כסימן לכך. מחיאת-הכפיים בטקס הייתה אמירת האמן של באיו. אגב, ומבלי קשר לדעתי על הטקס, אני אישית לא מחבב מחיאות-כפיים כביטוי לאשרור, לאמירת אמן, ולכן לא השתתפתי באקט הזה; הפעמים היחידות שאני מוחא כפיים הן רק במשחקי ספורט, ורק מתוך התלהבות רגעית אמוציונלית.

פרט לכך שלא שמעו כלום, מארגני הטקס לא פעלו רבות להנגשתו לציבור המשתתפים: הם הסתפקו במגאפונים ולא במערכת הגברה, ובנוסף לכך שלא היה תרגום של הטקס לשפת הסימנים – מנהג יפה מאוד שמצביע על רגישות ונהוג כמעט בכל מעמד כזה – לדוברים שהקריאו טקסטים בערבית לא צורף תרגום לעברית, ואני מניח שזה צמצם עוד יותר את הקהל שהבין במה מדובר, ולפיכך לא היה יכול להזדהות. איך לעזאזל אני אמור להבין על מה הם מדברים?! סליחה, ככה לא מתנחלים בלבבות.

אמרתי שאני מהאו"ם, אך יש לי דעה בנושא. אולי זו מחשבה תמימה שלא מתכתבת עם המציאות, אך אני ניגש ליום הנכבה ממקום של חמלה, ובמנותק מהשאלה הפוליטית ומההשלכות הפוליטיות, שבוודאי קיימות אצל תומכי הטקס ודובריו. אני לא מדבר על מדינה דו-לאומית או זכות השיבה (שמבחינה פוליטית אני מתנגד להן), ואפילו לא על "הכרה". רק על חמלה. במהלך ההפגנה אחד מדוברי הימין לקח את המגאפון לידיו והחל לדבר על הסבא שלו שגורש מעיראק. ואם היה לי מגאפון מנגד, הייתי צועק לו בחזרה: "אין הכי נמי" (טוב, אולי הייתי אומר את זה בעברית), אני חושב שדווקא תחושת העקרות יכולה להיות בסיס להזדהות.

יש מספיק חמלה לכולם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s