חוסר תכליתיות כאמצעי למעשיוּת: עיון באגדת "סעודת הגירושין"

שנינו שם: נשא אדם אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל (ממצוות "פרו ורבו").

אמר רב אידי:

מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
באו לפני רבי שמעון בן יוחאי, ביקשו להיפרד זה מזו.
אמר להם: חייכם! כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה.

הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה,
ושכרתו (האישה את בעלה) יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו,
אמר לה: בתי! ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך!
מה עשתה היא לאחר שישן? רמזה לעבדיה ולשפחותיה,
ואמרה להם: שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.

בחצי הלילה ננער משנתו כיון שפג יינו,
אמר לה: בתי היכן אני נתון?
אמרה לו: בבית אבא.
אמר לה: מה לי לבית אביך?
אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב, "כל חפץ טוב שיש בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך"? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!

הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.

**

האגדה על "סעודת הגירושין" מופיעה בשיר-השירים רבה (פרשה א, ב). עיינתי באגדה עם חבר במהלך תיקון ליל שבועות, לאחר שנתקלתי בה בספרו של הרב שג"ר, "ביום ההוא" (שעל דרשה אחת בו אני מקווה לכתוב בהמשך). מהעיון באגדה, לא השכלנו (מתוך קטנוּת-מוחנו), חברי ואני, לבנות-לימוד או לרדת לסוף-דעתה של האגדה, מעבר לירידה למשמעות הבנלית, שנראה שהיא עולה באופן ישיר מהטקסט; כל שהרבינו לעשות הוא אולי למצוא גוונים מסוימים בתוך הרעיון המרכזי.

אתאר ואבאר להלן את האגדה, כפי שעשינו חברי ואני, ואעלה את הרעיונות הדלים שדלינו מתוכה. פרט להצגת הרעיון המרכזי, על ניואנסיו השונים, אנסה לקרוא את הדברים שנוכחים בין השורות, שחבויים בטקסט, בכדי לעבות את האגדה ואולי למצוא רעיונות נוספים, שוליים, נספחים לרעיון המרכזי. הקריאה תהיה קריאה אטית, קריאה בשלבים, תוך עמידה על הפרטים שאנו נחשפים אליהם שלב אחר שלב, וניסיון להבין מה עולה מהדברים, טרם ראיית המכלול.

הבסיס לסיפור הוא המשנה ביבמות (פרק ו, ז), האומרת שאדם שנשא אישה ולאחר עשר שנים לא נולדו להם ילדים, אינו רשאי להתבטל ממצוות "פרו ורבו", ולמעשה עומדות בפניו שתי אופציות: לקחת אישה נוספת על אשתו הראשונה (הביגמיה נאסרה מאוחר לתקופת המשנה, רק בימי הביניים) או להתגרש ולהתחתן בשנית. מכיוון שהמשנה נוקטת בלשון ניטרלית ואינה מתעדפת את הגירושין או את הביגמיה, אנו יודעים שהזוג בסיפור הוא זה שבחר בדרך הגירושין. כלומר, כבר בשלב זה אפשר לחשוד שבעיית הפוריות היא לא חזות-הכל; או שהיא מסתירה/ מחפה על בעיה אחרת הגדולה ממנה, או שהיא זו שיצרה בעיות נוספות. אם הזוג היה אוהב אחד את השני והעקרוּת הייתה הבעיה היחידה, הגבר היה נושא אישה אחרת.

ההלכה שבבסיס המשנה מעמידה את האישה בעמדת נחיתות, כיוון שהיא יוצאת מנקודת הנחה שהאשמה היא באישה, העקרוּת היא באישה, שכן אם בעיית הפוריות היא של הגבר, גם אם יישא חמש נשים זה לא יעזור (פרט לכך שמבחינה סוציולוגית, מעמדה של האישה הגרושה מוּרע יותר ממעמדו של הגבר). בשלב זה של הסיפור, ברור מדוע הסיפור נפתח ב"מעשה באישה אחת בצידון", ולא מעשה בזוג או בגבר אחד מצידון; למרות שהגבר נושא במצוות "פרו ורבו", על האישה מוטלת החובה למחות את אות הקין שיידבק בה. כפי שנראה בהמשך, לאורך רוב הסיפור האישה היא האסרטיבית ואילו הגבר הוא הפאסיבי.

מכאן ניתן להסיק שהאישה היא זו שסוחבת את הגבר אל ר' שמעון בן יוחי (להלן: רשב"י), בניסיון אחרון להציל את  שמה, בכדי לתת עוד צ'אנס לנישואין. שכן, מה מטרתה של ההליכה לרשב"י? בכדי להתגרש אין צורך ברב, בוודאי לא בתקופת המשנה כשהיהדות הייתה לא-ממוסדת, ובוודאי שהם היו יכולים ללכת לרב-מקומי בצידון שהיה עושה זאת למענם. בשלב זה של הסיפור ניתן להסיק שככל הנראה האישה מחפשת ברשב"י ייעוץ זוגי או נס, שכן רשב"י היה "מלומד בנסים" (מסכת מעילה, דף י"ז ע"ב). כפי שנראה בהמשך, רשב"י סיפק את שניהם.

אם נכונה העובדה שרשב"י עצמו חי בגליל (לפי המסורת, המערה בה הסתתר נמצאת בפקיעין והוא קבור בהר-מירון שליד צפת), הזוג בסיפור עושה כברת-דרך עצומה מצידון לגליל. נסו לדמיין את הסיטואציה: זוג שתהום העקרוּת מפרידה ביניהם, שיודע כמעט בוודאות כי נישואיו עומדים להתפרק, נאלץ לבלות מהלך כמה ימים בנפרד, מבלי "רעשי-רקע" או שגרה שמסיתה את תשומת הלב מהבעיות האמתיות. רק האיש, האישה והתינוק שלא נולד אך נוכח בהחלט במהלך כל הדרך. אני מניח שיותר משיחות-נפש, רוב המסע עבר בשתיקה מעיקה.

הזוג מציג בפני רשב"י את בקשתם להתגרש, וכאמור לא ברור מה הם מצפים מרשב"י לעשות. רשב"י מציע רעיון מקורי, והוא לערוך "סעודת גירושין", כאשר הוא מנמק זאת בכך שכשם שהתחתנתם במאכל ובמשתה, גם תתגרשו במאכל ובמשתה. בשלב זה של הסיפור לא זו בלבד שהקורא לא עומד על המחשבה שמאחורי מעשהו של רשב"י, כלל לא ברור שרשב"י עצמו חזה את תוצאות עצתו. הקורא אמנם לא יודע מה מצבו הכלכלי של הזוג – הוא ייחשף בהמשך לעושר הרב של הזוג, שיש לו עבדים ושפחות – אך ככל הנראה רשב"י עצמו כן היה מודע לכך, ומכיוון שכבר אמרנו שהגירושין הם רק אופציה אחת במקרה של בעיית פוריות, וגם רשב"י הבין שיש משהו לא-בריא בקשר בין השניים, יכול להיות שכל מטרתו הייתה להראות להם כמה מגוחכת היא סעודת הנישואין, כאשר היא טקסית בלבד ולא התחלה של משהו חדש, של בניין משותף. רשב"י אומר להם: אתם חושבים שסעודת-גירושין זה רעיון מגוחך? סעודת-נישואין ריקה-מתוכן היא רעיון גרוטסקי לא פחות. באנלוגיה שרשב"י עושה בין הנישואין לגירושין הוא למעשה מעמיד מול הזוג מראָה ואומר להם שבין סעודת הנישואין לסעודת הגירושין היו חיים שלמים שהתפספסו.

הזוג עושה כמצוותו של רשב"י, ובמהלך הסעודה האישה משקה את בעלה ביין. עוד הוא בשיכרונו, מתיישבת-דעתו של האיש, קרי הוא מגיע ליישוב-הדעת רק במצב חצי-הכרתי, רק כשהוא לא-מודע לחלוטין למעשיו, והוא אומר לאשתו: "בתי! ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך!". לפי דעתי, מאחורי המחווה הג'נטלמנית הזאת מתחבאות שתי הערות עוקצניות: ראשית, הוא קורא לאשתו בתי – שלמיטב ידיעתי הוא ביטוי יוצא דופן לזוג אוהבים (להבדיל מכינויים "משפחתיים" אחרים לבני זוג, כמו אחותי או דודי משיר השירים) – ובכך מזכיר לה את עקרותה, את העובדה שאין לה בת; ושנית, הוא מזכיר לה שהיא כבר לא ברשותו, הוא מזכיר לה לאן היא הולכת מכאן – אל בית-אביה. כשם שאביה "מסר" אותה, את בתו, לבן-זוגה, עם נישואיהם, כך הוא "מוסר" אותה, את בתו, לאביה בחזרה. מעבר ל"משחקי המסירות" המטאפוריים והחוקיים, ככל הנראה זה היה גורלה של האישה: לגור שוב בבית אביה. אני חושב שאחד הדברים הקשים ביותר לגרוש/ה או אלמנ/ה (ואין זה משנה אם מדובר בתקופת המשנה או בתקופתנו) הוא לחזור אל בית הוריהם, כמו לחזור אחורה בזמן.

דבר נוסף שעולה מתוך דבריו של האיש הוא הראייה הכלכלית, התכליתית, שאומרת כי ניתן לפצות על הכל בטובין, בכסף. ועל-כך משיבה לו אשתו/ גרושתו: "אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!", כמו אומרת: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח, 7). יפה גם לראות שחֵפֶץ נכתב כמו חָפץ, כלומר רצון; האישה אומרת שאין לה רצון אחר פרט לשהייה עם בן-זוגה. המשפט הזה הוא נקודת התפנית בסיפור, הוא המפתח שמתיר את כל הקשרים.

את אותו "גרין מייל" (כינוי למייל האחרון בבית הכלא "קולד מאונטיין", ארה"ב, שמוביל בין אגף "הנידונים למוות" לכיסא החשמלי), את אותה דרך מצידון לגליל שהזוג עברו בשתיקה מעיקה בתחילת הסיפור – הם עכשיו עושים בשמחה אדירה לאחר שגילו מחדש את נישואיהם, לאחר שהתחתנו מחדש. הזוג ניצב שנית מול רשב"י, וכמו שהוא זיהה בתחילת הסיפור שהעקרוּת היא לא הסיפור, כך גם כאן הוא מבחין שמשהו השתנה מבלי שנאמרה מילה, ולכן מתפלל עליהם והזוג נפקד, כלומר האישה נכנסת להריון.

משהגענו לסוף הסיפור, "בקריאה לאחור" אנו מגלים שסעודת הגירושין של רשב"י היא הייעוץ הזוגי שהוביל להיפקדות, בדרך נס או בדרך הטבע; אפשר לומר שתפילת רשב"י הייתה רק "סיעתא דשמיא" שמצטרפת למעשה בני האדם, כמו "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה, ג). כלומר, זו לא סעודת גירושין אלא סעודת נישואין שנייה, מין חוויה מתקנת של סעודת הנישואין הראשונה שהובילה למבוי סתום, אתחול של הנישואין והזדמנות לגילוי מחדש של האהבה בין בני הזוג.

מכאן אפשר לומר כמה דברים: ראשית, רעיון אחד הוא שהנישואין בנויים בראש ובראשונה על אהבה, מסד שעומד כשלעצמו מבלי להוסיף עליו נדבכים נוספים. כמו-כן, אפשר גם לומר שהבעיה בפוריות אינה פיזיולוגית/ ביולוגית אלא בעיה נפשית, בעיה במרחב הנפשי בלבד, כלומר היא שאלה של רצון. ולבסוף, נראה שהמשמעות העיקרית היא שהאהבה הרומנטית היא המסד לפוריות, לנישואין-לשם-ילדים, ושני אלו לא סותרים זה את זה ולא מוציאים זה את זה. האהבה שאינה תלויה בדבר בין בני הזוג, האהבה חסרת-התכלית, אהבה-לשמה, היא שמובילה לאהבה-תכליתית, היא שמובילה לפוריות. במין הפוך-על-הפוך, הסיפור אומר שבשביל "לראות תוצאות" צריך לחשוב "לא-מעשי".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s