בהשגחת הבד"ץ אסולין

יאיר אסולין (סופר, משורר) הוא חותמת הכשרות של עיתון "הארץ". חותמת-כשרות אנושית אומרת: "אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר-השירים א, 6; פירוש אפשרי: מאחורי הפרצוף היפה והמושלם שלי מסתתר מוח מבריק), אל תראו אותי ככה. אהוד ברק ובני בגין הם חותמות-הכשרות של הממשלה הנוכחית (אל תראו את הממשלה כממשלה ימנית רדיקלית ופורעת-חוק, יש לה פנים שמאלניות [ברק] ומכבדות-חוק [בגין]); מרצה שמאלני וחילוני באוניברסיטת בר-אילן אומר שסגל האוניברסיטה אינו מורכב רק מדתיים/ ימניים. חותמת כשרות אנושית היא לרוב, היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. אסולין, שמקיים אורח-חיים דתי, הוא חותמת הכשרות של "הארץ", כי הוא ההוכחה של העיתון ש"הארץ" לא עזב את הארץ, שהארץ לא שכח את היותו עיתון שיוצא לאור במדינה יהודית. הוא לא משגיח-כשרות שעובר בין כל עמודי העיתון ופולה חרקים מעופפים מתוך קטניות או דעות רדיקליות מתוך עמודי החדשות; הוא רק החותמת, הפלומבה הסופית.

איני בטוח שאסולין מודע לתפקיד שלו, לשימוש שעושים בו בעיתון "הארץ". אין ספק שיש לו משבצת ייחודית. למרות הטייתו השמאלנית, "הארץ" מסוגל להכיל בתוכו גם דעות וסוגות שהן לא כוס-התה שלו, ובכך עוצמתו. לכן הוא מארח באופן קבוע בין דפיו את ישראל הראל וקרני אלדד הימניים ויש בו גם פינת פרשת-שבוע. כשאלדד והראל כותבים, "הארץ" למעשה אומר: אנחנו כל-כך איתנים בדעותינו, שאיננו מפחדים לשמוע דעות אחרות, להכיל דעות אחרות; ואילו מדור "פרשת שבוע" יושב על המשבצת-הנישתית של היידישקייט, כמו פינת חידת-השחמט.

אבל אסולין הוא אחד משלנו. יתרה מזו: הוא אדם דתי שהוא אחד משלנו. מה זה אחד משלנו? אחד שמתנגד לכוחניות, למיליטריזם, שהרי אסולין התפרסם בעקבות ספרו "נסיעה", שמספר את סיפורו של חייל דתי שנוסע לקב"ן. ככה "הארץ" אוהב את הדתיים שלו: פציפיסטיים (נורמליים), שמאלנים. אלדד, הראל ופרשת-השבוע הם על תקן "האחר"; אסולין הוא אחד משלנו.

אבל למה ככה? למה אי-אפשר לומר שאסולין לא יושב על שום משבצת: לא של הדתי ולא של השמאלני ולא של חותמת-הכשרות? כי אסולין כותב ברמה של עובד-הדפוס של "הארץ". אין ספק שאת מעמדו כסופר השיג אסולין בזכות ולא בחסד, אך את מעמדו כפובליציסט הוא השיג בחסד, שלא לומר בחטא. מה חסר לו, לאסולין? חסר לו הדיוק, שהיא אולי התכונה החשובה ביותר בכתיבה: היכולת לזקק את מה שברצונך לומר, להשתמש במילים המדויקות, לפרוט על הנימים הנכונים. אסולין מרבה להשתמש בסוגריים (ככה, לדוגמא), וסוגריים מעידים על בריחה מבחירה: אם זה חשוב, תעיף את הסוגריים; אם זה לא חשוב, זה לא שווה את הנייר עליו זה כתוב. אז בוחרים בפשרה, בוחרים בסוגריים ובכך מתחמקים מהחלטה. ופשרה זה רע.

אך יותר מזה חסרה לו אמירה, ובכך אסולין אינו שונה מסופרים אחרים שחוטאים בכתיבת פובליציסטיקה, והרעיונות שלהם לעתים מביכים. הנה, לדוגמא, בגיליון יום שישי האחרון, אסולין מביא תמלול של השיחה שלו עם חבר. ואני אומר, בשביל לתמלל שיחה לעיתון צריך שתי אוזניים וטייפ-ריקורדר, לא פובליציסט. בחייך, לא לשם כך נקראת אל הדגל. הרעיונות שאסולין מציג שם נעים בין הבנליים (לכבוש עם אחר זה לא מוסרי) למגוחכים (אנלוגיה בין סיום הכיבוש לנהיגה על מכונית).

ואם אסולין הוא כותב בינוני, ודמות חצי-אלמונית, אז למה אני מטריח את עצמי לכתוב עליו, למה להשחיר פניו של אסולין? כי אני מקנא. כי אני כאן (בלוג אזוטרי), והוא שם (עמודי הדעות של "הארץ"), ובמרחב שבין כאן לשם, מצוי עולם ומלואו,  המרחק שבין כאן לשם הוא כל הסיפור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s