על היחס לחוק וחלוקת קשב מוגבלת

*************************************************************************************************

הערת המחבר: בתגובה שבסוף הרשומה, עורך הספר "ביום ההוא", בו אני דן ברשומה, מבהיר ביתר-בהירות את הדברים הכתובים בספר, מעמיד אותי על טעיותיי ואת הדברים על דיוקם.

*************************************************************************************************

גיסי האהוב, הידוע בכינויו המלאך רפאל, העניק לי במתנה את הספר החדש שערך אחיו ישי, "ביום ההוא", המביא דרשות ומאמרים לחודש אייר מפי הרב שג"ר (מכון כתבי הרב שג"ר, 2012). גיסי הפנה אותי לדרשה ספציפית בשם "חוק ואהבה – בין אהבת הארץ לנאמנות לריבונות המדינה" (עמ' 226), ובו הרב שג"ר מדבר על היחס לחוקי המדינה מצד הציבור הדתי-לאומי. על מאמר זה אני מתכוון להרחיב מעט. רק אבקש לציין שמעולם לא הייתי מ"תלמידיו המובהקים" של הרב שג"ר, ובנוסף לקושי לרדת לסוף דעתו בדרשה הנ"ל, יכול להיות שחוסר-היכרותי עם הרב שג"ר יהיה בעוכריי.

הגישה הראשונה שהרב שג"ר מציין, מדברת על נאמנות מוחלטת לחוקי המדינה מתוך כך שמדינת ישראל הינה "ראשית צמיחת גאולתנו", ולכן מעבר באור אדום גם כשברור במאת האחוזים שאין מכוניות בסביבה הינו איסור. כלומר יש לכבד את החוק משום שזה החוק, "החוק הוא החוק", אפילו אם החוק יורה לעשות דברים אוויליים. הרב שג"ר אומר שפן זה מצביע על האלימות שבחוק, שהחוק אינו תוצר של התבוניות שבו אלא מכיוון שהוא יציר ריבונות המדינה. במקום מסוים הרב שג"ר אומר שעבירה על החוק קלה מן הפשע שבחקיקת החוק (עמ' 229).

לכן הרב שג"ר אומר שהיחס הראוי לחוק הוא קיומו מתוך הזדהות עם תוכנו, כאשר הוא מציין שתי ווריאציות, אחת שנשענת על תורתו של פרנץ רוזנצוויג, והשנייה על תורתו של הרב קוק. הדרך שנשענת על רוזנצווייג אומרת שכשם שאפשר לקיים את המצוות מתוך כך שהן ממקור אלוהי ואפשר לקיימן מתוך הזדהות עם המצווה, כך יש לעשות ביחס לחוקים: לקיימן מתוך הזדהות ולא מתוך מקורן. אנשים לא יעברו באור אדום כי הם יבינו את ההיגיון שמאחורי זה, והם ישלמו מסים מתוך יחס פנימי למדינה. לעומת זאת, הדרך שמבוססת על הרב קוק אומרת כי האזרח והמדינה מאוהבים זה בזה. האזרח המאוהב רואה את המדינה אחרת. זו תהיה מדינה שלא הכוח במרכזה אלא האור והאהבה: השוטרים יחייכו, פניהם של הפקידים יאירו והחנוונים ישירו ויזמרו זמירות (עמ' 238). הרב שג"ר מציין שלא ניתן להתייחס למדינת ישראל ככה; מדינת ישראל אינה נוגהת אור ואהבה אלא כוח וחוק (עמ' 239).

לעניות דעתי, התמה של הרב שג"ר לקויה משני כיוונים. ברור שהרב שג"ר מציג רעיון, אידיאה, ולא כותב מניפסט, כך שנניח בצד טענות מסוג "עם רעיונות לא הולכים למכולת" ו"ככה לא בונים מדינה"; אני אנסה להתייחס לכיוון שהרב שג"ר מציג כמו היה פרקטי. הרב שג"ר מציג את החוק כמשהו נוקשה וכוחני, שהאדם עומד מולו חסר-אונים, והיה מתבקש אפילו להציג את החוק כ"קפקאי" (רק שהחוויה הקפקאית מתייחסת יותר לפן הבירוקרטי של החוק, כמדומני, ופחות לצד הכוחני), אך בניגוד למצוות – מקור החוק אינו אלוהי, אינו תורה מסיני ולא מונחת מלמעלה; הוא תוצר של הסכמה חברתית. החוק הוא הדרך בה הסכימו בני האדם לנהל את חייהם המשותפים, לא בגלל שהם מסכימים שהחוק הוא תבוני אלא בגלל שההסכמה עומדת בבסיסו.

הצד השני של הכוחניות של החוק הוא עיוורונו של החוק; העובדה שהחוק במובנים מסוימים הוא שרירותי אומרת שהוא גם לא מכיר פנים במשפט, לא נושא פני דל ולא מהדר פני גדול ולא נוהג איפה ואיפה בין האזרחים. זו לדעתי המגרעה הגדולה של דרשתו: היא נאמרה בקונטקסט פוליטי, ערב ההתנתקות מגוש-קטיף בקיץ תשס"ה (2005). הרב שג"ר צובע את ההתיישבות בגוש-קטיף בצבעים רומנטיים, הוא מציג אותה כהתאהבות באדמה, ומול ההתאהבות הזו עומד החוק לפינוי גוש קטיף, כלומר החוק עומד מול האהבה, מתנגש עם האהבה.

אמנם הדברים מובהקים יותר בהתיישבות ביהודה ושומרון, אולם כשם שהרב שג"ר רואה בהתיישבות ברצועת עזה התאהבות, ניתן לראות בהתיישבות כיבוש, והסתכלות "שמאלנית" יותר יכולה לומר שההתיישבות בגוש קטיף היא מעשה אלים לא פחות, אם לא יותר, מפינויו. אולם מעבר לכך נוצר הרושם שההתנגדות של הרב שג"ר לכוחניות שבחוק נובעת מכך שהחוק אינו עולה בקנה אחד עם השקפותיו האישיות (למרות שהרב שג"ר אינו איש "גוש-אמונים" קלאסי והוא מתנגד לסרבנות). הדברים היו מותירים רושם רב יותר, ולפיכך עומדים על בסיס לוגי רחב יותר, אם הם לא היו נאמרים בקונטקסט פוליטי, או נאמרים אף כשכוחניות החוק מסייעת להשקפותיו של הרב שג"ר.

שתי הגישות שהרב שג"ר מציג – זו של ציות לחוקי המדינה מתוך הזדהות עם ריבונותה וזו של ציות מתוך הזדהות עם תוכנה – טוענות לקורלציה שבין רמה דתית לבין נאמנות לחוקי המדינה. פעם גם אני סברתי כך: בעוד שלאדם שאינו שומר מצוות יש מערכת ערכים אחת, מערכת חוקים אחת, לשומר המצוות יש מערכת ערכים כפולה, יש שתי רשתות הצלה, שמונעות ממנו לעבור על החוק: הוא לא יעלים מס כי זה אסור הן מצד חוקי המדינה והן מצד חוקי התורה.

ברבות השנים שיניתי את דעתי, ואני אישית חושב שהקורלציה היא הפוכה: ככל שבני אדם דתיים יותר, או נאמנים יותר לדת, המחויבות שלהם לחוקי המדינה חלשה יותר, ולפי דעתי אין לזה קשר לנסיבות פוליטיות (ההתנתקות מגוש קטיף) או ליחסם למדינה (החרדים). ההיגיון הוא כזה: בני-האדם תופשים את כל היחסים החברתיים כחוקים ולעומת זאת חלוקת-הקשב, חלוקת הצייתנות שלהם, היא מוגבלת ולכן מופנית בראש ובראשונה להתחייבויות דתיות. הם לא מקיימים חוקים לא-דתיים לא בגלל שיצרם גובר עליהם, אלא כי הם רוצים אקס-טריטוריה שבה החוקים לא שולטים. בני-אדם שמרגישים מחויבים בכל מאודם לדת לא יכולים לשאת עוד מערכת של התחייבויות בדמות חוקי המדינה, ולכן הם נוטים לזלזל בהם שלא באופן מוּדע. לכן, באותה מידה, ניתן למצוא קורלציה הפוכה בין נאמנות דתית לבין מודעוּת לאיכות הסביבה, אכילה נכונה; אין זה אומר שאנשים דתיים לא מסכימים להיגיון של האחרונים, אלא שחלוקת הצייתנות שלהם מוגבלת.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “על היחס לחוק וחלוקת קשב מוגבלת

  1. שלום אח של המלאכית חגית… אני תמיד שמח כאשר דברים שעמלתי על פרסומם זוכים לחשיפה, ולא משנה באיזה במה, על כן נהניתי עד מאוד לראות שכתבת על הספר 'ביום ההוא' בבלוג שלך.
    אולם, עלי להעמיד דברים על דיוקם. דבריך על הדרשה 'חוק ואהבה', אולי בגלל שעריכתי שלי בעייתית, משקפים חוסר בהירות שלך ביחס לטקסט. ראשית לגבי עצם הטעונים של הפשע של החוק. דיבור על 'הסכמת האזרחים' מניח מראש כי האזרחים אומנם הסכימו, מה שלא נכון ברמה הפרקטית [אותי למשל אף אחד לא שאל אם אני מסכים…], בכל מקרה, דבריך נשענים על תודעה דמוקרטית מסוימת ואני ממליץ לך לקרוא בדרשה 'והיה ביום ההוא' את הערעור על תפיסה זו [ בקיצור – הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה לאומית הנשענת על 'שלטו הרוב' ככזו היא מדירה מיעוטים (פלסטינים וחרדים למשל) שאינם בני הרוב ודורשת מהם לדבוק בחוקי המשחק שהם עצמם מתנגדים אליהם]. אולם הבעיה העיקרית היא איך שאתה מצייר את תודעתם של רוזנצווייג והראי"ה. רוזנצווייג מדבר על זיקה, זיקה איננה תוצר של תוכן אלא של מפגש; הזיקה בין אב לבן איננה תוצר של תוכן ואיננה תוצר של הזדהות עם רעיון, אלא זיקה בין שניים המתארעת (מלשון אירוע) בין האב לבן. ככזו, רעיון לא נמצא בבסיסה אלא מפגש בזמן הווה. האדם לא עוצר באדום לא בגלל הרעיון של לא לעצור באדם, ולא בגלל שמדינת ישראל היא יסוד כסה ה' בעולם [אין לזה שום קשר לכאן], אלא מתוקף המפגש שלו עם הסיטואציה. כמו כן לאור הראי"ה מתוארת התאגדות אזרחית שבבסיסה האהבה, כמו שסדרי הבית, נבנים כתוצר של האהבה השורה בין בני הזוג, במידה והאהבה ישנה. חוקי מדינה שנולדים כך, יתפקדו אחרת.
    כמובן, אופציות אלו בין השאר כדי להראות את הממד האלים שבחוק האזרחי [וגם בחוק ההלכתי בגלגולים בעייתיים שלו] כפי שהוא, והוא אכן אלים, ולא בכדי רבים מהוגי הזמן המודרני [כמו בנימין, רוזנצווייג, סנטנר ועוד] עוסקים בבעייתיות הזו של החוק.
    גם זאת, אכן הכיוון שעולה מכאן מערער על יציבות משטרים; חוק הבנוי על זיקה איננו מחייב שתהיה לי זיקה אליו מחר, ואז מה יכריח אותי לקיימו? זהו פתח לניהליזם, והרב שג"ר מודע לכך. שאלות אלו מערערות על הסדר הקיים, מה שהרב שג"ר אכן מחפש לעשות בלי קשר לעמדתו הפוליטית והתנגדותו לפינו גוש קטיף. אגב כך, עשיתה עוול לרב שג"ר שציינת כאגב אורחא את התנגדותו לסרבנות, אך לא הצבעת על שורשיה, קרי, שאיפתו לכינון תנועה שמאלנית רדיקאלית דתית לאומית, שמא התעלמת מכך כי זה לא עלה בקנה אחד עם מה שחשבת על הדברים? אכן כן, יש כאן ניסין לשבור מבנים יציבים בכדי לפתוח את המחשבה לאפשרויות חדשות שאינם כבולות במוכר, וגם לא כבולות בבינאריות של שיח של אוהבים מול הכיבוש משחית.
    אנא, קרא את הדברים ברוח טוב, כאח של רפאל, הוא העניק לי ולו מעט מהעין הטובה שהוא ניחן בה.

    שא ברכה והמשך לכתוב [אך כמובן אשמח אם תעמיד את הדברים על דיוקם, לא חייב כמו שאני רואה אותם, אך לאור הערותי, אולי תקרא שוב את הדברים והם יהדהדו אחרת בקרביך]

    • ישי שלום,
      ראשית, תודה רבה על התגובה.
      ציינתי בראש הרשומה הנ"ל שאיני בטוח שהבנתי את הדברים שכתב הרב שג"ר ושלא הייתי מתלמידיו. איני מתכוון לומר "זו הפרשנות שלי", כי ברור ש"הפרשנות" שלי נובעת מחוסר-הבנה. לא זכיתי לשמש את הרב שג"ר כפי שעשית אתה, במובן זה שאתה מכיר את השפה הפנימית והניגון של הדברים ולו בבבחינת "דבר הלמד מעניינו". אם טעיתי, וטעיתי, הדבר נובע מרשלנות או קלות-דעת, אך לא מזדון או כוונה תחילה (כתבת "שמא התעלמת מכך כי זה לא עלה בקנה אחד עם מה שחשבת על הדברים?")
      במובן זה אני שמח שהעמדת את הדברים על דיוקם, ולכן כמובן שאני מקבל את הדברים ברוח טובה.
      לא ציינתי זאת ברשומה אך את הדברים שאמרתי כעת העליתי (בקיצור) בסעודה שלישית על שולחנם של גיסי ואחותי, ואמרתי לרפאל (דברים בסגנון): תקן אותי אם אני טועה, ואם אתה לא יודע, שישי יתקן אותי אם אני טועה, ורפאל השיב: והרב שג"ר יתקן את ישי אם הוא טועה.
      למותר לציין שרפאל לא תיקן אותי.

      ושוב תודה על התגובה.

      • תינח דעתך. אינני הסובייקט בעל הידע, הערתי את הערתי רק כדי לאפשר הדהוד נוסף לדברים באוזניך. אעיר כי זו אכן אחת הדרשות הקשות בספר, ומכאן אפשרויות הפרשנות הרבות הטמונות בה. עשה חייל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s