אישה, אישהּ ובן-זוגהּ: הרהורים נוגים בעקבות פס"ד לינדורן נ' קרנית

החיים השוטפים מאלצים אותנו לעשות בחירות פוליטיות יומיומיות, חלקן האחד באופן מודע וחלקן האחר באופן שאינו-מודע. החלטות אלו אינן בהכרח הרות-גורל, וברוב המקרים חיינו יראו אותו דבר לפניהן ואחריהן, אך חשוב לשים-לב שהן החלטות עם משמעות פוליטית (נקיטת-עמדה חברתית), וכן כי ניתנה לנו האפשרות לבחור אחרת. החלטות רבות כאלו מתרחשות בשדה הסמנטי-מגדרי, ובפרט בשפה העברית. יונה וולך, בשיר "עברית" (מתוך "צורות", הוצאת הספריה החדשה, 1985), מדברת על כך שבעוד הלשון האנגלית היא גנרית, אין בה הבדל בפעלים בין לשון זכר ללשון נקבה ולא צריך לחשוב לפני שמתייחסים למין – "עברית היא סקסמניאקית/ עברית מפלה לרעה או לטובה/ מפרגנת נותנת פריבילגיות… רוצה לדעת מי מדבר".

כמדומני שהביקורת של וולך נכונה גם לתיאור שני אנשים נשואים: בעל ואישה, כשלעניות דעתי בעל הוא ביטוי פוגעני ביותר. את המילה "בעל" ניתן לפרש לשני פנים, בבחינת זה נבלה וזה טריפה: או במשמעות "אדון" (lord), קרי הגבר הוא אדונה של האישה ואז המילה מציינת היררכיזציה; או במשמעות "בעלים"  (owner), ואז בנוסף להיררכיזציה ישנה אובייקטיפיקציה (החפצה) של האישה, כלומר האישה היא רכושו של הגבר. כבר ב-1953 ראש-הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, הצביע על שני הפירושים האלו וביקש לא לומר בעלי אלא אישי, כאשר הוא נסמך על דברי הנביא הושע: "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, 18). מההקשר בו נטוע הפסוק עולה, בניגוד לאינטואיציה (שלי לפחות), שדווקא הפירוש הראשון הוא שמפריע לנביא, שכן הפרק מדבר על הכרתת העבודה-הזרה מהארץ.

המכתב של בן-גוריון מ-1953

המכתב של בן-גוריון מ-1953

עם כל הכבוד לנביא הושע ולדוד המלך, אישי זה פלצני. אישי אינו בהיר ואינו מדויק, שכן הוא יכול להיות גם האיש עמו התחתנתי וגם "פרטי" (private), וכן כי בהטיית המילה, כמו בתיאור הגבר שעמו האישה התחתנה, בכדי להבחין אותו מאישה במשמעות woman – הוא דורש מפיק (אישהּ), ובאופן כללי אני חושב שיש להסיר מהתו"ל כל מילה שדורשת הגייה במפיק. יתרה מזו, ואולי היא-היא, אישי הוא אישי מדי, ורק האישה רשאית ליטול את השם, להשתמש בו לתיאור הגבר עמו התחתנה; כיצד גורם שלישי יתאר את הצלע הגברית במשפחה?

המחשבות האלו פוגשות אותי בזמן שקראתי את פסק-הדין בעניין לינדורן (ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית). וזה יפה להיווכח כל פעם מחדש כיצד האינטר-טקסטואליות (הצטלבות טקסטים) הפנימית שלנו נופלת לידינו כפרי בשל, ואין אנו נדרשים אפילו לנענע את העץ או לעלות ולקטוף; עלינו רק להושיט את ידינו וללקט את הפירות. ומכאן לפירוש הכותרת: נושא המעמד האישי נפגש עם חומר הלימודים שלי. אך הרהורים נוגים מדוע? הרי – זהירות ספוילר! – ביום בו ניתן פסק-הדין היה אורה ושמחה בבית משפחת לינדורן? פשוט: כשאדם נוגה, הרהוריו נוגים; כשאדם שמח, הרהוריו שמחים; וכשאדם סתמי, הרהוריו סתמיים. ואידך זיל גמור.

נושא פסק-הדין הוא היקף הפיצויים הניתנים לקרוביו של אדם שנפטר כתוצאה מעוולה שגרם אדם אחר (כמו תאונת-דרכים), וישנם אנשים שהיו סמוכים על שולחנו, תלויים בו, ומשנפטר המנוח נשבר מטה-לחמם. סעיף 78 לפקודת הנזיקין מגדיר אנשים אלו, תלויים, כ"בן-זוגו, הורו וילדו" של הנפטר. בערעור ישנם שני מקרים של גבר ואישה שחיים יחד ללא נישואין, והשאלה נשואת הערעור היא האם הם, כידועים בציבור, נכללים בתוך ההגדרה בחוק של בן-זוג.

מחד, ברור לכל שהמונח "בן-זוג" יכול מבחינה לשונית לשאת גם אנשים שחיים ביחד אך לא נשואים; מאידך, אין ספק שהן כאשר נחקק החוק ב-1846 והן כאשר הובאה הפקודה לאישור הכנסת ב-1968, הכוונה הייתה רק לאנשים נשואים. אך הנשיא דאז, אהרן ברק, אומר שמכיוון שחוק הספציפי (דין תלויים) מיוסד על מציאות עובדתית, ולא על מציאות משפטית – האם הידועה בציבור הייתה תלויה כלכלית בפועל במנוח, ולא מה היה המעמד האישי שלה – גם ידועה בציבור נכללת בתור בן-זוג.

ברק אומר במפורש שהוא מכיר בידועה בציבור כבת-זוג רק לצורך דין תלויים, ואין בכך בכדי לומר דבר על מעמד הנישואין או מעמדה של הידועה בציבור בחוקים אחרים. מעבר לכך שהפסיקה מכרסמת בפריבילגיות ובבלעדיות של מעמד הנשואים, לעצם ההשוואה בין אישה נשואה לידועה בציבור יש השפעה על מעמד הנשואים. זו הביקורת של השופט מ' אילן בפסק-הדין על ברק: לא ניתן להתעלם מההשלכות של הפסיקה על מעמד הנשואים, אפילו אם מבחינה חוקית מעמד זה לא ייגרע מעבר לעניין דין התלויים.

וכעת אני שב לנושא עמו פתחתי. כשאני נדרש ביומיום לתאר שני אנשים נשואים, או כאשר אני מתייחס בגוף שלישי לגבר בצלע הנישואין – אני משתמש במונחים בן-זוג ובת-זוג. קראתי במהלך עבודתי על מקרה בו אישה מסוימת השתמשה במונח "בעלי", ואילו כשתיארתי את סיפור-המקרה בדו"ח שאני כתבתי, נקטתי במונח "בן-זוגי", שכן חשתי קושי להשתמש במונח בעלי. זו נראית לי האפשרות הטובה ביותר, למרות החיסרון הגדול, כביכול, לפיו המונחים בן ובת זוג הם "ניטרליים" מדי, והדבר מוריד מקדושתם וייחודיותם של הנשואים, שבן בני-זוג יכולים להיות נשואים ולא נשואים. בשיתוף השם לתיאור שני מצבים, יש לכאורה רידוד והשטחה של השפה. אולם זה רק לכאורה. השאלה האם הכרסום במעמד הנישואין על-ידי השוואת הידועה בציבור לנשואה והכפפתם תחת קורת-גג אחת – בת-זוג – הוא חיובי או שלילי, תלויה באיזו עמדה אתם נוקטים, או באיזה צד של ההיסטוריה אתם. יכול-להיות שהשימוש הכוללני יותר פותח פתח למחשבה פלורליסטית יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s