שש הערות על חוק הספרים

[1] אחת המניעות שמרתיעות אותי מלגבש דעה על חוק הספרים (ועל מצב שוק-הספרים בארץ בכלל), הוא היות הנושא סבוך כלכלית, וכבר ציינתי בעבר שמִסְפרים יכולים לתעתע וכלכלה יכולה ליצור מצג-שווא. לרוב בסיטואציות כאלו אין מנוס מלנקוט בדעה, לבחור דעה מתוך שוּק-הדעות הרלוונטי לעניין, וזאת בניגוד לאפשרות האופטימלית יותר והיא לגבש דעה, קרי לשכלל את כל הנתונים ולעצב בעצמך את דעתך למיטב הבנתך (ואם הייתי מבין בחכמת הנסתר, הייתי מוסיף שנקיטת דעה היא בבחינת "חכמה", ואילו גיבוש-דעה הוא בבחינת "בינה"; אבל אני לא מבין).

לכן פניתי למרצה שלי לכלכלה ושאלתי אותו מה דעתו על חוק הספרים ועל מצב הספרים, ולאחר שהסברתי לו על רגל אחת את מורכבות הסיטואציה, הוא שאל אותי שאלה פשוטה: "אתה צרכן, לא? אז האינטרס שלך הוא שמחיר הספרים יהיה נמוך כמה שיותר", משמע המצב הנוכחי משחק לידיי.

אחד הדברים שמפעימים אותי בכל פעם מחדש הוא האפשרות לראות את אותה מציאות דרך משקפיים שונות, ולגלות שעד עתה לא ראית כלום. וגם משקפי-הכלכלה יכולים לספק מבט מרענן על סיטואציות מסוימות. לדוגמא, ראיית זיהום האוויר כמחיר שהחברה מוכנה – במונחים כספיים – לשלם אותו, כיוון שהרווח שנוצר (הייצור במפעל המזהם) – גדול יותר. אבל כפי שהראה המרצה שלי, לפעמים הרכבת המשקפיים יכולה לסמא מלראות היבטים נוספים של הנושא, וחוק הספרים הוא דוגמא לכך שמבט-כלכלי בלבד יכול להיות מבט פשטני, שלא מביא בחשבון, לדוגמא, שלצרכן יש אינטרסים שאינם קשורים לצריכה, ולכן חוטא לאמת.

[2] החוק הוא חשוב ברמה ההצהרתית. יהיה מעניין לבחון את השפעתו של החוק על שוק הספרים ועל מכירת הספרים, אך בשלב הנוכחי, ונוכח הרתיעה שהזכרתי לעיל, קשה לגבש דעה בנושא. אבל החשיבות של החוק היא ברמה ההצהרתית, והיא עולה על התועלת הכלכלית שלו. וההצהרה אומרת כך: הספר הוא לא עוד מוצר שנסחר בשוק המוצרים, שאנו נותנים לתנודות השוק לקבוע את מחירו. הספר הוא ערך, ערך שנמצא בסיכון, ולכן חשוב לנו לשמור עליו, יש חשיבות שהספר יהיה ערך-מוגן. והצהרה הזו כשלעצמה, אפילו אם יש אנשים שחושבים שהיא אינה נצרכת, היא משמעותית.

[3] ועם זאת, הסופרים צריכים לדעת שלכתוב זו זכות. והקוראים צריכים לדעת שלקרוא זו חובה. הסופרים צריכים להעמיד לנגד עיניהם את המוטו הבא: "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת" (מסכת אבות, פרק א' משנה י), כשהכתיבה היא בגדר הרבנות. במצב אידיאלי, הכתיבה היא מעשה שראוי כי לא יהיה בגדר פרנסה. את הכתיבה יש לעשות שלא על-מנת לקבל פרס, והשקלים הבודדים שהם מקבלים על כל ספר הם בבחינת בונוס. מהבחינה הזו, הסופרים, שהם חלק מאנשי-הרוח העכשוויים של העם, חלק מהצופה לבית ישראל, צריכים להשוות את עצמם לדמויות הגדולות במסורת ישראל שעבדו לפרנסתם: הלל שהיה חוטב עצים, שמאי שהיה עובד בניין, ועוד תנאים (חכמי המשנה) ששמם מעיד על פרנסתם (ר' יצחק נפחא, ר' יוחנן הסנדלר). לכן החוק צריך לדאוג בעיקר לתעשייה שעובדת מאחורי הקלעים: המו"לים, העורכים, המגיהים, הלקטורים וכו'.

[4] והקוראים צריכים לדעת שכל קריאה היא קריאת-חובה. ספרות היא לא "תרבות פנאי", היא לא עוד מוצר שהלקוח מתלבט אם להשקיע את כספו בו או במוצר אחר באותו מחיר. לכן, יש צדדים חיוביים בתרבות ה"ארבע במאה", שכן זו ההזדמנות של הסופרים להשפיע על הקוראים. הסופרים צריכים לחשוב כמו אסטרטגיית הסוס הטרויאני. כל שצריכים הסופרים הוא להבקיע את החומה שנקראית האדם, או ביתו של האדם. עליהם למכור ללקוחות מוצר תמים, סוס יפה מעץ, וכאשר הקוראים פותחים את הספר, אלפי חיילים מתפזרים בתוך גופם, הופכים להם את המעיים, מאיצים את קצב פעימות הלב, הופכים תפיסתית את כל מה שהקוראים ידעו לפני כן: על עצמם, על החברה, על המציאות.

ולכן הכמות עושה איכות, כי יותר ספרים משמעותם יותר מהפכות-מחשבתיות. כשהספר עולה במחיר מלא, כלל לא ברור שהוא יכבוש כל-כך הרבה קוראים, שהוא יעשה נפשות. בהקשר זה עלתה הטענה כי במקום לקנות ספר אחד שהם אוהבים, הקוראים קונים ארבעה ספרים שהם לא אוהבים, ארבעה ספרים באיכות נחותה. ומעבר לכך שהטענה אינה חד-משמעית נכונה, ואני קניתי את הספר האחרון של דויד גרוסמן ("נופל מחוץ לזמן") במבצע של שלוש במאה – ברור אם כן שזו סוג של טענה מעגלית: הסופרים הנחשבים מוציאים את הספרים שלהם מהמבצעים, והקוראים קונים ארבעה ספרים שהם לא רוצים.

[5] שתי טענות נוספות שעולות בהקשר זה הן שהקוראים שידם אינה מספקת לקנות ספר במחיר-מלא יוכלו תמיד להשיג את הספר בספריות, וכן שאנשים קוראים ולא קונים. בנוגע לטענה הראשונה, הישיבה בספרייה אינה עונה על הצורך הבסיסי של בני האדם ברכושנות, שהם צריכים שהספר יהיה שלהם, ולפי דעתי ההנאה שהקורא מפיק מספר שהוא שלו גבוהה יותר מההנאה שהוא מפיק מספר ספרייה (הוא התאמץ בשבילו, הוא מרגיש שייכות לספר שהוא קנה).

ובנוגע לטענה השנייה (הספרים משמשים כמגביה למסך המחשב) – מוטב שאנשים יתיימרו לקרוא ספרים מאשר יתיימרו לעשות דברים אחרים, סתמיים (טלוויזיה) או שליליים (טלוויזיה). העיקר לנתץ את מעטפת קירות הבית, שהספרים יחדרו לביתו של האדם ובתקווה שיום אחד הוא יושיט ידו ויקרא בהם, ובכך יחדרו ללבו. וכבר יצא לי לבקר בדירות של כמה בחורות שנדהמתי מכתלי הבתים שלהן העמוסים ספרים לעייפה. ולחילופין: ראיתי בתים עם שלושה מדפים ועליהם שני ספרים ועציץ, וחתכתי.

[6] ועדיין אם תשאלו אותי מה דעתי על חוק הספרים, האם חוק הספרים הוא רע ליהודים או טוב ליהודים, אני אשיב: לא יודע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s