אימא שלי בת שישים

אימא שלי בת שישים.

כשאימא הייתה בת 59, הקדשתי לה רשומה ("ליום ההולדת של אימא"), מה שהיה בזמנו "חידוש" ו"פריצת-דרך", שכן עד אותו היום כתבתי על עצמי בלבד – רק על עצמי לספר ידעתי – ואם הזכרתי את אימי, האזכור היה במובלע או במשתמע, בדלת האחורית, אך בדלת הראשית לא באה, בין השאר מטעמים של צנעת-הפרט. אך מרגע שנפרץ הסכר, אימי נוכחת יותר ויותר בבלוג, מעבר לכך שהקדשתי לה רשומות נוספות (לדוגמא: "אימא מתחילה להתחזק"). והדברים עולים בקנה אחד עם הטענה שלי בכל פעם שמשדלים אותי לאכול פרוסת עוגה (פצפונת), ואני מסרב בטענה שאני בדיאטה: כל פרוסת-עוגה היא בבחינת היורה שפותח את שערי-שמיים, זה מתחיל בפרוסה קטנה (פצפונת) ואחריתה מי ישורנו.

ומכיוון שאימא טיפסה לגיל שישים לאחר שהגירה לא מעט דם, יזע ויגון (שאני אחראי לו), חשבתי שמן הראוי להקדיש לה רשומה נוספת. וכמו שעשיתי לפני שנה, גם השנה אצייר קווי-אופי כלליים לדמותה של אימי, רק שהשנה אעשה זאת בהרבה פחות כישרון (ירידת הדורות וכו'), ואף בהרבה פחות מובהקוּת, וגם השנה אתחיל בשבח ואסיים בשבח, ובתווך – אתאר את כל השאר.

אימא שלי המציאה את המולטי-טסקינג. היא אוהבת "לתקתק" דברים, כמו שהיא אומרת זאת, לעשות כמה דברים בבת-אחת: לשים עוף בתנור, אורז על הכיריים וללכת לעשות קניות, והכל בו-זמנית; ללדת את אחותי הקטנה בשנות הארבעים לחייה ולעשות במקביל תואר שני; וכיום היא גם עובדת בשתי משרות וגם עקרת בית. היא לא יכולה אחרת. ולרוב, יש לומר לזכותה, הכל מצליח לה. וביום שישי אחד, לאחר שהיא העמידה ארבעה סירים על האש, ברגע של רצון טוב אמרתי לה: אימא, בגלל שאת כל-כך טובה בתיקתוק – אני אישית אדאג לתקתק לך את ההלוויה, חת-שתיים, ואולי גם אספיק לעשות סידורים תוך-כדי הלוויה, כמחווה ליכולת התיקתוק המופלאה שלך. היא לא ממש אהבה את המחווה הזאת.

במאבק-האיתנים שבין האמת והשלום, אימא שלי נוטה בבירור לצד אחד: לטובת השלום, כלומר היא תעדיף שלא לומר את האמת, רק בכדי למנוע מצבים שמבחינתה אינם רצויים או אי-נעימויות שונות, או בכדי לחתור למטרה שמבחינתה מקדשת את כל האמצעים: שלום-בית. השקרים שלה אינם משרתים את טובתה, וקל-וחומר שהם לא שקרים מניפולטיביים (לרעת הזולת); הם שקרים שנועדו לשמור על האיזון העולמי.

והשאיפה לשמור על השלום העולמי יכולה להביא את אמי להמציא משפטים מצחיקים ומגוחכים, כגון: "כתם זה קוּל" (המכנסיים שלך לא צריכות כביסה) או "זה מתגהץ על הגוף" (החולצה לא צריכה גיהוץ), ואם ההורים שלי ילכו לפגוש זוג-חברים שלהם, אימי תנסה לשכנע אותי להגיע בטענה: "בועז (הבן שלהם) יצטער מאוד שלא תבוא", כשאת בועז הנ"ל לא ראיתי עשר שנים, ואני די-בטוח שאני לא נמצא על קשת-הרגשות שלו או בטווח-הצער שלו.

אימא שלי, לצערי הרב, מעולם לא האמינה ביכולות החינוכיות שלה, והחל מבית-ספר יסודי ועד התיכון – היא השליכה את כל יהבה על מוסדות-החינוך השונים שיחנכו ויעצבו אותנו מאל"ף ועד תי"ו. כשהייתי בבי"ס יסודי, חלוקת פתקים הייתה דבר שנעשה במשורה, וכל פעם שהייתי נזקק לפתק כזה, לאימי היה נוסח קבוע: "אודי לא הגיע ללימודים מסיבות שאינן תלויות באחריותו". ואני זוכר שבזמנו כל-כך התפדחתי בניסוח הזה, שהייתי כבר מעדיף ללכת ללימודים, מה שהביא לתוצאה הרצויה מבחינת אימא: שנלך ללימודים. גם בתיכון, למרות שהדבר נעשה מבחירתנו החופשית, אימא שלי יותר משמחה שאחי הגדול ואני למדנו בפנימייה, שכן ההנחה שלה הייתה שהם כבר ידעו מה לעשות איתנו.

איני חושב שנוצר אצלי חסך כתוצאה מהיעדר פתקי איחורים וחיסורים או בשל כך שהתבגרתי בפנימייה, ואיני רואה בכך "צלקת ילדות". אני מוטרד ומצטער מהבעיה ששני אלו מצביעים עליה, והיא שלא חשתי שקיבלתי מטען חינוכי בבית. כלומר, כמובן שחלק מההתנהגויות שלי ומהאישיות שלי עוצבו לפי מה שספגתי בבית, אך איני חש שקיבלתי דבר מעבר לכך ברמת הערכים, מוסר, תרבות וכיו"ב, וכל מה שספגתי לכל אורך שנותיי, קיבלתי מהחברה ומעצמי. וכשבניית האישיות שלי מושתתת על החברה, אני חושב, ממילא היסודות רעועים יותר, והזיקה שלי אליהן, מבחינה מהותית, רופפת יותר.

אימא שלי חושבת שכל התכונות הטובות שלי הגיעו ממנה. כך שישנו סוג של מרדף מעגלי ביני לבין אימא שלי, כאשר אימא שלי תמיד טוענת שאת כל התכונות הטובות שלי (להבדיל מערכים, אליהם התייחסתי בפסקה הקודמת) קיבלתי ממנה, ואני מייחס את כל תכונותיי הטובות לעצמי, וחוזר חלילה: אימא שלי טוענת שהתכונות האלו הן למעשה "שלה", ואני מתחמק מכך. מבחינתי הסיבה היא פשוטה: אני מעדיף לראות את הדברים כך שאת כל מה שיש לי השגתי בעצמי, בלי פרוטקציות מאימי ובלי הקלות. כשהיא מנסה לייחס את יכולת הכתיבה שלי לזו שלה, הדבר קשה להפרכה, שכן נוכח כך ששנינו כותבים – הקשר הסיבתי-גנטי לכאורה ברור. אך הדברים מתפרסים אף מעבר לכך: הנה לדוגמא, לאחר ששפשפתי רכב בחנייה והשארתי לו פתק (תנו מבט ברשומה: "שתי נשיקות ותביעה אחת"), אימא שלי ישר אמרה: את זה קיבלת ממני!

והדבר מסביר את התכונה הבאה של אימא: אימא שלי מעריכה אותי הרבה יותר מדי למי שאני. אימא בטוחה, בוודאות מוחלטת, שבכל הקלמר האנושי אני (ואחיי ואחיותיי) העיפרון המחודד ביותר. על אחיי ואחיותיי אני מנוע מלדבר, אך בנוגע לעצמי, אני אומר לה לא אחת: אימא, אני מכיר את עצמי, תאמיני לי: אני דרעק. וכשניסיתי להבין מדוע היא מתקשה לקבל את זה, חזרתי לדברים שכתבתי בפסקה למעלה: אני לא עיפרון בודד בעולם, אנחנו משפחת עפרונות, ואם אני דרעק – זה אומר משהו עליה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s