אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות: עיון באגדת רשב"י ובנו היוצאים מהמערה

יש רגעים שהזעם מציף אותי, שהזעם חונק אותי בגרון. ברגעים כאלו אני חושב על שני אנשים: סייקלופס (אקס-מן) ור' שמעון בר-יוחאי (תקופת התנאים). למרות שְרב השונה על הדומה בין השניים, יש להם היבט משותף אחד: כוח-העל של סייקלופס מתבטא באנרגיה המתפרצת מעיניו ושורפת כל דבר הנמצא מול עיניו; ואילו כאשר ר' שמעון בר-יוחאי ור' אלעזר בנו יוצאים מהמערה אחרי שהות בת 24 שנים, כל מקום שהם נותנים בו עיניהם – נשרף. ברגעים כאלו, של זעם כמעט-בלתי-נשלט, יש בי רצון לשרוף את כל הנקרה בדרכי.

אין לכם מה לחשוש. פרט לכך שחסר לי נתון בסיסי אחד – כוחות-על – באופן כללי אני אדם נמנע – תכונה שכמובן רק מחמירה את המצב, ולכן לא נותר לי אלא לתעל (מלשון תעלה, וגם: תועלת) את תסכולי למקום אחר. אז חשבתי לשבת וללמוד את האגדה על יציאתם של ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר מהמערה (מסכת שבת, דף לג עמ' ב) ואולי ממנה להבין מה גורם לרשב"י ובנו לצלות את הזולת, ומהי, אם בכלל ישנה, התרופה לכך. ולכן ישבתי בשבת עם גיסי וגיסתי ללמוד את האגדה, כאשר כל אחד מהמשתתפים היה נוכח בשלבים שונים של הלימוד, ובכל שלב ברמת-מודעוּת אחרת ורמת-ערוּת שונה.

האגדה ארוכה, ולכן לא אתייחס לכל הפרטים שבה אלא רק לאלו שלהבנתנו מסיעים את העלילה קדימה. כמו כן, האגדה מתפרשת על פני שלושה שלבים לפחות, אך מתודולוגית אתייחס אליה כמקשה אחת. דרכי בפירוש האגדה תהיה יותר בבחינת קריאה מוּערת ופחות פרשנות קוהרנטית שמסקנה בסופה; יותר בבחינת משחקי-מסירות, לרגעים טיקי-טאקה, אבל בסוף תורגש חסרונה של רגל מסיימת.

ולמה קראו לו (לר' יהודה) ראש המדברים בכל מקום? שישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון. וישב עמם יהודה בן גרים. פתח ר' יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין – להושיב בהן זונות; מרחצאות – לעדן בהן עצמן; גשרים – ליטול מהן מכס". הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו יהודה שעילה – יתעלה; יוסי ששתק – יגלה לציפורי; שמעון שגינה – יהרג.
הלך הוא (רשב"י) ובנו, ישבו בבית המדרש כל היום. אשתו של רשב"י הייתה מביאה להם לחם ומים. כשנתקפה הגזרה, אמר לו (רשב"י) לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יענו אותה והיא תגלה היכן אנחנו.
הלכו וישבו במערה. התרחש להם נס, ונברא להם חרוב ומעיין. והיו מורידים את בגדיהם וישבו עד צוואריהם בחול כל היום, והיו לומדים. בזמן תפילה, היו מתלבשים ומתפללים, ואחר מורידים את הבגדים, בכדי שלא יתבלו. ישבו תריסר שנים במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה, ואמר: "מי יודיע לבר-יוחי שמת הקיסר והתבטלה הגזרה?"
יצאו. ראו אנשים חורשים וזורעים, אמר: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!" כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"
חזרו והלכו. ישבו שניים עשר חודשים (כיוון ש) אמרו: משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש. יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם".
יצאו. כל מקום שהיה מכה ר' אלעזר, היה מרפא רשב"י. אמר לו (רשב"י לר' אלער): "בני, די לעולם אני ואתה". בערב שבת, ראו אותו סבא שהיה נוקט שתי אגודות והדסים ורץ בבין השמשות. אמרו לו: "אלו (ההדסים), למה לך?" אמר להם: "לכבוד שבת". (אמרו לו): "ולמה שלא תסתפק באחד?" (אמר להם): "אחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור". אמר לו (רשב"י) לבנו: "ראה כמה חביבין מצות על ישראל".
נתיישבה דעתם.
שמע ר' פנחס בן יאיר חתנו (של רשב"י), ויצא לקראתם. הכניסם לבית המרחץ, והיה מטפל בבשרו. ראה שהיה בו סדקים בעורו, והיה בוכה, ונפלו דמעותיו על הסדקים, והיה צורח. אמר לו (ר' פנחס לרשב"י): "אוי לי שראיתיך בכך". אמר לו: "אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".
שבהתחלה, כשהיה מקשה רשב"י בן יוחי קושיה, היה מתרץ לו ר' פנחס בן יאיר תריסר תירוצים; לסוף, כשהיה מקשה ר' פנחס בן יאיר קושיה, היה מתרץ לו רשב"י עשרים וארבעה תירוצים.
אמר (רשב"י): "הואיל והתרחש לי נס, אלך ואתקן דבר". שכתוב: "ויבא יעקב שלם", ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו; "ויחן את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם; ושמואל אמר: שווקים תיקן להם; ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.
אמר (רשב"י): "יש מקום שצריך תיקון?" אמרו לו: "יש מקום שיש בו ספק טומאה, ויש צער לכהנים להקיפו" (לא יכולים להיכנס כיוון שאסור להם להיטמא למת). אמר: "יש אדם שיש לו חזקה שיש כאן טהרה?" אמר לו אותו סבא: "כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה". עשה הוא גם כך, כל מקום שהיה (האדמה) קשה – טיהרו, וכל מקום שהיה רך – ציין אותו (כמקום טמא).
אמר ההוא סבא: "טיהר בן יוחי בית הקברות!" אמר לו: "אילמלי (לא) היית עמנו; ואפי' היית עמנו ולא נמנית עמנו – יפה אתה אומר; עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן?" נתן בו עיניו ומת.
יצא לשוק, וראה ליהודה בן גרים. אמר: "עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות".

הסיפור מתקיים בשני מעגלים. ניתן לתאר את הסיפור באמצעות שני נארטיבים שונים, שרוב הזמן חופפים, אך בנקודות-מפתח בסיפור הנרטיבים מתפצלים. המעגל הראשון הוא המעגל ההיסטורי-כרונולוגי, שמתקיים בעולם המציאות החיצוני ולכן סופו בשינוי הנסיבות ההיסטוריות שגרמו לתחילתו. המעגל השני הוא מעגל פנימי, כשעולם המציאות רק מנכיח את קיומו של פגם או חטא, וקצו לאו-דווקא מגיע עם שינוי הנסיבות. לדוגמא, את תוצאות מרד בר-כוכבא ניתן לתאר הן במונחים היסטוריים-חיצוניים (מלחמה ברומאים), והן במונחי תיקון-פנימיים (תלמידי ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה).

המעגל הראשון בסיפור שלנו תחילתו בכך שרשב"י מדבר סרה במלכות ומחשש שייהרג נאלץ לגלות. אף המעגל השני מתחיל באותה שיחה שבתחילת הסיפור, אך השיחה הזו מנכיחה פגם כלשהו באישיותו של רשב"י ואת הצורך לתקנו. בעוד המעגל הראשון מסתיים עם מותו של הקיסר, המעגל השני טרם בא לסיומו, המסע טרם הושלם, ולכן רשב"י ור' אלעזר שבים למערה, וגם אחרי שהם יוצאים ממנה לא ברור שהמעגל נסגר.

הפגם במעשיו של רשב"י הוא צרות-עין, ואת צרות העין שלו הוא צריך לתקן. שיח-החכמים שבתחילת הסיפור מעלה נקודה מעניינת: כל החכמים רואים את אותה מציאות, אך כל אחד בוחר להסתכל עליה אחרת. זה לא הפיל שעיוור אחד ממשש את החדק שלו ועיוור שני את ישבנו; כולם רואים את הפיל במלואו, כולם רואים את הגשרים והשווקים והמרחצאות, רק שכאשר ר' יהודה רואה שווקים הוא רואה כלכלה משגשגת, וכאשר רשב"י רואה שווקים הוא רואה זונות. התמונה היא אותה תמונה, וכל אחד רואה אותה אחרת.

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (מסכת סנהדרין, דף ו עמ' ב). מקובל לומר שהמשפט הזה מתייחס למוגבלות של השופט לראות את המציאות, פרט לזו שהצדדים בבית המשפט מציגים בפניו. אך ניתן לפרש את המשפט גם כך: לא המציאות הפיזית היא זו שמגבילה את השופט אלא הבנת המציאות באופן סובייקטיבי, הבנת המציאות מתוך עצמו. גם אם השופט היה נחשף לכל המידע הרלוונטי, הוא עדיין מוגבל בקליטת המציאות דרך העיניים שלו, דרך תפישת-המציאות שלו שנקלטת בראש ובראשונה ע"י העיניים.

העיניים הן סוכני המציאות העיקריים שלנו, הן אלו שמתווכים בינינו לבין המציאות באופן בלתי-אמצעי, עד כמה שהדבר אפשרי. העיניים הן אולי הפתח לנשמה, אך הן כמו מנהרה, הן מפולשות לשני הצדדים: הן הפתח לנשמה והן הפתח לראיית המציאות. ורשב"י בוחר לראות את המציאות באופן סובייקטיבי מאוד, באופן צר; כשהוא רואה גשרים הוא רואה מכונה משומנת של כסף. את האובייקט בעולם, הגשר – קורות העץ, היתדות, החבלים – הוא לא רואה. ולכן עליו לתקן את הראייה.

כמדומני ששורשה של הבעיה הוא חוסר ההבנה שאנחנו חיים בעולם שהוא מלכתחילה בדיעבד, עולם שהוא לא "נקי", טהור, עולם שמוכתם בתרבות. רשב"י רוצה לראות את המציאות באופן בלתי-אמצעי, רוצה לחזור לנקודת הראשית, לטבע נקי ללא נגיעות של תרבות. לכן חלקו הראשון של המסע שלו הוא השלת כל הסיממנים של התרבות: כאשר הוא לומד עם בנו תורה בבית המדרש, אשתו מביאה לו מים ולחם, כאשר לחם הוא אחד הסממנים של התרבות, של עבודת האדמה, של ניצחון התרבות על הטבע – בזעת אפך תאכל לחם. אבל רשב"י רוצה לחיות בהרמוניה עם הטבע, לכן הוא עובר למערה, שם המזון שלו נברא בדרך נסית, וכמובן לא צריך להזיע בשבילו, צריך רק ללכת לעץ ולקטוף.

רשב"י רוצה לחזור למציאות הפרה-היסטורית, למציאות הגנעדנית. למציאות בה האוכל היה גדל על העצים, בני אדם התגוררו במערות, והם לא נזקקו לבגדים. בגדים הם אחד מסמלי התרבות, בגדים הם תוצאה של חטא האדם הראשון: "ותיפקחנה עיני שניהם ויידעו כי עירומים הם; ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות" (בראשית ג, 7). לכן רשב"י ובנו משילים מעל עצמם את הבגדים כשהם לומדים תורה. הם לא לומדים את התורה שאנחנו מכירים, התורה שמתכתבת עם המציאות, הם לומדים את התורה שקדמה לעולם, זאת שהקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא" (הסתכל בתורה וברא עולם). רק כשהם מתפללים, שהם עוסקים בחיי-שעה, הם לובשים בחזרה את התרבות.

אם כן, ברור שבשלב הראשון רשב"י לא לחלוטין מבין מה דרוש תיקון. הוא רק מקצין את אותו פן באישיות שלו. במקום שהוא יעבור מסע להכלת המציאות הבדיעבדית, הוא רק חותר לאותה מציאות לכתחילית, בראשיתית. אחרי עשרים וארבע שנה של הזדככות, של חוויית הטבע באופן בלתי-אמצעי, התוצאה הטרגית מתבקשת: אם טרם כניסתו למערה המציאות הבדיעבדית הכעיסה אותו, כעת הוא הפנים את המציאות הלכתחילית כל-כך שהוא אפילו לא צריך רצון או כוונה להחריב את העולם, הדבר מתרחש מאליו; "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף", רשב"י ובנו כמעט-פאסיביים. צרות העין שלו, שמקודם הגלתה אותו, כעת מחריבה את העולם. בני האדם שזורעים וחורשים מוציאים אותו מדעתו. קשה שלא להיזכר באמרה אחרת של רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?" (מסכת ברכות, דף לה עמ' ב). דווקא המציאות היומיומית, דווקא החרישה והזריעה – ולא גניבה או פשיעה – הם אלו שמוציאים מדעתם את רשב"י ובנו.

בנקודת השפל הזו, אנו עדים לתחילתו של התיקון. בת-הקול אומרת לרשב"י ור' אלעזר שהם לא בכיוון. רשב"י ובנו סוברים שהעולם הוא העולם הלכתחילי, ולכן הם לא מבינים איך בני האדם מניחים חיי-עולם, אך בת הקול אומרת להם שהחרישה והזריעה הן הן העולם האמיתי – להחריב עולמי יצאתם. ורשב"י ובנו מבינים שהם חטאו. הם אומרים על עצמם: "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש", הם קוראים לעצמם רשעים.

אחרי תריסר חודשים בגיהינום-זוטא, הבת-קול מוציאה אותם החוצה, ונראה שבעוד ר' אלעזר נשאר באותו מקום קנאי, רשב"י כן עובר הליך מסוים ואת מה שר' אלעזר מכה, רשב"י מתקן. על כל פנים, הדמות המרכזית בסיפור היא רשב"י – היא גם פותחת ומסיימת את הסיפור – ולכן בתיקון שלה אנו חפצים.

יתרה מזו; התיקון האמיתי, ובפרט כשהתיקון הוא השלמה עם המציאות הבדיעבדית, הוא לא בהבנה או הארה כלשהי על המציאות אלא במפגש עם המציאות. אם הישיבה במערה היא הכפרה, בבחינת יום-כיפור, הפגישה בזקן עם ההדסים היא התיקון, בבחינת סוכות. רשב"י ור"א סוף-סוף רואים אדם ולא שורפים אותו! אם החורשים והזורעים מוציאים מדעתם את רשב"י ובנו, הרי הזקן עם ההדסים גורם להם ליישוב-הדעת. במין סינסתזיה, ריחם של ההדסים גורם להם לשינוי, הריח פוקח (פוכח) את עיניהם.

אז מה מניח את דעתם של רשב"י ור' אלעזר, מה מיישב את דעתם? לפי דעתי זו ההבנה שהמציאות החומרית יכולה להיות אמצעי למציאות הרוחנית, המציאות הפיזית – ההדסים – יכולה לשרת את המציאות הרוחנית (השבת), ואפילו הידור במציאות הגשמית (שתי אגודות ולא אחת) יכול להביא להידור במציאות הרוחנית (שני האלמנטים של השבת, זכור ושמור).

זו תובנה בנאלית, והיא גם לא התיקון של הרשב"י. רשב"י עדיין מתקשה להכיר "בזכות הקיום" של המציאות הבדיעבדית כזכות קיום עצמאית. מבחינתו זכות הקיום של המציאות הבדיעבדית היא רק אם היא משרתת את המציאות הרוחנית. הדבר ניכר בדרך התיקון של רשב"י. התלמוד דורש אצל יעקב שלוש אפשרויות לתיקון, וכמו "מציע" לרשב"י שלוש אפשרויות לתיקון: רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. שלוש האפשרויות האלו מקבילות לחלוטין לשלושת האלמנטים המוזכרים בשיחה שבתחילת הסיפור, שהרי רשב"י אומר שהרומאים תקנו שווקין – להושיב בהן זונות; מרחצאות – לעדן בהן עצמן; גשרים – ליטול מהן מכס.

אבל רשב"י לא מכיר בערך של השווקים, והגשרים והמרחצאות בפני עצמם, ולכן הוא מתקן מציאות פיזית (המקום שהיה חשוד כבית-קברות) לצורך רוחני (סלילת דרך לכהנים). הוא לא מתקן סתם דרך. גם כשהסיפור מפגיש אותו עם אותם אלמנטים שבתחילת הסיפור, נוצרת מבוכה אצל הקורא: במקום שבית המרחץ יהפוך למקום של עינוגים, הסיטואציה שר' פנחס בן יאיר בוכה על פצעיו של רשב"י מאוד צורמת. וכאשר רשב"י יוצא שוב לשוק ורואה את יהודה בן גרים, חלה רגרסיה, הוא לא רואה כלכלה אלא זונות, הוא לא יכול לכבוש את הזעם שלו, הוא נותן לעיניים שלו ללכת במקומו, והורג את יהודה בן גרים.

אם טרם הבנו שהמסע של רשב"י מסתיים בכישלון צורב, מעבר לכך שהסיפור מסתיים עם שתי גופות מיותרות, בא התלמוד ומדגיש לנו באמצעים אירוניים שהמסע של רשב"י נכשל: רשב"י ביקש לטהר את השדה כך שכהנים יוכלו לעבור בו וכבר באותו שדה הוא הרג את הסבא שלגלג עליו והחזיר אותו להיות טמא. לאחר מכן, עם הריגתו של יהודה בן גרים, הוא הופך גם את השוק לטמא; כנגד העצמות שהוא טיהר, הוא הופך את יהודה בן גרים לגל של עצמות.

לסיכום, הזעם שמציף את רשב"י וגורם לו לשרוף את העולם במבט עיניו הוא תוצאה של ראיית המציאות במשקפיים לכתחיליות, בעוד המציאות היא כולה בדיעבד אחד גדול. הזעם הוא תוצאה של חוסר השלמה עם המציאות המוכתמת, הפגומה, תלוית-התרבות. רשב"י יוצא לגלות בשל הצורך לתקן את הראייה, להבין שהחיים הם לא תוכנית לכתחילית כבקשתך, אך את המסר הזה הוא לא הפנים.

ולוואי ואנחנו נזכה כן להפנימו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s