הַחֲלוֹם שֶׁלִּי כָּעֵת הוּא תְּאוּנָה.
תְּאוּנָה,
לֹא גְּדוֹלָה, לֹא קְטַנָּה,
תְּאוּנָה שֶׁלֹּא תַּסְגִּיר מַאֲמָץ אוֹ כַּוָּנָה
לַעֲצוֹר, לְכַמָּה רְגָעִים, אֶת הַסִּחְרוּר הַגָּדוֹל,
לִבְרֹחַ מֵהַכֹּל
לַחְדֹּל.
.
תְּאוּנָה,
שְׁתַשְׁבִּית אוֹתִי לַחֲצִי שָׁנָה,
בְּמַהֲלָכָהּ אוּכַל לַעֲשׂוֹת חוֹשְׁבִים,
לְקַבֵּל-קָהָל בְּבֵית הַחוֹלִים,
שֶׁיַּעַטְפוּ אוֹתִי בְּמַתָּנוֹת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים.
בְּעִקָּר בְּרַחֲמִים.
.
הִנֵּה כִי-כֵן, תְּאוּנָה.
וּבִכְדֵי לְהַקְנוֹת רְצִינוּת לִדְבָרַי,
אֲנִי מוּכָן אַף לְהַקְרִיב עַיִן אַחַת לְמַעֲנֶה.
הִנֵּה, מֹשֶׁה דַּיָּן הִשִּׂיג נָשִׁים בְּלִי עַיִן
הָרַע, יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנֶי לְעוֹלָם אַשִּׂיג עִם שְׁתַּיִם.
(וַהֲרֵי אֶל נָשִׁים אָנוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵנוּ).
.
וּבֵינֵינוּ, נַעַר צָעִיר, אֵין בָּעוֹלָם מָה לִרְאוֹת, אָז
תִּסְתַּלֵּק, וְתַמְשִׁיךְ
לָלֶכֶת.
.
