מלחמת האליטה בגנבי המדינה

[1] בלהט הוויכוח סביב הדרת נשים, אמר לי חבר שאני מחזיק ממנו והוא מחזיק ממני – וביחד אנחנו מחזיקים זה את זה – כי כל השיח סביב הדרת נשים נובע מכך שההגמוניה החילונית חשה שהמדינה נשמטת לה מתחת לרגליים, ולכן היא יוצאת למתקפת נגד ומפעילה את אחד התותחים הכבדים ביותר שעוד עומד לרשותה – התקשורת. בזמנו ביטלתי את דבריו מסיבות שונות (העליתי את הדברים ברשומה קודמת), אולם בזמן האחרון אני חש שטענתו של חברי מקבלת חיזוק נוסף במערכה שעיתון "הארץ" פתח על הדת ועל האמונה באלוהים.

הדבר החל בכתבה על הורים שלא מלים את ילדיהם, וזו גובתה בפרסום של שורת פסיקות בית-משפט האוסרות על המילה, שהחלה בהחלטת בית-המשפט בקלן, גרמניה. והנה ביום שישי האחרון, הכותרת של כתבת השער של "מוסף הארץ" היא "לחיות בלי אלוהים", ובתוכה חמישה אתאיסטים שוטחים את טיעוניהם נגד האמונה באלוהים. ברגיל, אני חי בשלום עם (אי) אמונתי באלוהים, איני עושה נפשות לאמונה באלוהים, ואיני מגייס גייסות למלחמה נגד, אך כשאני רואה מתקפה סביב נושא כמו אמונתו של האדם, שהיא בינו לבין עצמו לבין בוראו – אני נדרך, אני חושד שיש כאן מניע נסתר (ומהסיבות לעיל טיעוניי יהיו בוודאי צולעים). אך בכתבה הנוכחית הכותב לא מצליח להתאפק וחושף את המניע בפרהסיה, כמו אדם מהוגן שלא מצליח לשלוט על סוגריו: מה שמטריד את הכותב זה סקר שערך "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (ופורסם בינואר האחרון ב"הארץ") ומצביע על כך ש-80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים, למרות ש-43% מהיהודים מגדירים את עצמם חילונים. והמניע מתחדד יותר, שכן אין למעשה סיבה אחרת לפרסום כתבה כזו (להבדיל מהמתקפה סביב הדרת הנשים, שצמחה מאירועים אפיזודיליים מהשטח), פרט מהחשש של "הארץ" שגונבים להם את המדינה.

כשראיתי את הכריכה הקדמית של המוסף, אפפתני תחושה שאכן נפל דבר בישראל, שהנה נצחו אראלים את המצוקים, שסוף העולם קרב. וכך, ברעד וחלחלה התיישבתי עם כוס קפה בערב שבת בין-השמשות, שעה שמאות אלפי יהודים אצים לתפילת קבלת-שבת, ונפניתי לקרוא את הכתבה. ומה מצאתי? לא דובים ולא יער. הכתב, קובי בן-שמחון, מראיין אתאיסטים שחלקם מעלים טענות מגוחכות, חלקם כלל לא מפריכות, או סודקות את האמונה באלוהים וחלקם, לעניות דעתי, אף נותנות לה חיזוק מסוים. ובלבי תהיתי: אלו הכלים הכבדים שיש ל"הארץ" להפעיל? במקום ש"הארץ" ילך בדרך תורת-הלחימה המוכרת (הפגזה מרחוק/ מהאוויר, כיבוש של טנקים ולאחריו הגעת כוחות רגליים), הוא מציב בחזית חמישה חיילים שנדמה כי אך לפני רגע נתנו להם קראבינים מצו'קמקים מימי המנדט ומימייה של חצי ליטר, ואומר להם "צאו להילחם".

[2] המרואיין הראשון הוא המחזאי יהושע סובול, שמוגדר ע"י הכתב כ"אולי המגדלור הגבוה והמאיר ביותר היום בנוף הישראלי". סובול אומר שנתוני הסקר לעיל הם "התחזקות של אינפנטיליות", כשבהמשך הדברים עולה שכנראה הכוונה לכך שאמונה = אי-לקיחת אחריות על החיים. ואני שואל: האם זה מחויב המציאות? האם אלו שני דברים שמתנגשים? לא יכול להיות אדם מאמין שלוקח אחריות על חייו (ובפרט שהסקר מראה שמרבית החילונים מאמינים)? באופן כללי, נראה שסובול ואחרים מתמודדים עם היהדות סטייל אמנון יצחק, כלומר עם הדעות הפלקטיות שאולי מספקות את חלק מהמאמינים, אך לא מתייחסים לדעות המורכבות, המרובדות, שמאפיינות את רוב ציבור המאמינים.

סובול מתאר את "המשבר האמוני" הראשון שלו ובו קרוב-משפחה חרדי אמר לו שאם לא יתפלל אלוהים ישלח נחש ויכיש אותו, והנה יום אחד סובול לא התפלל והפלא ופלא – לא הגיע הנחש. אם מסיפור זה סובול מביא ראיות, I rest my case. ואחרי זה סובול עוד אומר שהאמונה היא אינפנטיליות. אם סובול הוא המגדלור של האתאיסטים, לא פלא שכל הספינות האתאיסטיות מתרסקות אל המזח או נטרפות בלב ים.

[3] המרואיין השלישי הוא ירון ידען, חילוני שחזר בתשובה, ניסה, טעם, ואחרי 17 שנה החליט לפרסס ולשוב להיות חילוני. שמעתי את ידען בהרצאה ב-2009, ואני אישית חושב שאדם שהיה חילוני, חרדי ואז שוב חילוני – ובכל פעם הוא "נגע בקצה": בדתיותו הוא החזיר בתשובה, ועכשיו הוא מחזיר בשאלה – הוא אדם אימפולסיבי בעל הפרעת אישיות גבולית. באותה מידה זה היה יכול להיות נדידה מטבעונות לקניבליזם; התוכן לא משנה אלא האפשרות לחיות על הקצה. אך אין זה יעזור אם אני אפטור את ידען בכך ש"אין מביאים ראייה מן השוטים", שכן יכול ויש בפיו של ידען טענות אמת, ויש להתמודד עמן.

אלא שאלו אינן בנמצא: ידען מביא ראייה מטעות עובדתית בהלכות טריפה לכך שהתלמוד והתנ"ך אינם טקסטים אלוהיים (מעולם לא שמעתי טענה שהתלמוד הוא טקסט אלוהי; לפי המסורת רק התורה היא טקסט אלוהי. וזו אגב, דוגמא לטקטיקה דמגוגית מפורסמת לפיה מצמידים לטענת אמת טענת שקר, בכדי שהשקר יתבסם מהאמת), ושוב מביא כל מיני טענות על כך שהיהדות היא דת חשוכה (אסור להציל גויים בשבת, האישה היא "עזר כנגדו" וכו'). לכל סוגיה שידען מעלה ניתן לתת פרשנות אחרת; העניין הוא שכאן חשובה נקודת המוצא: כשנקודת המוצא היא אנטי, לא יעזור שום טיעון בעולם לשכנע את ידען. כשם שהאהבה מקלקלת את השורה, גם השנאה מקלקלת את השורה.

ידען טוען שחילונים מאושרים יותר מדתיים, שהאושר של דתיים הוא בלוף: "הם לא מאושרים. הם מנותקים מעצמם". אני אישית חושבת שבכלל "אושר" זה בלוף, אך לא זה העניין. בסיום הראיון, כשהכתב מטיח בפני ידען שמפלגתו "אור" קיבלה בבחירות האחרונות 815 קולות בלבד, ידען טען שלמפלגה שלו היה פוטנציאל ל-30-40 אלף קולות, ומבצע "עופרת יצוקה" הרס לו את התוכניות. עכשיו מי מנותק מעצמו.

[4] כשהמרואיינת הרביעית, פרופ' לביולוגיה עדה למפרט, שמתמחה באבולוציה, נשאלת האם תורת האבולוציה לא מחזיקה אמת, היא משיבה "לא… אין אמת", ובכך תוחמת את הדיון למקומו הראוי: הדיון הוא לא דיון מציאותי (יש אלוהים/ אין אלוהים) אלא דיון ערכי: האם להאמין באלוהים או לא. האדם יכול (צריך) לבחור האם להאמין או לא. פעם שמעתי מאשת-רב שאדם שלא כופר בכל יום – הוא לא אדם מאמין, וכן כששואלים אותי האם אני מאמין באלוהים אני משיב "לפעמים". זו לדעתי "הגישה המדעית" ביותר לשאלה זו, באשר היא הספקנית ביותר. גם אלו שטוענים בחירוף נפש שאין אלוהים טוענים שהם מחזיקים באמת כלשהי – גם אם ניתנת להפרכה – ולמפרט מתייחסת בזלזול אף לאנשי הקהילה המדעית שהיא קהילה בעלת סממנים דתיים. בעניין זה אני איני מוכן להתחייב לשום עמדה. זו לדעתי החירות האמתית.

למה כן לבחור להאמין באלוהים? אחת התשובות שאני משיב לעצמי היא בדיוק אחד החסרונות שהמרואיינים מונים, רק מזווית קצת אחרת:  כפי שכתבתי ברשומה אחרת ("הבור שלנו"), ההנחה שיש אלוהים מגלמת בתוכה את ההנחה שכל קיומנו בחסד. אנחנו יכולים להבין שאנו לא חזקים בכל הסיטואציות ובכל הזמנים, אנחנו יכולים להבין שאנו פגיעים וצריכים את עזרת הזולת. ההבנה שגם אנחנו פגיעים בסיטואציות אחרות, היא המאפשרת לנו להיות רגישים לזולת וקשובים לצרכיו, דווקא בסיטואציות בהן אנו מרגישים אומניפוטנטיים, עוצמתיים; אנו יודעים שבסיטואציות אחרות אנחנו נחותים.

[5] המרואיין השני , פרופ' יעקב מלכין, מגדיר את עצמו "אתאיסט בן אתאיסט" אך גם "יהודי מסורתי", ולכן הוא משמש העורך הראשי של כתב-העת "יהדות חופשית" ליהדות כתרבות, מכשיר רבנים חילוניים ברחבי הארץ ובעצמו אב לבת שהיא רבה רפורמית. לדעתי ישנם הרבה מאוד יהודים אורתודוקסיים שקרובים מאוד לעמדה של מלכין, גם אם הם לא יכריזו על עצמם בגלוי כאתאיסטים. אני אישית אדם שמאוד מאמין במסורת ומאוד מרגיש צורך להיות חלק ממסורת – הן ממסורת רוחבית (כחלק מהקהילה היהודית העכשווית), וכמובן מסורת אנכית (כחלק משרשרת הדורות). לפי דעתי שאלת המסורת והעיסוק בתרבות (דת) היהודית היא בעלת חשיבות זהה לשאלה אם יש אלוהים, אם לא עולה עליה. ולכן אם מלכין הוא דוגמא ומופת לאתאיסט – אשרינו.

מודעות פרסומת

פגישה עם עצמי

יוֹצֵא מֵעַצְמִי לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמִי.

לוֹקֵחַ אֶת עַצְמִי לְטִיּוּל. שׁוֹאֵל

אֶת עַצְמִי: זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַצִּיעַ?

עַצְמִי מִתְפַּתֵּל. אֲנַחְנוּ עוֹד נַגִּיעַ

רָחוֹק. אֲנִי מַקְשֶׁה: נַגִּיעַ לְאָן?

אֵין לָךְ טִפַּת בִּטָּחוֹן

עַצְמִי מֵשִׁיב. וַאֲנִי לוֹקֵחַ לְלֵב,

וְעוֹזֵב. חוֹזֵר לְעַצְמִי.

פסיקת הלכה: גילוי או יצירה (פוסט פרובנציאלי)

פרופ' (לפיזיקה) נדב שנרב פרסם מאמר בגיליון האחרון של "שבת" של "מקור ראשון" (20.7.12) בשם "לא סוכנים של הקב"ה", ובו הוא נוקט בעמדה כי ישנה אמת אובייקטיבית אחת שעל פוסקי ההלכה לגלותה, כלומר פוסקי-ההלכה אינם יוצרים הלכה בפסיקתם, וממילא אינם יכולים להתאים את ההלכה לפונה (במובן מסוים שתי האסכולות מקבילות לשתי שיטות המשפט המרכזיות בעולם: המסורת הרומנו-גרמאנית [אמת אובייקטיבית], ומסורת המשפט המקובל [השופט כיוצר] – אך אין כאן מקום להאריך, ורק אפנה את הקוראות לרשומה בה עסקתי בנושא). בשאלה זו, ובדיונים מסוג זה בכלל, קשה מאוד להכריע לפי מאזן הסתברויות, ולכן ההכרעה של שנרב עצמה נובעת מגורמים שהוא לא בהכרח מודע אליהם, ולכן שנרב גם נוקט בכמה אמצעים רטוריים שיוצרים הטיה לדעה שלו.

ואולי ראשית הערה על הכותרת: פסיקת הלכה כגילוי או יצירה היא נושא המאמר של שנרב, אך "פוסט פרובנציאלי" מדוע? זאת כיוון שמנויי "מקור ראשון" הם ממילא מעטים, ומעטים עוד יותר קוראי "מקור ראשון" שקוראים את "שבת", ומיעוט שבמיעוט מביניהם קרא את המאמר של שנרב – והסיכוי הסטטיסטי שאותו מיעוט גם יקרא את הפוסט שלי – שואף לאפס. אז אמנם אפשר לקרוא את המאמר באתר של "שבת", אך לכן הרשומה היא פרובנציאלית (אפשר גם קרתנית, שמכיוון שהיא מילה בעברית, היא יותר פרובנציאלית מהפרובנציאלי), כלומר מקומית, פונה לפלח-שוק מאוד מאוד מצומצם באוכלוסייה. וכעת, לעניין.

שנרב שב ומוכיח שהמחבר שהרג רולאן בארת – קם לתחייה, קרי מוכיח כמאה עדים שיש קשר הדוק בין הביוגרפיה של המחבר לבין היצירה שהוא מוציא מתחת ידיו. שנרב נושא בשני תארים: פרופ' לפיזיקה ומוסמך לרבנות, ושניהם מוליכים אותו לדעה שבה הוא נוקט. היותו של שנרב חוקר בפקולטה למדעים מדויקים, מביאה אותו לנקוט בשיטה מדעית-אובייקטיבית כלפי ההלכה, למרות ששיטה זו מתאימה לתחום בו שנרב עוסק, שחוקר אובייקטים (האטום), אך לא מתאימה להלכה, שבמרכזה עומד האדם כסובייקט. שנרב במאמרו עושה השוואה בין חוקר-אלקטרונים לפוסק הלכה, וקובע שכמו שחוקי הטבע אובייקטיביים כך חוקי ההלכה, אך שוכח שהאלקטרון שעומד במרכז חקר הפיזיקה הוא אובייקט, ואילו האדם שעומד במרכז ההלכה – הוא סובייקט.

כתבתי כבר בעבר (בפוסט "רכילות כהחפצה"), שבהתחלה המדעים ההומניים ניסו להעתיק את שיטות המחקר הריאליות מהמדעים המדויקים למדעים ההומניים, כיוון שהם הרגישו שרק ככה יסתכלו עליהם כעל "מדע". לאט-לאט התחילו להבין שבני אדם לא תמיד עונים להיגיון הריאלי ובשלב זה גם החלו להתפתח שיטות המחקר האיכותניות. בעוד שיטות המחקר הכמותניות מסתכלות על הנחקרים כאובייקט, כמו שהכימאי מסתכל ביסודות כימיים, שיטות המחקר האיכותניות מסתכלות על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. לכן, לפי חלק מהשיטות, המחקר נעשה באופן יותר פרטני, מקומי, סיטואציוני, ולא מנסה לעשות סטטיסטיקות של קבוצה מסוימת; כל אדם וכל מקרה הוא לגופו.

התואר השני ששנרב נושא בו הוא מוסמך לרבנות, ויש כאן גילוי-דעת גדול ויש כאן מצג-שווא גדול. ההבדל בין מוסמך לרבנות לרב הוא כפול: לרב יש אחריות כלפי הקהילה שלו ולמוסמך לרבנות (או לחוקר בכלל) אין, וכן רב מצוי בחיים הקהילתיים ופועל מתוכם, בעוד למוסמך אין מפגש עם החיים בכלל; הוא ספון לו בחדרו/ מעבדתו ומשם פוסק הלכות. ההנחה ששוזרת את כל המאמר היא שאין הבדל בין פסיקה לחקיקה, ושנרב עושה סלט בין השניים, בעוד יש בין שתיהן הבדל עצום: חקיקה היא מופשטת ואפריורית ואילו פסיקה היא קונקרטית ואפוסטריורית, כשנושא המאמר הוא פסיקה. לשנרב אין בעיה לומר שההלכה היא אובייקטיבית, כיוון שהמילים שלו לא יוצאות מהמציאות ולא חוזרות אל המציאות. תורה שלא מתכתבת עם המציאות, שמנותקת מהמציאות, יוצרת עיוות. שנרב מדבר על רבנים שמתאימים את התשובה לשואל, אך לא נוקט ולו בדוגמא קונקרטית אחת, ולכן לא ניתן לדעת האם אכן הפוסק הוא צבוע כמו ששנרב מציין, או שהפוסק התאים את ההלכה בהתאם לנסיבות שהן אכן שונות.

עד כאן להטיה שבה שנרב מצוי, ומכאן לרטוריקה שבה הוא נוקט, והרטוריקה היא רטוריקה של הזנייה, הגחכה והקצנה. כך לדוגמא שנרב משווה את האסכולה שטוענת שפסיקת הלכה היא יצירה לחוקי כדורגל (הזנייה), טוען שאין כזה מושג "ארגז הכלים של הפוסק", ואם ישנו הוא "מכיל פטיש ומסמרים שבהם הוא יכול להעמיד מדפים להנאתה של אשתו" (הגחכה), ולפי האסכולה של פסיקה כיצירה – הרבנים יכולים להחליט "כי בשבת בבוקר מותר וצריך לנסוע עם המשפחה לים" (הקצנה).

לשלוש הפרקטיקות האלו יש פונקציה עיקרית אחת שמצד הכותב פנימה יוצרת "מנגנון הגנה" (הגנה מפני מתקפה על דעותיו, הגנה בין הכותב לעולם החיצוני) וההשלכה שלה החוצה היא שהיא יוצרת "הרחקה של המציאות". שנרב בכוונה מצייר סיטואציות קיצוניות או גרוטסקיות, כי אם אלו יותר קל להתמודד (אם הן קיימות במציאות) או כי זו סוג של התחמקות (אם שנרב רק מדמיין אותן בראשו). כששנרב מדמה את יוצרי ההלכה ליוצרי חוקי-הכדורגל הוא בעצם אומר שהראשונים לא רציניים, כשהוא הופך את ארגז-הכלים המטפורי לארגז כלים ליטרלי הוא מעביר את המונח משדה סמנטי אחד לשדה סמנטי אחר אך לא מסביר מהו אותו ארגז-כלים, וכשהוא אומר שהרבנים יורים את החץ ואחר-כך מציירים את המטרה ולכן יכולים להתיר נסיעה בשבת – הוא רומז שהפסיקה שלהם עקומה. אך כל אלו כאמור לא מתמודדים עם ההארד-קור של הדעה השנייה; בכדי להראות שדרכו צודקת, על שנרב לנקוט בסיטואציות אמתיות ומהותיות שמפריכות את הדעה השנייה.

מה בין שוויון בנטל למות הרב אלישיב

מותו של הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל ביום רביעי שעבר התרחש בסמוך (במקביל) לאחד הנושאים הבוערים – חוץ ממשה סילמן ז"ל – שעומדים בלב השיח התקשורתי והציבורי, והוא נושא השוויון בנטל ומציאת החלופה לחוק טל ז"ל, ועם כל זאת, התקשורת לא מצאה לנכון לקשר בין השניים; היא יכולה לפטפט את עצמה לדעת על החשיבות של שוויון בנטל, על כך שזו "הזדמנות היסטורית" ויאדה, יאדה, יאדה – ויום למחרת לקום בבוקר ולסקר באופן עיוור את מותו של אלישיב, כאילו האחרון לא אחראי – אם לא במעשה אז במחדל, ואם לא במחדל אז בעצימת עיניים – לכך שהחרדים אינם מתגייסים לצה"ל. איני בא לנקוט עמדה בשאלת גיוסם או אי-גיוסם של החרדים (את דעתי על גיוס חרדים הבעתי ברשומה קודמת), אלא לומר שכל מי שעיניו בראשו מבין שהא בהא תליא, וזעקות שבר על הפראייריות של החילונים והדתיים וסיקור-אוהד של מותו של אלישיב – הם תרתי דסתרי (שני דברים מנוגדים).

תטען הטוענת שמותו של אלישיב הוא "אירוע" בקנה מידה ארצי שיש לו השלכות רבות, בבחינת זריקת אבן למים שיוצרת אדוות רבות סביבה. אני אישית מפקפק בטענה הזו; מעבר להנהגת צאן מרעיתו למחוזות ההזויים של האסור והאסור-יותר, אלישיב לא השפיע באופן ישיר על הפרהסיה הציבורית, ובמקומו של הרב אלישיב יבוא רב אחר שיסתגר קצת יותר או קצת פחות – וזאת, למשל, בניגוד לרב עובדיה יוסף, שהשפיע הן מבחינת מפעלו הרוחני (שו"ת "יביע אומר") והן מבחינה פוליטית (תנועת ש"ס).

אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שלא ניתן להתעלם ממותו של הרב אלישיב כיוון שהוא דמות משפיעה ביותר על הציבור הישראלי, ניתן לסקר את מותו באופן ביקורתי, בין אם בגוף הידיעה על מותו – לדוגמא: "נפטר הרב אלישיב שהעמיק את ההתבדלות של הציבור החרדי",  בין אם באמצעות ליווי של הסיקור הלאקוני במאמר ביקורת או בפולו-אפ לידיעה במאמר מערכת שהוא בבחינת "קול קורא" ("מותו של הרב אלישיב הוא הזמנות לציבור החרדי" וכו'). אבל אף אחד מכל אלו לא נעשה.

ברשומה שכתבתי לפני שנה ("בשולי גל המחאה"), הראיתי שהעיתון "מקור ראשון" החליט במופגן להצניע את ממדי תופעת המחאה החברתית בקיץ 2011, וגם כאשר הוא סיקר אותה – הוא עשה זאת בטון ביקורתי. אחת מהכותרות של העיתון באותם ימים הייתה: "61 אלף ישראלים לא ישתתפו בשום מחאה שתיערך בימים הקרובים. הם יצאו אתמול בטיסות לחו"ל לחופשת הקיץ – שיא של כל הזמנים למספר הטסים ביום אחד". כלומר, גם אירוע שהוא לכל הדעות אירוע בקנה-מידה ארצי, סוקר באופן מצומצם וביקורתי.

לא ניתן לפטור את העיוורון הזה בכך שהתקשורת היא "ראש קטן", שהיא פשוט מסקרת "אירועים חדשותיים" באופן אקלקטי, מבלי לעשות אחד ועוד אחד ולקבל שלוש; לכל גוף תקשורת יש – וראוי שיהיה – סדר-יום (אג'נדה בלע"ז), וכשהוא רוצה לסקר אירועים חדשותיים באופן ביקורתי הוא עושה זאת (משפטו של אהוד אולמרט כמשל), וכשהוא חושב שאירועים מסוימים אינם חשובים – הוא לא מסקר אותם (השוו בין סיקור מותו של משה סילמן בימים האחרונים, ל(אי)סיקור מותה של ילנה בוסינובה בפינוי גוש קטיף ב-2005, למרות שיש הבדלים מסוימים).

ההסבר שאני מצאתי הוא כזה: בזרמי העומק שלה, החברה הישראלית לא רוצה לוותר על חברת-הלומדים של הציבור החרדי, שהרב אלישיב הוא המייצג המובהק שלה, הוא התוצר המצטיין שלה. ככה אפשר להסביר את התואר "פוסק הדור" בו כינתה התקשורת את הרב אלישיב. כשהתקשורת החילונית מכנה את הרב אלישיב "פוסק הדור" – אפילו שהיא לא מסכימה לכך, אפילו שהיא לא מבינה את המשמעות של התואר – היא מאמצת את התואר הזה, היא מאשרת את התואר.

בתוך-תוכה לחברה הישראלית יש כמיהה לאותנטיות (מדומיינת) שהחברה החרדית מייצגת, וכל שאר הזרמים ביהדות (אורתודוקסים, רפורמיים וכו') לא נחשבים בעיניה. החברה הישראלית רוצה את הציבור החרדי כחברה מובחנת, עליונה על שאר נציגי החברה היהודית, כמגדירת היהדות המקורית, שממנה, ורק ממנה, ניתן לצאת (ולהיות לא-חרדי) ואליה ניתן לשוב.

תסמונת האישה המוכה: על התפקדות ההומואים והלסביות ל"הבית היהודי"

ביום שישי שעבר (6.7.12) התפרסמה במוסף "מוצש" של "מקור ראשון", ידיעה על כך שקבוצה המעוניינת לקדם נושאים הומו-לסביים התפקדה למפלגת "הבית היהודי" (הכתבה מובאת בסוף הרשומה). הן הדיווח בכתבה והן השכל הישר מראים כי יותר משהלהט"בים-הדתיים מחפשים מפלגה להצביע לה, הם מבקשים הכרה ממסדית, הכרה של הציונות-הדתית לא רק בכך שלכל פרט ופרט יש זכות להחליט על זהותו המינית אלא הכרה בהם כקבוצה בעלת הגדרה-עצמית, קבוצה שיש לה זכויות כקבוצה.

וזה מה שהופך את הכתבה הנ"ל מידיעה משמחת לידיעה טרגית, ומנעד הרגשות שלי למקרא הכתבה נע בין עצב לרחמים. הציונות הדתית, עסקני הציונות הדתית הממלאים את שורות מפלגת הציונות הדתית, לעולם לא יתנו ללהט"בים את ההכרה שהם משוועים אליה. הנה, חבר-הכנסת "הליברלי" ביותר שמגיב לכתבה, אורי אורבך, אומר: "אני מברך על כל מתפקד, ונטיותיו הן לא העניין שלי". במילים אחרות, אורבך אומר: היה הומו בארונך ודתי בצאתך (מהארון). שלא לדבר על המתפקד החדש של "הבית היהודי", "הכוכב העולה" נפתלי בנט, שאומר "לא נסכים להיפגש עם הקבוצה המדוברת כקבוצה. ובכלל יש נושאים חשובים יותר לעם ישראל בימים אלו". ובנט הוא עוד מהדור הצעיר (רק בן 40), שלכאורה ינק את הליברליות והפלורליזם מערש-לידתו. דבריו של בנט מוכיחים שלא הרבה השתנה. תכבסו את "הפועל המזרחי" פעם אחת תקבלו את "המפד"ל". תכבסו את המפד"ל בפעם השנייה – תקבלו את "הבית היהודי". גם שבע-כביסות לא ישנו את המהות של עסקני הציונות הדתית.

הטרגדיה אינה רק בגלל שהלסביות וההומואים הדתיים מחזרים אחרי הכרה ממסדית כמו מקבץ-נדבות על פתחי שועי-עולם וזוכים לשמוע רק דלתות נטרקות. הטרגדיה מועצמת כיוון שהלסביות וההומואים הדתיים חוזרים לזרועותיהם של אלו שאחראים לכך שהם מוקצים מחמת מיאוס, כמו אישה מוכה שחוזרת לזרועות בן-זוגה המכה, כמו קורבן שחוזר לזרועות התוקף. זה לוז הבעיה: הדת או האמונה אינן המכשול המשמעותי בחייהם של לסביות והומואים דתיים; ניתן, אף אם קשה, להיות שומרת-מצוות או ירא-שמיים ולהיות הומו או לסבית. המכשול האמיתי הוא הממסד הדתי, המוסדות הדתיים. הם אלו שהופכים את חייהם של הלהט"בים לקשים כל-כך.

ההתפקדות ל"בית היהודי" מאששת שוב את מה שכבר הפך לעובדה-חברתית: אנשים שגדלו על ברכי הציונות הדתית מתקשים להיפרד מההשקפה הפוליטית הימנית עליה התחנכו. זה מפתיע ומעורר-שאלות כשדתיים-לשעבר נשארים נטועים בדעותיהם הימניות; זה כמעט-בלתי-נתפש-על-הדעת כשלסביות והומואים דתיים נאחזים בשולי המעיל של הציונות-הדתית למרות שעולם הערכים שלהם שונה ורחב הרבה יותר.

וכאן יש הבדל עצום בין הליכוד ל"הבית היהודי". ביקורת מהצד השמאלי של המפה הפוליטית תאמר כי הליכוד נמצא "בחצי הדרך"; "דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי", יאמרו המרצניקים, ולא ניתן להילחם נגד דיכוי הומואים ולסביות ולעצום-עיניים מדיכוי הפלסטינים ביהודה ושומרון. אך עדיין הליכוד מאמין בערכים אוניברסליים והומניים שנותנים מקום גם לתא הגאה בליכוד (שוויון זכויות מלא, הכרה בזכויות קבוצתיות, הזכות להורות חד-מינית), ערכים שקשה מאוד לגרד אותם מראשי הציונות-הדתית, ערכים שאותם הומואים ולסביות דתיים בכתבה מעדיפים להציב במקום השני, כשבמקום הראשון נמצא "הבית".

וזו עוד אשליה שצריך לפרק. אני הבנתי זאת על בשרי לפני כשש שנים, כששלשלתי פתק של "מרצ" בבחירות 2006, והבנתי שאין טעם לחפש זהות או הזדהות עם מפלגה פוליטית. האישיות-המפוצלת שלי לעולם לא תרגיש בבית באף מפלגה פוליטית. וכך בהרבה מקרים, אישה או גבר לא ירגישו בבית במפלגה פוליטית, והם גם לא אמורים להרגיש. הם יכולים להרגיש בבית בבית-הכנסת או בקהילה שלהם, אך לא חייבים להרגיש בבית במפלגה פוליטית. כשהאזרחים והאזרחיות מממשים את זכותם הדמוקרטית ומצביעים לכנסת – הם לא מצביעים ל"בית"; הם מצביעים למפלגה שמקדמת דברים קונקרטיים, שפועלת למימוש מטרות שחשובות להם: תפישת-עולם פוליטית, שיטה כלכלית וכיו"ב. לפעמים זו בחירה אכזרית, אך על האזרח לבחור אלו מטרות חשובות לו יותר, ולהצביע למפלגה שמקדמת את אותן מטרות. ולרוב, ובפרט אצל אנשים מורכבים כמו ההומואים והלסביות הדתיות, נגזר על האדם להיות אדם ללא בית.

הידיעה ב"מוצש" מה-6.7.12

מחשבות בוסריות על שוויון בנטל

[1] מי שחי בתודעה שהוא פרייר, החיים שלו אומללים. מבטו של הפרייר פוזל באופן תמידי החוצה, בעוד על האדם מוטלת החובה להתמקד בחייו שלו, ולשאוף – גם אם לא להגיע לשם – למצב האוטופי של: "איזהו העשיר? השמח בחלקו" (מסכת אבות, פרק ד משנה א). הפרייר עסוק כל הזמן בהשוואות, למה לראובן יש נחלה כזו ולי כזו, למה גד יושב פה ואני יוצא למלחמה. כתבתי בעבר ("רקמה אנושית אחת") שהעזרה לזולת אינה חסד אלא אינטרס חברתי ואישי, ומהסיבה הזו אני משתדל לסייע כמיטב יכולתי. בהקשר זה שאל אותי פעם חבר: אבל אתה לא מרגיש פרייר? אתה לא מרגיש שמנצלים אותך? והשבתי לו: התפקיד שלי הוא לתקן רק את עצמי. אם מישהו מנצל אותי זו בעיה שלו. שיתמודד אתה לבד. הבעיה האמתית של החרדים היא בעיה מוסרית.

ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, אמר בעצרת שהתקיימה במוצ"ש האחרון (7.8.12): "אני מתקומם נגד השימוש במלה פריירים. בעיני לשרת את המדינה זו זכות". ראשית, אין ספק שמי שהגה את השם "מאהל הפריירים" (משם התחילה המחאה אמש) ידע למצוא מכנה משותף שיאחד רבבות ישראלים. הם הגיעו למטרה אחת: לא לצאת פריירים. אותה כמות של אנשים לא הייתה יוצאת לרחובות בכדי "לדרוש שוויון". יש הבדל בין "לצאת פריירים" לבין "לדרוש שוויון", ובין שני אלו ל"צרכי הצבא" או "צרכי החברה" – יש מרחק עצום. אם את דיסקין מקוממת המילה פריירים, אותי מקוממת האלטרנטיבה שהוא בחר: או פרייריות או שירות מתוך זכות. כאילו אין אופציות אחרות, כאילו אין אפשרות אחרת כמו שלשרת בצבא זה אינטרס. אינטרס הכרחי ומחורבן.

[2] החברה הישראלית לא צריכה את החרדים והערבים בצבא. הצבא יסתדר יופי בלי החרדים והערבים. מה שהחברה הישראלית צריכה זה שהחרדים והערבים יצאו לשוק העבודה, החברה הישראלית צריכה את החרדים והערבים בכלכלה. הנשיאה המשותפת בנטל לא מתרחשת בצבא אלא באזרחות. דא עקא, לא נולדה הזכות החוקתית בגינה ניתן להכריח כל אזרח לצאת לעבוד. מה כן ניתן לעשות? ניתן להכריח את החרדים להתגייס בשם הזכות לשוויון.

וכאן אפשר לחשוב על שני תסריטים: לפי התסריט הראשון, החברה הישראלית רוצה להעניש את החרדים על זה שהם לא משתלבים בכלכלה דרך הצבא, כי זה המקום היחיד שכף ידה הארוכה של החברה – החוק – מגיע. התסריט השני הוא לא פחות גרוע: החברה הישראלית רוצה לחנך את החרדים. החברה הישראלית מחזיקה את החרדים במקום הרגיש שלהם מעל הרגליים – הצבא – בכדי שיזמרו את שירת הכלכלה. כשם שהצבא הוא האפשרות האחרונה של המדינה להשפיע על בני הנוער – הרבה פעמים לאחר כישלון-רבתי בחינוך דרך מוסדות-החינוך הרגילים – לפני היציאה לחיים הגדולים, כך במקרה של החרדים הצבא הוא התחנה האחרונה לפני היציאה לחיים האמתיים ומקום בו החברה יכולה להשפיע עליהם. ובגלל שהחרדים מבינים את זה, החשש שלהם מהצבא, מבחינתם – הוא מוצדק.

[3] הצבא עדיין חי בתודעה של כור-היתוך, בעוד החברה הישראלית עברה לתפישה הרב-תרבותית. הנרטיב של הצבא הוא הנרטיב הציוני, ואילו הנרטיב הזה הוא לא הנרטיב לא של החרדים ולא של הערבים. הערבים והחרדים לא רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, והחברה הישראלית, כגוף מוגדר חברתית (להבדיל מהכלכלה הישראלית), לעולם לא תתן להם להיות חלק ממנה, כל עוד החרדים והערבים ישמרו על המאפיינים שלהם. שני המגזרים האלו היו יכולים לשרת בצבא כ"שכירי חרב", אך לא מקובל עליהם להתיישר עם הנרטיב הציוני. לכל הפחות הדרישה הזו מוסיפה עוד מכשול בדרך להשתלבות. והצבא הוא גוף מדיר מעוד כמה סיבות נוספות שיבהירו לחרדים ולערבים שזה לא הבית שלהם: הסיווג הביטחוני המוגבל, היחידות הספציפיות אליהם יורשו להתגייס. הצבא לא יהפוך אותם לחיילים מהשורה; הוא יהפוך אותם לחיילים סוג ב'.

[4] כל הדיבור המיליטריסטי סביב חוק הגיוס, מכניס אותי למגננה והשתבללות, ומחזיר את החברה הישראלית למעגל הקסמים והדמים שבו היא מצויה. במקום לצמצם את מחזורי הגיוס מדברים על איך אסור שיישפך רק דם של חילוני ודתי, צריך שיישפך בארץ הקודש גם דם חרדי ודם ערבי! וגם אם זו לא המטרה הראשית של החוק, ההתגייסות לגייס את החרדים, הלהיטות לתחזק את הצבא בעוד ועוד דגים טריים, רק מעצימה את העובדה: הצבא (הכיבוש) כאן בכדי להישאר.

על סוכני-מציאות והבאזז סביב החלקיק האלוהי

בכל הבאזז סביב הבוזון, בכל הסחרור התקשרותי בשל מציאת החלקיק היגס, חשבתי בעיקר על דבר אחד: על התסכול. התסכול של המדענים שמבחינתם מדובר באחד הרגעים הכי מאושרים בחייהם – פרופ' עילם גרוס מצוטט בכתבה: "אני בהיי של החיים שלי" – ומבחינתם של 99% מהציבור, מבחינתם של האנשים הכי קרובים אליהם – מדובר בסתם יום של חול. רוב רובו של הציבור לא רק שאינו מבין מהו אותו חלקיק אלוהי, הוא גם לא מבין מה המשמעות של מציאתו.

חישבו על הסיטואציה הבאה: פיזיקאית חוזרת לביתה אחרי יום עבודה ארוך. היא מניחה את התיק על הכיסא בפינת האוכל, וקוראת לחלל החדר: "מותק, אתה בבית?". בן-זוגה, שעסוק בחיתוך בצל במטבח, משיב לה: "כן, אני במטבח. איך היה בעבודה?". אשתו עונה לו: "מצוין. אני חושבת שמצאנו את החלקיק האלוהי!". "וואלה? איזה יופי", משיב לה בן-זוגה, "וקנית עגבניות בדרך?". "שכחתי", היא משיבה. "טוב", אומר בן-זוגה, "אז נאכל שקשוקה בלי עגבניות". בשבילה זה היום הכי מאושר בחיים שלה, בשבילו זה עוד יום בעבודה.

אז נכון, האישה בסיפור יכולה לומר לבן-זוגה שזה לא עוד יום בעבודה, זה היום הכי מאושר בחיים שלה (טוב, היום השני הכי מאושר, אחרי יום נישואיהם כמובן), והדבר יכול לשמח גם אותו. אבל זה העניין: הגבר חייב את התיווך של אשתו. הוא לא יכול לתפוש את המציאות – מציאת החלקיק האלוהי – שלא דרך האושר של אשתו. אם אשתו תאמר לו שבשבילה זה יום מאושר, גם הוא יהיה מאושר. אבל אם אדם ברחוב יאמר לו שבשבילו זה יום מאושר, סביר להניח שהדבר לא היה אומר לו דבר.

אנחנו חייבים סוכני-מציאות שיתווכו בינינו לבין המציאות, שיסבירו לנו מה זו המציאות ומה משמעותה. כשאישה או גבר רואים את המספרת המפורסמת של אלירן עטר, למשל, הם מבינים מיד שהחלקיק האלוהי נמצא בשפיץ הנעל של עטר, הם יפלטו מיד "וואו", הם לא צריכים תיווך, הם לא צריכים את זעקות השבר של מאיר איינשטיין ברקע, בכדי להבין מה קרה כאן ואת היופי שלו. לכל היותר הם צריכים תיווך מינימאלי, אך בציר הסוכנות, בסקאלה שבין חוויה בלתי-אמצעית של המציאות לבין תיווך מקסימאלי למציאות – הם נמצאים קרוב יותר לקצה הראשון.

באמנות פלסטית (ציור, פיסול), פעמים רבות התחושה שלי היא שרמת התיווך שאני נדרש אליה היא כל-כך גבוהה שבלעדיה לא אוכל ליהנות מהאומנות. לכן קשה לי להבין אנשים שנהנים במוזיאונים לאומנות. ככל הנראה, באי המוזיאונים אומרים: כולם אומרים שחייבים לבקר בלוּבר, אז מן-הסתם מוצגות שם יצירות אומנות יפות, והדבר משפיע על אופן ההסתכלות שלהם על יצירות המוזיאון.

דברים דומים מתרחשים בכל הנוגע למדע. הרבה פעמים סוכני המציאות הם התארים האקדמיים או פרסים ותעודות: אם דן שכטמן זכה בפרס נובל לכימיה, הישראלי ההדיוט יושב בביתו ואומר: טוב, אז כנראה הוא עשה משהו חשוב. וכשמלך שבדיה העניק לשכטמן את הפרס, הוא כנראה אמר לעצמו: פאק, אין לי מושג מזה קוואזי-גביש ולמה אני מעניק לו מיליון אירו, אבל אם וועדת המומחים קבעה כך, כנראה שזה חשוב.

סוכנת-מציאות נוספת היא המטפורה, מעתק סמנטי שמאיר מושג אחד באמצעות תכונותיו של מושג אחר. מטאפורה יכולה להיות יומיומית ואגבית (דבר נדוש = דבר שדשו בו, כמו פעולת הדיש החקלאית), והיא יכולה להסביר מושג אחד משדה סמנטי שאנחנו לא מכירים באמצעות שדה סמנטי אחר, המוכר לנו. הנה, בכתבה שצירפתי למעלה הכתב מדמה בחינניות רבה את שדה ההיגס למסיבה צפופה ודרך המטאפורה ממחיש את האינטראקציה המתרחשת בתוך השדה. למעשה, מבחינת שטח-הפנים של הכתבה, כולל הרישום הגרפי הנלווה לה (בגרסה המודפסת של "הארץ" זה בולט יותר), רוב רובה של הכתבה עוסקת במטפורות, ויש גם מטפורות-נלוות שמופיעות אצל הדוברים השונים בכתבה (פרופ' גרוס אומר: "ברור כשמש שהתגלה ההיגס"; פרופ' רבינוביץ' מוסיף: "אנחנו רצים במרתון").

אבל גם לאחר ההסבר המפורט בכתבה וגם לאחר המטפורה המשעשעת – טרם הבנתי את משמעותה של התגלית. וכאן חשוב להבחין בין שני סוגים של תיווך: תיווך שמסביר לנו מהי המציאות, ותיווך שמסביר לנו מהי משמעותה של המציאות. הכתב הנמרץ מתווך בין הקוראים לבין המציאות, אך לא מסביר מה משמעותה של התגלית. ההסבר היחיד שניתן הוא "מדובר באחת מחתיכות הפאזל האחרונות החסרות במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים" – עוד מטפורה – כלומר זה סוגר את הפינה לפיזיקאים בפיזיקת החלקיקים. אבל זה לכל היותר יכול להסביר את חשיבות הנושא לפיזיקאים, ולא את ההד-התקשורתי העצום שמאיץ החלקיקים וגילוי ההיגס זכו לו.

לקראת כתיבת הפוסט, בנסותי להבין את הסיבה להד התקשורתי שהנושא קיבל, התייעצתי עם שני חברים פיזיקאים. שניהם לא ממש התרגשו מהגילוי של החלקיק. אחד הביא לי את הרעיון לסיטואציה שתיארתי למעלה. השני הציע את הרעיון להסבר הבא (אני מפתח אותו, ולכן יכול להיות שלא אליו הוא כיוון).

המדע הוא כמו נר והעולם הוא כמו בית-חשוך; כל מקום שהמדע נכנס אליו, הוא מאיר את הבית קצת יותר. כלומר, גילוי ההיגס הופך את העולם לקצת יותר מואר, הגילוי הוא עוד שלב בניצחון של האדם על העולם. ומכיוון שיש אומרים שהעולם הוא יציר כפיו של אלוהים, אזי במאבקו של האדם להבין את אלוהים (מאבק שלפי המסורת התחיל עוד במגדל בבל; ספר בראשית, פרק י"א), במאבק שבין האדם לאלוהים – גילוי ההיגס הוא צעד קטן לאדם, ניצחון קטן של האדם על אלוהים.