יציבות, כוחניות ולויאליות: חמש הערות על "המערכת"

אמן צריך ליצור ממקום של שלווה. הרחבתי על כך ברשומה אודות הספר "נופל מחוץ לזמן", שם טענתי כי כאשר היוצר "חי" את הרגשות שלו, הוא מוציא תחת ידו יצירה שאינה שלמה: היא גם פגומה מצד עצמה, לא "נקייה", וגם בלתי-נגישה לקוראים, לנמענים. הסובלימציה באומנות, הסובלימציה שיוצרת האומנות, היא הרבה פעמים נצרכת, היא זו שמאפשרת לנו "לגשת" ליצירת האומנות, ולא פחות מכך – היא זו שמאפשרת ליוצרה להביא לעולם יצירת אומנות טובה. זו אחת התובנות של וירג'יניה וולף בספרה "חדר משלך". כשהיא מבקשת להבחין בין סופרות פמיניסטיות טובות וטובות פחות, היא כותבת: "אפשר לטעון… שכשרונה של שרלוט ברונטה היה גדול מזה של ג'יין אוסטין; אבל החריקה הזאת, ההתמרמרות הזאת, מעידה על כך שכשרונה לא הצליח לקבל ביטוי מלא. ספרים סובלים מעיוות ועיקוּם. פה ושם היא כותבת מתוך זעם במקום מתוך שלווה" (עמ' 81-82, מעברית: יעל רנן, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2004).

עם כל זאת, לפעמים חייבים לסלול נתיבים בכדי להסיע את הרגשות, לפעמים כלל אין לנו בחירה אם ליצור עכשיו או אחר-כך, אם ליצור כך או אחרת. לפעמים הרגשות כל-כך חזקים שהם יוצאים מעצמך ללא רצונך, מוכרחים להניח את עצמם על השולחן ולומר: אנחנו היצירה, מבלי לעבור עיבוד, ליטוש או סגנוּן.

כזה הוא הרגע. אני יודע מראש שהרגשות שגוֹעים בי יביאו אותי ליצור יצירה פגומה, אפילו מעוותת, ואולי יחתרו תחת הכוונות שלי לומר משהו. אך לפעמים אין ברירה. והרגשות שלי (מרירות, קנאה, אכזבה) מביאים אותי לכתוב כמה תובנות עצובות על המערכת (או המנגנון) שנקרא מקום עבודה, ומהן ניתן יהיה להשליך על כל מנגנון, וממילא גם על סיכויי ההצלחה של כל מחאה שמופנית כנגד המנגנון.

[1] מושא השאיפות של המנגנון, התכלית של המערכת, של כל מערכת, היא יציבות. זו המטרה הראשית אליה חותרת המערכת. המטרה המשנית שלה היא למלא את ייעודה המקורי, אבל ראשית כל היא מחפשת את היציבות. לכן, אם המערכת תעמוד בפני שתי בחירות – אחת שתגרום לה להתייעל, להתקדם ולהתפתח, אך כרוכה באפשרות של פגיעה ביציבות, והשנייה שתשאיר אותה במקומה אך תשמור על יציבות המערכת – היא תבחר ללא כל ספק בשנייה. לכן המערכת תמיד תתחזק את עצמה באנשים מיואשים, אנשים שאין להם מה להפסיד, שאין להם לאן ללכת, ולכן ישמרו על היציבות. אם יתפעלו את המנגנון אנשים שיש ספק קל שבקלים שיפזלו לשדות-זרים, שיש חשש שיערערו את היציבות של המערכת – הם לא יהיו שם.

[2] רבות נכתב על כך שכל מערכת-אנושית היא כמו מכונה משוכללת (לפי הדימוי המטריאליסטי/ קפיטליסטי), או כמו אורגניזם חי, כמו גוף האדם (לפי הדימוי מעולם הביולוגיה), כשלכל אחד מהרכיבים יש תפקיד מאוד ספציפי. לכן המערכת אינה מצפה מפריטיה שיעשו מעבר למוטל עליהם, שיפעלו מעבר למתבקש, שייטלו יוזמה, כשם שהכליות לא יתחילו לשדר אותות עצביים, והלב, ברגע של רצון טוב, לא יעזור לכבד בחילוף חומרים. אפילו שהוא אחד האיברים הכי חשובים בגוף, אם לא ה-, הלב הוא ראש קטן; אומרים לו להזרים דם, אז הוא מזרים דם. לכן המערכת לא מתגמלת אנשים שהם "ראש גדול", אנשים שעושים "מעל ומעבר"; אל תעשה מעל ואל תעשה מעבר; תעשה את הבתוך, תעשה את המוטל עליך. לא צריך טובות. היא לא אומרת לנתיניה "לך תצטיין!", היא אומרת למצטייניה "לך תתנתן!", לך תיעשה נתין, נתון, עוד נתון.

[3] להיותה של המערכת אורגניזם חי יש השלכות נוספות על הפריטים שבה. בגלל שהמערכת בנויה כמו מארג המזון שבה השלב הגבוה יותר במערכת אוכל את השלב שמתחתיו, כל פריט במערכת יפעיל את הכוח הנתון בידיו כלפי הפריטים בשלב שמתחתיו. כוח הוא פוטנציאל להפעיל את הכוח, אבל במארג המזון המערכתי, הכוח הופך לכוחנות, לכוח בפועל. וכמו השיקוי ששותה הנסיך הפרסי שמעצים את כוחו הרבה מעבר לכוח שהשיקוי מעניק באמת, כמו בשוק ההון, שהכסף עובד בשביל המשקיע שלו, שהכסף עושה כסף, כך גם במערכת: כוח עושה כוח; הכוח הנתון בידי האדם מעצים את האדם הרבה מעבר למה שאותו אדם באמת, מעבר אף למצב שאותו כוח מעמיד אותו. והדבר העצוב ביותר הוא, שאנשים שהכוח נתון להם – נוטים להשתמש בו, אף כשהם לא צריכים, רק בגלל שהם יכולים.

[4] הדבר שהכי מפליא במערכת, היא יכולתה להפוך את הפריטים שבתוכה ללויאלים בהתנדבות, לנאמנים מוחלטים למערכת, וחובת הנאמנות למערכת גוברת אצלם על כל חובה אחרת. מעשה שהיה כך היה: רחל (שם בדוי) ועבדכם הנאמן עבדו פעם באותה עבודה, באותה דרגה, אכלו חרא מאותו המסטינג. כעבור זמן רחל קוּדמה. כעבור עוד קצת זמן, רצה רכילות על שינויים שיחולו במערכת, וביקשתי מרחל, בתור אחת שמקורבת לצלחת – שתאמת לי אותה. אך רחל טענה שחובת הנאמנות שלה למערכת גוברת על קשרי הידידות בינינו, ולכן היא מנועה מלאמת או להכחיש את אותה רכילות. אני מבקש להבהיר: לא ביקשתי ממנה לרכל על חייהם האישיים של ראשי המערכת וקל-וחומר שלא ביקשתי ממנה לבצע עבירה כלשהי (להשלים ציוד, נניח). כל שביקשתי הוא לאמת עובדה שקשורה לתפקוד המערכת. תהיתי בפניה – ותהייתי הושבה ריקם – האם הנאמנות שלה חוצה כל גבולות? האם היא גם גוברת על קשרי משפחה (היא לא תספר את אותו פרט לאימא שלה)? ואח"כ חשבתי: האם הנאמנות שלה תגרום לה לחפות גם על כשלים ואולי אף עבירות של המערכת? אין צורך לעשות אנלוגיות למשטרים אפלים באירופה במאה העשרים, אבל לפתע הבנתי איך עובד המנגנון הפשיסטי שגורם לאדם לנאמנות עיוורת למערכת.

[5] לא ניתן לנצח את המערכת. כאשר אתה משתין על המנגנון, המנגנון נרטב; כאשר המנגנון משתין עליך – אתה טובע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s