על סוכני-מציאות והבאזז סביב החלקיק האלוהי

בכל הבאזז סביב הבוזון, בכל הסחרור התקשרותי בשל מציאת החלקיק היגס, חשבתי בעיקר על דבר אחד: על התסכול. התסכול של המדענים שמבחינתם מדובר באחד הרגעים הכי מאושרים בחייהם – פרופ' עילם גרוס מצוטט בכתבה: "אני בהיי של החיים שלי" – ומבחינתם של 99% מהציבור, מבחינתם של האנשים הכי קרובים אליהם – מדובר בסתם יום של חול. רוב רובו של הציבור לא רק שאינו מבין מהו אותו חלקיק אלוהי, הוא גם לא מבין מה המשמעות של מציאתו.

חישבו על הסיטואציה הבאה: פיזיקאית חוזרת לביתה אחרי יום עבודה ארוך. היא מניחה את התיק על הכיסא בפינת האוכל, וקוראת לחלל החדר: "מותק, אתה בבית?". בן-זוגה, שעסוק בחיתוך בצל במטבח, משיב לה: "כן, אני במטבח. איך היה בעבודה?". אשתו עונה לו: "מצוין. אני חושבת שמצאנו את החלקיק האלוהי!". "וואלה? איזה יופי", משיב לה בן-זוגה, "וקנית עגבניות בדרך?". "שכחתי", היא משיבה. "טוב", אומר בן-זוגה, "אז נאכל שקשוקה בלי עגבניות". בשבילה זה היום הכי מאושר בחיים שלה, בשבילו זה עוד יום בעבודה.

אז נכון, האישה בסיפור יכולה לומר לבן-זוגה שזה לא עוד יום בעבודה, זה היום הכי מאושר בחיים שלה (טוב, היום השני הכי מאושר, אחרי יום נישואיהם כמובן), והדבר יכול לשמח גם אותו. אבל זה העניין: הגבר חייב את התיווך של אשתו. הוא לא יכול לתפוש את המציאות – מציאת החלקיק האלוהי – שלא דרך האושר של אשתו. אם אשתו תאמר לו שבשבילה זה יום מאושר, גם הוא יהיה מאושר. אבל אם אדם ברחוב יאמר לו שבשבילו זה יום מאושר, סביר להניח שהדבר לא היה אומר לו דבר.

אנחנו חייבים סוכני-מציאות שיתווכו בינינו לבין המציאות, שיסבירו לנו מה זו המציאות ומה משמעותה. כשאישה או גבר רואים את המספרת המפורסמת של אלירן עטר, למשל, הם מבינים מיד שהחלקיק האלוהי נמצא בשפיץ הנעל של עטר, הם יפלטו מיד "וואו", הם לא צריכים תיווך, הם לא צריכים את זעקות השבר של מאיר איינשטיין ברקע, בכדי להבין מה קרה כאן ואת היופי שלו. לכל היותר הם צריכים תיווך מינימאלי, אך בציר הסוכנות, בסקאלה שבין חוויה בלתי-אמצעית של המציאות לבין תיווך מקסימאלי למציאות – הם נמצאים קרוב יותר לקצה הראשון.

באמנות פלסטית (ציור, פיסול), פעמים רבות התחושה שלי היא שרמת התיווך שאני נדרש אליה היא כל-כך גבוהה שבלעדיה לא אוכל ליהנות מהאומנות. לכן קשה לי להבין אנשים שנהנים במוזיאונים לאומנות. ככל הנראה, באי המוזיאונים אומרים: כולם אומרים שחייבים לבקר בלוּבר, אז מן-הסתם מוצגות שם יצירות אומנות יפות, והדבר משפיע על אופן ההסתכלות שלהם על יצירות המוזיאון.

דברים דומים מתרחשים בכל הנוגע למדע. הרבה פעמים סוכני המציאות הם התארים האקדמיים או פרסים ותעודות: אם דן שכטמן זכה בפרס נובל לכימיה, הישראלי ההדיוט יושב בביתו ואומר: טוב, אז כנראה הוא עשה משהו חשוב. וכשמלך שבדיה העניק לשכטמן את הפרס, הוא כנראה אמר לעצמו: פאק, אין לי מושג מזה קוואזי-גביש ולמה אני מעניק לו מיליון אירו, אבל אם וועדת המומחים קבעה כך, כנראה שזה חשוב.

סוכנת-מציאות נוספת היא המטפורה, מעתק סמנטי שמאיר מושג אחד באמצעות תכונותיו של מושג אחר. מטאפורה יכולה להיות יומיומית ואגבית (דבר נדוש = דבר שדשו בו, כמו פעולת הדיש החקלאית), והיא יכולה להסביר מושג אחד משדה סמנטי שאנחנו לא מכירים באמצעות שדה סמנטי אחר, המוכר לנו. הנה, בכתבה שצירפתי למעלה הכתב מדמה בחינניות רבה את שדה ההיגס למסיבה צפופה ודרך המטאפורה ממחיש את האינטראקציה המתרחשת בתוך השדה. למעשה, מבחינת שטח-הפנים של הכתבה, כולל הרישום הגרפי הנלווה לה (בגרסה המודפסת של "הארץ" זה בולט יותר), רוב רובה של הכתבה עוסקת במטפורות, ויש גם מטפורות-נלוות שמופיעות אצל הדוברים השונים בכתבה (פרופ' גרוס אומר: "ברור כשמש שהתגלה ההיגס"; פרופ' רבינוביץ' מוסיף: "אנחנו רצים במרתון").

אבל גם לאחר ההסבר המפורט בכתבה וגם לאחר המטפורה המשעשעת – טרם הבנתי את משמעותה של התגלית. וכאן חשוב להבחין בין שני סוגים של תיווך: תיווך שמסביר לנו מהי המציאות, ותיווך שמסביר לנו מהי משמעותה של המציאות. הכתב הנמרץ מתווך בין הקוראים לבין המציאות, אך לא מסביר מה משמעותה של התגלית. ההסבר היחיד שניתן הוא "מדובר באחת מחתיכות הפאזל האחרונות החסרות במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים" – עוד מטפורה – כלומר זה סוגר את הפינה לפיזיקאים בפיזיקת החלקיקים. אבל זה לכל היותר יכול להסביר את חשיבות הנושא לפיזיקאים, ולא את ההד-התקשורתי העצום שמאיץ החלקיקים וגילוי ההיגס זכו לו.

לקראת כתיבת הפוסט, בנסותי להבין את הסיבה להד התקשורתי שהנושא קיבל, התייעצתי עם שני חברים פיזיקאים. שניהם לא ממש התרגשו מהגילוי של החלקיק. אחד הביא לי את הרעיון לסיטואציה שתיארתי למעלה. השני הציע את הרעיון להסבר הבא (אני מפתח אותו, ולכן יכול להיות שלא אליו הוא כיוון).

המדע הוא כמו נר והעולם הוא כמו בית-חשוך; כל מקום שהמדע נכנס אליו, הוא מאיר את הבית קצת יותר. כלומר, גילוי ההיגס הופך את העולם לקצת יותר מואר, הגילוי הוא עוד שלב בניצחון של האדם על העולם. ומכיוון שיש אומרים שהעולם הוא יציר כפיו של אלוהים, אזי במאבקו של האדם להבין את אלוהים (מאבק שלפי המסורת התחיל עוד במגדל בבל; ספר בראשית, פרק י"א), במאבק שבין האדם לאלוהים – גילוי ההיגס הוא צעד קטן לאדם, ניצחון קטן של האדם על אלוהים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על סוכני-מציאות והבאזז סביב החלקיק האלוהי

  1. אני מסכים שהדבר שמעורר את הסיפוק של אנשי המדע, הוא הצלחתם להבין עוד פיסה בפאזל של חוקי הטבע, והתחושה הנלווית לכך של ניצחון האדם את אלוהים. אבל בכל זאת, לא בכל תגלית מדעית יש סיפוק כזה. היחודיות לדעתי בתגלית הנוכחית היא שמדובר בסוגיה שדרשה המון השקעה כספית ומחשבתית, ולא היה ברור מראש אם זה יצדיק את עצמו – סוג של הימור שצלח. ובנוסף, מידת האלמנטריות של התגלית – מדובר בביסוס חלק מאוד ראשוני בהבנה הכללית של כל עולם החומר.
    אמנם לא ברור (לדעתי לאף אחד) אילו השלכות מעשיות יהיו לתגלית, אבל ברור שהנחות יסוד מאוד חשובות שעליהם נבנו הרבה יישומים, קיבלו גושפנקא רצינית. אמנם היישומים תפקדו היטב גם כשרמת הודאות של הנחות היסוד שבתשתיתם הייתה פחותה, אבל בכל זאת חיזוק הבסיס הוא דבר משמח.
    בשורה התחתונה אני לא ממש מתרגש מהגילוי, אבל בכל זאת מנסה להסביר את הרעש סביבו.

    • הי אמיתי,
      תודה רבה על התגובה.
      אני מסכים עם הניתוח שלך, כפי שכבר ציינת בפניי בפורומים אישיים יותר. עם זאת, כמו שציינת בשורה התחתונה, איני מבין מדוע זה עשה רעש תקשורתי כ"כ גדול.
      ושוב תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s