מחשבות בוסריות על שוויון בנטל

[1] מי שחי בתודעה שהוא פרייר, החיים שלו אומללים. מבטו של הפרייר פוזל באופן תמידי החוצה, בעוד על האדם מוטלת החובה להתמקד בחייו שלו, ולשאוף – גם אם לא להגיע לשם – למצב האוטופי של: "איזהו העשיר? השמח בחלקו" (מסכת אבות, פרק ד משנה א). הפרייר עסוק כל הזמן בהשוואות, למה לראובן יש נחלה כזו ולי כזו, למה גד יושב פה ואני יוצא למלחמה. כתבתי בעבר ("רקמה אנושית אחת") שהעזרה לזולת אינה חסד אלא אינטרס חברתי ואישי, ומהסיבה הזו אני משתדל לסייע כמיטב יכולתי. בהקשר זה שאל אותי פעם חבר: אבל אתה לא מרגיש פרייר? אתה לא מרגיש שמנצלים אותך? והשבתי לו: התפקיד שלי הוא לתקן רק את עצמי. אם מישהו מנצל אותי זו בעיה שלו. שיתמודד אתה לבד. הבעיה האמתית של החרדים היא בעיה מוסרית.

ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, אמר בעצרת שהתקיימה במוצ"ש האחרון (7.8.12): "אני מתקומם נגד השימוש במלה פריירים. בעיני לשרת את המדינה זו זכות". ראשית, אין ספק שמי שהגה את השם "מאהל הפריירים" (משם התחילה המחאה אמש) ידע למצוא מכנה משותף שיאחד רבבות ישראלים. הם הגיעו למטרה אחת: לא לצאת פריירים. אותה כמות של אנשים לא הייתה יוצאת לרחובות בכדי "לדרוש שוויון". יש הבדל בין "לצאת פריירים" לבין "לדרוש שוויון", ובין שני אלו ל"צרכי הצבא" או "צרכי החברה" – יש מרחק עצום. אם את דיסקין מקוממת המילה פריירים, אותי מקוממת האלטרנטיבה שהוא בחר: או פרייריות או שירות מתוך זכות. כאילו אין אופציות אחרות, כאילו אין אפשרות אחרת כמו שלשרת בצבא זה אינטרס. אינטרס הכרחי ומחורבן.

[2] החברה הישראלית לא צריכה את החרדים והערבים בצבא. הצבא יסתדר יופי בלי החרדים והערבים. מה שהחברה הישראלית צריכה זה שהחרדים והערבים יצאו לשוק העבודה, החברה הישראלית צריכה את החרדים והערבים בכלכלה. הנשיאה המשותפת בנטל לא מתרחשת בצבא אלא באזרחות. דא עקא, לא נולדה הזכות החוקתית בגינה ניתן להכריח כל אזרח לצאת לעבוד. מה כן ניתן לעשות? ניתן להכריח את החרדים להתגייס בשם הזכות לשוויון.

וכאן אפשר לחשוב על שני תסריטים: לפי התסריט הראשון, החברה הישראלית רוצה להעניש את החרדים על זה שהם לא משתלבים בכלכלה דרך הצבא, כי זה המקום היחיד שכף ידה הארוכה של החברה – החוק – מגיע. התסריט השני הוא לא פחות גרוע: החברה הישראלית רוצה לחנך את החרדים. החברה הישראלית מחזיקה את החרדים במקום הרגיש שלהם מעל הרגליים – הצבא – בכדי שיזמרו את שירת הכלכלה. כשם שהצבא הוא האפשרות האחרונה של המדינה להשפיע על בני הנוער – הרבה פעמים לאחר כישלון-רבתי בחינוך דרך מוסדות-החינוך הרגילים – לפני היציאה לחיים הגדולים, כך במקרה של החרדים הצבא הוא התחנה האחרונה לפני היציאה לחיים האמתיים ומקום בו החברה יכולה להשפיע עליהם. ובגלל שהחרדים מבינים את זה, החשש שלהם מהצבא, מבחינתם – הוא מוצדק.

[3] הצבא עדיין חי בתודעה של כור-היתוך, בעוד החברה הישראלית עברה לתפישה הרב-תרבותית. הנרטיב של הצבא הוא הנרטיב הציוני, ואילו הנרטיב הזה הוא לא הנרטיב לא של החרדים ולא של הערבים. הערבים והחרדים לא רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, והחברה הישראלית, כגוף מוגדר חברתית (להבדיל מהכלכלה הישראלית), לעולם לא תתן להם להיות חלק ממנה, כל עוד החרדים והערבים ישמרו על המאפיינים שלהם. שני המגזרים האלו היו יכולים לשרת בצבא כ"שכירי חרב", אך לא מקובל עליהם להתיישר עם הנרטיב הציוני. לכל הפחות הדרישה הזו מוסיפה עוד מכשול בדרך להשתלבות. והצבא הוא גוף מדיר מעוד כמה סיבות נוספות שיבהירו לחרדים ולערבים שזה לא הבית שלהם: הסיווג הביטחוני המוגבל, היחידות הספציפיות אליהם יורשו להתגייס. הצבא לא יהפוך אותם לחיילים מהשורה; הוא יהפוך אותם לחיילים סוג ב'.

[4] כל הדיבור המיליטריסטי סביב חוק הגיוס, מכניס אותי למגננה והשתבללות, ומחזיר את החברה הישראלית למעגל הקסמים והדמים שבו היא מצויה. במקום לצמצם את מחזורי הגיוס מדברים על איך אסור שיישפך רק דם של חילוני ודתי, צריך שיישפך בארץ הקודש גם דם חרדי ודם ערבי! וגם אם זו לא המטרה הראשית של החוק, ההתגייסות לגייס את החרדים, הלהיטות לתחזק את הצבא בעוד ועוד דגים טריים, רק מעצימה את העובדה: הצבא (הכיבוש) כאן בכדי להישאר.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “מחשבות בוסריות על שוויון בנטל

  1. 2. ניתן להכריח את החרדים לעבוד, צריך רק לסגור את הברז.
    4. הכוונה היא לא לגרום לחרדים ולערבים לשלם מס דם, אלא לגרום להם לשאת בסיכון. לדעתי יש שוני רב בין הדברים.

    • 1. אני מסכים. אבל זה דורש מערך כוללני יותר של הפרדת הדת מהמדינה
      2. ברור. הכוונה שלי הייתה לומר שאם תהיה מצוקה של כ"א, אז שום דם לא יישפך, כי זה יכריח את ישראל לחשיבה זהירה יותר (נסיגה מהשטחים או בלי קשר), אבל גיוס החרדים כאמור מתחזק את המצב הקיים

  2. הי אודי. קודם כל, ספרותית, אהבתי את "ראובן וגד".

    בנוסף, אני מאוד מסכים עם רוב מה שכתבת, ובין השאר עם ההסתייגות מהאמירה שללכת לצבא הוא להיות פרייאר מחד, או זכות קדושה מאידך. עם זאת אני מסתייג מזה שאתה קורא לזה אינטרס (גם בפוסט הקודם שכתבת בנושא זה ). למה הייתה קורא דבר שאינו אינטרס אלא ערך?

    לצורך ההנגדה: אליבא דלייבוביץ (עד כמה שאני מבין), ערך הוא דבר שמאמינים בחשיבותו, שמקריבים למענו, ללא שום תועלת . עם יש תועלת אזי מדובר בעבודה זרה.

    לדעתי זו תפיסה מגוכחת, ההבנה שהחברה זקוקה לצבא, לצורך העניין, או שהתיחסות לאנשים בסבר פנים יפות עושה את העולם למקום שטוב יותר להיות בו, לא מפחיתה מה"אידיאליות" של המעשה, אלא להיפך, זה מה שגורם למעשה להיות מעשה ראוי.

    חוצמזה, נראה לי קצת הזוי לדבר על צמצום מחזורי גיוס, ועל הכיבוש כשורש כל הרע וכו', אבל זה כמובן כבר נושא אחר.. (אם כי בכל זאת בחרת להכניס אותו)

    שבוע טוב!
    נדב

    • הי נדב,
      תודה רבה על התגובה.
      אני לא חושב שזה סותר שדבר שאחד רואה בו "אינטרס", או אפילו "כפיה" (צבא), השני רואה בו "ערך" והשלישי "זכות". כל אחד עם העמדה הנפשית שלו כלפי הדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s