מה בין שוויון בנטל למות הרב אלישיב

מותו של הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל ביום רביעי שעבר התרחש בסמוך (במקביל) לאחד הנושאים הבוערים – חוץ ממשה סילמן ז"ל – שעומדים בלב השיח התקשורתי והציבורי, והוא נושא השוויון בנטל ומציאת החלופה לחוק טל ז"ל, ועם כל זאת, התקשורת לא מצאה לנכון לקשר בין השניים; היא יכולה לפטפט את עצמה לדעת על החשיבות של שוויון בנטל, על כך שזו "הזדמנות היסטורית" ויאדה, יאדה, יאדה – ויום למחרת לקום בבוקר ולסקר באופן עיוור את מותו של אלישיב, כאילו האחרון לא אחראי – אם לא במעשה אז במחדל, ואם לא במחדל אז בעצימת עיניים – לכך שהחרדים אינם מתגייסים לצה"ל. איני בא לנקוט עמדה בשאלת גיוסם או אי-גיוסם של החרדים (את דעתי על גיוס חרדים הבעתי ברשומה קודמת), אלא לומר שכל מי שעיניו בראשו מבין שהא בהא תליא, וזעקות שבר על הפראייריות של החילונים והדתיים וסיקור-אוהד של מותו של אלישיב – הם תרתי דסתרי (שני דברים מנוגדים).

תטען הטוענת שמותו של אלישיב הוא "אירוע" בקנה מידה ארצי שיש לו השלכות רבות, בבחינת זריקת אבן למים שיוצרת אדוות רבות סביבה. אני אישית מפקפק בטענה הזו; מעבר להנהגת צאן מרעיתו למחוזות ההזויים של האסור והאסור-יותר, אלישיב לא השפיע באופן ישיר על הפרהסיה הציבורית, ובמקומו של הרב אלישיב יבוא רב אחר שיסתגר קצת יותר או קצת פחות – וזאת, למשל, בניגוד לרב עובדיה יוסף, שהשפיע הן מבחינת מפעלו הרוחני (שו"ת "יביע אומר") והן מבחינה פוליטית (תנועת ש"ס).

אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שלא ניתן להתעלם ממותו של הרב אלישיב כיוון שהוא דמות משפיעה ביותר על הציבור הישראלי, ניתן לסקר את מותו באופן ביקורתי, בין אם בגוף הידיעה על מותו – לדוגמא: "נפטר הרב אלישיב שהעמיק את ההתבדלות של הציבור החרדי",  בין אם באמצעות ליווי של הסיקור הלאקוני במאמר ביקורת או בפולו-אפ לידיעה במאמר מערכת שהוא בבחינת "קול קורא" ("מותו של הרב אלישיב הוא הזמנות לציבור החרדי" וכו'). אבל אף אחד מכל אלו לא נעשה.

ברשומה שכתבתי לפני שנה ("בשולי גל המחאה"), הראיתי שהעיתון "מקור ראשון" החליט במופגן להצניע את ממדי תופעת המחאה החברתית בקיץ 2011, וגם כאשר הוא סיקר אותה – הוא עשה זאת בטון ביקורתי. אחת מהכותרות של העיתון באותם ימים הייתה: "61 אלף ישראלים לא ישתתפו בשום מחאה שתיערך בימים הקרובים. הם יצאו אתמול בטיסות לחו"ל לחופשת הקיץ – שיא של כל הזמנים למספר הטסים ביום אחד". כלומר, גם אירוע שהוא לכל הדעות אירוע בקנה-מידה ארצי, סוקר באופן מצומצם וביקורתי.

לא ניתן לפטור את העיוורון הזה בכך שהתקשורת היא "ראש קטן", שהיא פשוט מסקרת "אירועים חדשותיים" באופן אקלקטי, מבלי לעשות אחד ועוד אחד ולקבל שלוש; לכל גוף תקשורת יש – וראוי שיהיה – סדר-יום (אג'נדה בלע"ז), וכשהוא רוצה לסקר אירועים חדשותיים באופן ביקורתי הוא עושה זאת (משפטו של אהוד אולמרט כמשל), וכשהוא חושב שאירועים מסוימים אינם חשובים – הוא לא מסקר אותם (השוו בין סיקור מותו של משה סילמן בימים האחרונים, ל(אי)סיקור מותה של ילנה בוסינובה בפינוי גוש קטיף ב-2005, למרות שיש הבדלים מסוימים).

ההסבר שאני מצאתי הוא כזה: בזרמי העומק שלה, החברה הישראלית לא רוצה לוותר על חברת-הלומדים של הציבור החרדי, שהרב אלישיב הוא המייצג המובהק שלה, הוא התוצר המצטיין שלה. ככה אפשר להסביר את התואר "פוסק הדור" בו כינתה התקשורת את הרב אלישיב. כשהתקשורת החילונית מכנה את הרב אלישיב "פוסק הדור" – אפילו שהיא לא מסכימה לכך, אפילו שהיא לא מבינה את המשמעות של התואר – היא מאמצת את התואר הזה, היא מאשרת את התואר.

בתוך-תוכה לחברה הישראלית יש כמיהה לאותנטיות (מדומיינת) שהחברה החרדית מייצגת, וכל שאר הזרמים ביהדות (אורתודוקסים, רפורמיים וכו') לא נחשבים בעיניה. החברה הישראלית רוצה את הציבור החרדי כחברה מובחנת, עליונה על שאר נציגי החברה היהודית, כמגדירת היהדות המקורית, שממנה, ורק ממנה, ניתן לצאת (ולהיות לא-חרדי) ואליה ניתן לשוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s