מלחמת האליטה בגנבי המדינה

[1] בלהט הוויכוח סביב הדרת נשים, אמר לי חבר שאני מחזיק ממנו והוא מחזיק ממני – וביחד אנחנו מחזיקים זה את זה – כי כל השיח סביב הדרת נשים נובע מכך שההגמוניה החילונית חשה שהמדינה נשמטת לה מתחת לרגליים, ולכן היא יוצאת למתקפת נגד ומפעילה את אחד התותחים הכבדים ביותר שעוד עומד לרשותה – התקשורת. בזמנו ביטלתי את דבריו מסיבות שונות (העליתי את הדברים ברשומה קודמת), אולם בזמן האחרון אני חש שטענתו של חברי מקבלת חיזוק נוסף במערכה שעיתון "הארץ" פתח על הדת ועל האמונה באלוהים.

הדבר החל בכתבה על הורים שלא מלים את ילדיהם, וזו גובתה בפרסום של שורת פסיקות בית-משפט האוסרות על המילה, שהחלה בהחלטת בית-המשפט בקלן, גרמניה. והנה ביום שישי האחרון, הכותרת של כתבת השער של "מוסף הארץ" היא "לחיות בלי אלוהים", ובתוכה חמישה אתאיסטים שוטחים את טיעוניהם נגד האמונה באלוהים. ברגיל, אני חי בשלום עם (אי) אמונתי באלוהים, איני עושה נפשות לאמונה באלוהים, ואיני מגייס גייסות למלחמה נגד, אך כשאני רואה מתקפה סביב נושא כמו אמונתו של האדם, שהיא בינו לבין עצמו לבין בוראו – אני נדרך, אני חושד שיש כאן מניע נסתר (ומהסיבות לעיל טיעוניי יהיו בוודאי צולעים). אך בכתבה הנוכחית הכותב לא מצליח להתאפק וחושף את המניע בפרהסיה, כמו אדם מהוגן שלא מצליח לשלוט על סוגריו: מה שמטריד את הכותב זה סקר שערך "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (ופורסם בינואר האחרון ב"הארץ") ומצביע על כך ש-80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים, למרות ש-43% מהיהודים מגדירים את עצמם חילונים. והמניע מתחדד יותר, שכן אין למעשה סיבה אחרת לפרסום כתבה כזו (להבדיל מהמתקפה סביב הדרת הנשים, שצמחה מאירועים אפיזודיליים מהשטח), פרט מהחשש של "הארץ" שגונבים להם את המדינה.

כשראיתי את הכריכה הקדמית של המוסף, אפפתני תחושה שאכן נפל דבר בישראל, שהנה נצחו אראלים את המצוקים, שסוף העולם קרב. וכך, ברעד וחלחלה התיישבתי עם כוס קפה בערב שבת בין-השמשות, שעה שמאות אלפי יהודים אצים לתפילת קבלת-שבת, ונפניתי לקרוא את הכתבה. ומה מצאתי? לא דובים ולא יער. הכתב, קובי בן-שמחון, מראיין אתאיסטים שחלקם מעלים טענות מגוחכות, חלקם כלל לא מפריכות, או סודקות את האמונה באלוהים וחלקם, לעניות דעתי, אף נותנות לה חיזוק מסוים. ובלבי תהיתי: אלו הכלים הכבדים שיש ל"הארץ" להפעיל? במקום ש"הארץ" ילך בדרך תורת-הלחימה המוכרת (הפגזה מרחוק/ מהאוויר, כיבוש של טנקים ולאחריו הגעת כוחות רגליים), הוא מציב בחזית חמישה חיילים שנדמה כי אך לפני רגע נתנו להם קראבינים מצו'קמקים מימי המנדט ומימייה של חצי ליטר, ואומר להם "צאו להילחם".

[2] המרואיין הראשון הוא המחזאי יהושע סובול, שמוגדר ע"י הכתב כ"אולי המגדלור הגבוה והמאיר ביותר היום בנוף הישראלי". סובול אומר שנתוני הסקר לעיל הם "התחזקות של אינפנטיליות", כשבהמשך הדברים עולה שכנראה הכוונה לכך שאמונה = אי-לקיחת אחריות על החיים. ואני שואל: האם זה מחויב המציאות? האם אלו שני דברים שמתנגשים? לא יכול להיות אדם מאמין שלוקח אחריות על חייו (ובפרט שהסקר מראה שמרבית החילונים מאמינים)? באופן כללי, נראה שסובול ואחרים מתמודדים עם היהדות סטייל אמנון יצחק, כלומר עם הדעות הפלקטיות שאולי מספקות את חלק מהמאמינים, אך לא מתייחסים לדעות המורכבות, המרובדות, שמאפיינות את רוב ציבור המאמינים.

סובול מתאר את "המשבר האמוני" הראשון שלו ובו קרוב-משפחה חרדי אמר לו שאם לא יתפלל אלוהים ישלח נחש ויכיש אותו, והנה יום אחד סובול לא התפלל והפלא ופלא – לא הגיע הנחש. אם מסיפור זה סובול מביא ראיות, I rest my case. ואחרי זה סובול עוד אומר שהאמונה היא אינפנטיליות. אם סובול הוא המגדלור של האתאיסטים, לא פלא שכל הספינות האתאיסטיות מתרסקות אל המזח או נטרפות בלב ים.

[3] המרואיין השלישי הוא ירון ידען, חילוני שחזר בתשובה, ניסה, טעם, ואחרי 17 שנה החליט לפרסס ולשוב להיות חילוני. שמעתי את ידען בהרצאה ב-2009, ואני אישית חושב שאדם שהיה חילוני, חרדי ואז שוב חילוני – ובכל פעם הוא "נגע בקצה": בדתיותו הוא החזיר בתשובה, ועכשיו הוא מחזיר בשאלה – הוא אדם אימפולסיבי בעל הפרעת אישיות גבולית. באותה מידה זה היה יכול להיות נדידה מטבעונות לקניבליזם; התוכן לא משנה אלא האפשרות לחיות על הקצה. אך אין זה יעזור אם אני אפטור את ידען בכך ש"אין מביאים ראייה מן השוטים", שכן יכול ויש בפיו של ידען טענות אמת, ויש להתמודד עמן.

אלא שאלו אינן בנמצא: ידען מביא ראייה מטעות עובדתית בהלכות טריפה לכך שהתלמוד והתנ"ך אינם טקסטים אלוהיים (מעולם לא שמעתי טענה שהתלמוד הוא טקסט אלוהי; לפי המסורת רק התורה היא טקסט אלוהי. וזו אגב, דוגמא לטקטיקה דמגוגית מפורסמת לפיה מצמידים לטענת אמת טענת שקר, בכדי שהשקר יתבסם מהאמת), ושוב מביא כל מיני טענות על כך שהיהדות היא דת חשוכה (אסור להציל גויים בשבת, האישה היא "עזר כנגדו" וכו'). לכל סוגיה שידען מעלה ניתן לתת פרשנות אחרת; העניין הוא שכאן חשובה נקודת המוצא: כשנקודת המוצא היא אנטי, לא יעזור שום טיעון בעולם לשכנע את ידען. כשם שהאהבה מקלקלת את השורה, גם השנאה מקלקלת את השורה.

ידען טוען שחילונים מאושרים יותר מדתיים, שהאושר של דתיים הוא בלוף: "הם לא מאושרים. הם מנותקים מעצמם". אני אישית חושבת שבכלל "אושר" זה בלוף, אך לא זה העניין. בסיום הראיון, כשהכתב מטיח בפני ידען שמפלגתו "אור" קיבלה בבחירות האחרונות 815 קולות בלבד, ידען טען שלמפלגה שלו היה פוטנציאל ל-30-40 אלף קולות, ומבצע "עופרת יצוקה" הרס לו את התוכניות. עכשיו מי מנותק מעצמו.

[4] כשהמרואיינת הרביעית, פרופ' לביולוגיה עדה למפרט, שמתמחה באבולוציה, נשאלת האם תורת האבולוציה לא מחזיקה אמת, היא משיבה "לא… אין אמת", ובכך תוחמת את הדיון למקומו הראוי: הדיון הוא לא דיון מציאותי (יש אלוהים/ אין אלוהים) אלא דיון ערכי: האם להאמין באלוהים או לא. האדם יכול (צריך) לבחור האם להאמין או לא. פעם שמעתי מאשת-רב שאדם שלא כופר בכל יום – הוא לא אדם מאמין, וכן כששואלים אותי האם אני מאמין באלוהים אני משיב "לפעמים". זו לדעתי "הגישה המדעית" ביותר לשאלה זו, באשר היא הספקנית ביותר. גם אלו שטוענים בחירוף נפש שאין אלוהים טוענים שהם מחזיקים באמת כלשהי – גם אם ניתנת להפרכה – ולמפרט מתייחסת בזלזול אף לאנשי הקהילה המדעית שהיא קהילה בעלת סממנים דתיים. בעניין זה אני איני מוכן להתחייב לשום עמדה. זו לדעתי החירות האמתית.

למה כן לבחור להאמין באלוהים? אחת התשובות שאני משיב לעצמי היא בדיוק אחד החסרונות שהמרואיינים מונים, רק מזווית קצת אחרת:  כפי שכתבתי ברשומה אחרת ("הבור שלנו"), ההנחה שיש אלוהים מגלמת בתוכה את ההנחה שכל קיומנו בחסד. אנחנו יכולים להבין שאנו לא חזקים בכל הסיטואציות ובכל הזמנים, אנחנו יכולים להבין שאנו פגיעים וצריכים את עזרת הזולת. ההבנה שגם אנחנו פגיעים בסיטואציות אחרות, היא המאפשרת לנו להיות רגישים לזולת וקשובים לצרכיו, דווקא בסיטואציות בהן אנו מרגישים אומניפוטנטיים, עוצמתיים; אנו יודעים שבסיטואציות אחרות אנחנו נחותים.

[5] המרואיין השני , פרופ' יעקב מלכין, מגדיר את עצמו "אתאיסט בן אתאיסט" אך גם "יהודי מסורתי", ולכן הוא משמש העורך הראשי של כתב-העת "יהדות חופשית" ליהדות כתרבות, מכשיר רבנים חילוניים ברחבי הארץ ובעצמו אב לבת שהיא רבה רפורמית. לדעתי ישנם הרבה מאוד יהודים אורתודוקסיים שקרובים מאוד לעמדה של מלכין, גם אם הם לא יכריזו על עצמם בגלוי כאתאיסטים. אני אישית אדם שמאוד מאמין במסורת ומאוד מרגיש צורך להיות חלק ממסורת – הן ממסורת רוחבית (כחלק מהקהילה היהודית העכשווית), וכמובן מסורת אנכית (כחלק משרשרת הדורות). לפי דעתי שאלת המסורת והעיסוק בתרבות (דת) היהודית היא בעלת חשיבות זהה לשאלה אם יש אלוהים, אם לא עולה עליה. ולכן אם מלכין הוא דוגמא ומופת לאתאיסט – אשרינו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s