סטטוס

הָרֶגַע הַזֶּה,

שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל אֶת הַבְּשׂוֹרָה

הֲמָרָה, הַמּוּזָרָה, הַצְּרוּרָה

שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִגְאַל אוֹתְךָ מֵעַצְמְךָ,

לֹא אַבָּא, לֹא אִשָּׁה, לֹא חֲבֵרָה –

רַק אַתָּה.

מודעות פרסומת

נגד שלמות: קצת אפולוגטיקה על מצוות המילה

לעמיחי,
שהיה לי אח גדול וליווה ומלווה אותי בצעדיי הראשונים בפקולטה,
ועכשיו הפך אבא (לא שלי, של בר-מזל אחר)

.

[1] המתקפה העולמית על מצוות ברית-המילה (קליפורניה, גרמניה, "הארץ") עולה מדרגה, כשלאחרונה דווח כי רב בגרמניה נתבע בהליך פלילי על כך שערך ברית-מילה, ולמרות כל זאת טרם שמעתי תגובה (ציונית) הולמת, התייחסות קוהרנטית, לא אפולוגטית ולא מתנשאת, לפרשה עצמה או לקולות וההדים (טענות) העולים מן הפרשה.

בעניינים רגישים כמו בנושא זה, נדרש תחילה, ולא כמליצה, גילוי נאות. אז למען הגילוי הנאות אציין שהכותב הינו נימול כדת וכדין (הוכחות ימסרו לפי דרישה), ואין ספק שהדבר משפיע על הצורך שלי לגונן על המילה. אז תשובה קוהרנטית לא אפולוגטית וכו' אין לי, אך במקום זה אנסה להציע שברירי מחשבות או מספר הערות מרוסקות לשרשרת הפרשיות הקשורות בנושא, שיש שיטענו – דרך מצוינת לומר "אני חושב כך" מבלי להתמודד עם התגובות – שעולה ממנה ניחוח אנטישמי.

[2] קשה לי להבין אנשים שבטוחים כל-כך בצדקת דרכם באופן כזה שהם מרגישים צורך לכפות את דעתם על הזולת. הרי כמובן שלא מדובר בכפיית האקט על הציבור הרחב (כמו נישואין וגירושין בארץ או פרשת צריחי המסגדים בשווייץ) או במצווה שנכנסת לכיס של הציבור (מימון תלמידי ישיבות); מדובר בבחירה שכל הורה מחליט אם לעשות אותה לגבי ילדיו שלו. אם באופן כללי קשה לי להבין אנשים שנכנסים לדל"ת-אמות האוטונומיה של האחר, הדברים מתחדדים דווקא בברית מילה, משתי בחינות: מקובל לומר שהציבור רגיש להתערבות שנכנסת לו לכיס, אך כאן מדובר על כפייה עמוקה יותר, שלא נכנסת לכיס אלא חודרת לתחתונים; וכן כיוון שמדובר בכפייה הנוגעת לחינוך, וכילד ממש תיעבתי מבוגרים-זרים שמנסים לחנך אותי, וכמבוגר אני חש אי-נוחות ממבוגרים שמחנכים ילדים אחרים; לך תחנך את הילדים שלך. ונראה לי, שהפגיעה בחופש הדת המתגלמת באיסור על המילה, מעידה על חוסר סובלנות משווע.

ניתן לומר: הסובלנות נעצרת באלימות, כלומר אנחנו מוכנים להיות סובלניים לזולת עד שזה מגיע לאלימות, ואקט המילה הוא אלימות. וכמו שאמר לי חבר שעושה-נפשות לאתאיזם: הרי אם היית רואה הורה שמכה את ילדו חסר-הישע, לא היית עומד-מנגד. אכן, טענת האלימות היא טענה שאני מתקשה להתמודד עמה או להסביר אותה, לא רק לבעל עיניים לא-מאמינות, אלא טענה קשה גם לאדם המאמין.

וכאן אולי ניתן להיעזר בשיח הפוסטמודרני, לפרק את המילה אלימות ולהרכיב אותה מחדש: ברית המילה היא חלק מחינוך, לא מחינוך במובן של "חוסך שבטו שונא בנו" (חזרה לדרך הישר), אלא חינוך במובן הרחב יותר, כתרבות, כהקניית זהות. בכל מעשה חינוכי יש פן של אלימות, ואפשר אף לומר שבחינוך לדעה מסוימת או דרך-חיים מסוימת – מעשה האלימות חמור עוד יותר: ברוב המקרים, אדם שגדל לאורח-חיים דתי לא יהפוך עורו ויהיה חילוני, ואדם שגדל כחילוני לעולם לא ייחשף באמת, מבעד לדעות הקדומות, לאורח-החיים הדתי/ חרדי, כאדם שגדל לקהילה ומשפחה חרדית.

ואני חושב שבהתקוממות כנגד ברית המילה יש התקוממות כנגד הפרדוקס הבלתי-נתפש לפיו הורות היא אחד התפקידים הקשים והמורכבים שיש, שכל טעות הכי קטנה בו יכולה להיות קריטית, אך מאידך היא "המקצוע" היחיד שלא דורש הכשרה, וכל אחת ואחד שכוחותיהם במותניהם – יכולים להחזיק בו.

[3] ברבדים העמוקים יותר, התרחש כאן היפוך מושגי מעניין: כפי שיודע לצטט כל אתאיסט-מתחיל, אחד הנימוקים למצווה הוא הפחתת ההנאה המינית ("למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו"; מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ט). גם לאחר קריאת שלל הכתבות בנושא, למיטב ידיעתי חלוקות הדעות האם המילה עצמה מפחיתה את ההנאה המינית מבחינה פיזית (עצבית). אך על-כל-פנים, ברור שיש כאן אקט סמלי, שנוכח תמיד גם אם זה הפיזי (מציאותי) נעדר: המילה אומרת לאדם שעליו לשים רסן להתנהגותו המינית, שגם אם זה אפשרי או מותר ואפילו מצווה – עליו להציב לעצמו גבולות, בכדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ריסון עצמי – תרבות; תרנגולים – טבע, ברבריות).

כלומר ההיפוך המושגי הוא כזה: המילה ביהדות היא אקט של תרבות – גם כתרבות במובן שמניתי לעיל, של זהות וברית בין הנימול לעמו ואלוהיו, אך גם כסירוס עצמי (תרתי משמע) – ואילו בכל הגל האנטי-מילתי הנוכחי המילה נתפשת כברבריות, כהפך התרבות, כדבר שאדם תרבותי צריך להתנגד אליו, להזדעזע ממנו בכל נימי נפשו.

[4] אידיאל נוסף שמניע את המתנגדים למילה הוא הפגיעה ב"שלמות הגוף" (תנו מבט בדבריו של הרב ג'וש ספינר בכתבה ב"הארץ"), ועל כך יש לי שלוש הערות, אחת מינורית אחת בינונית ואחת גדולה: ראשית, יפה לראות כיצד המשפט "רבותי, ההיסטוריה חוזרת" מגשים את עצמו שוב, שהרי אידיאל שלמות הגוף היה חלק מתפישת העולם ביוון העתיקה (תציצו בוויקיפדיה), כלומר יש כאן סוג של רנסאנס (לדעת המצדדים באידיאל), או חזרה אחורה בזמן לתקופות חשוכות יותר (לדעת המתנגדים לו).

ההערה הבינונית נוגעת לשאלה מהי שלמות, ויש לה רלוונטיות לעניין ברית המילה. ישנו מדרש יפה (מדרש תנחומא לפרשת תזריע, פרשה ה) המתאר פולמוס בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס. הויכוח הוא מה נאים יותר, מעשי הקב"ה או מעשי בני-אדם, ור' עקיבא מוכיח ממצוות המילה שמעשי בני האדם נאים יותר, שכן האדם נולד "לא מושלם" (פגום), והאדם במעשה המילה, הופך אותו לשלם. הקב"ה ציווה על המילה בכדי לשתף את האדם במעשה היצירה, בבריאת האדם. יש הרבה מה לדרוש בסיפור (רק מתאבן: המדרש משתמש בגוף הגברי כאבטיפוס, ומתעלם מגוף האישה, שהיא לכאורה לעולם תישאר פגומה) אך לענייננו חשובה התפישה כי האדם נולד לא-שלם ואילו רק מעשה המילה משלים אותו.

ההערה המשמעותית יותר נוגעת לאידיאל עצמו: החתירה לשלמות היא חתירה לאידיאל שלעולם לא יממש את עצמו, היא מעשה שמביס את עצמו: גם אם מאוד ישתוקק לכך – הוא לעולם לא יוכל להישאר שלם (גם אם לא ימולו אותו). האדם לעולם יוותר חסר. ומה משלים את האדם? הגעגוע.

משרד משלי: היחס בין ארכיטקטורה ליחסים חברתיים

לארכיטקטורה יש יכולת לעצב יחסים חברתיים. אני מניח שאת המשפט הזה שמע כל בר בי רב בבית-ספר לאדריכלות, וכל אחד ואחת מאיתנו מרגישה את זה בחיי היום יום שלה, אך לפעמים מרוב שאנחנו חיים את החיים אנחנו לא מסבים את תשומת לבנו לכך. לפני כשלושה חודשים עברתי למשרד אחר (סוג של קידום. כמו שהנידון-למוות מקודם תא אחד קרוב יותר לכיסא החשמלי), ובגלל שאני חדש ביחידה ונמצא במיעוט (מכל זווית אפשרית), כמו כל מיעוט  בחברה סיגלתי לי את היכולת להתבונן על המציאות מזווית קצת שונה, ושמתי לב כיצד סידור מקומות הישיבה במשרד תורם לעיצוב היחסים החברתיים. ודוקי. אני לא בא לטעון שהמרחב הוא זה שגרם למצב חברתי זה או אחר, כלומר איני טוען לקשר סיבתי בין עיצוב המשרד ליחסים החברתיים, אלא לכך שישנה קורלציה בין סדר הישיבה לבין יחסי החברויות במשרד כפי שהם היום.

בתקופה שעבדתי במוקד הטלפוני, לפני עבודתי הנוכחית, המוקד עבר ממשכנו הישן למשכנו החדש, ובשני המקומות שררה תחושה של דחיסות, תחושה שבמובן מסוים שירתה (תרמה, יצרה) את האווירה שהמנהלים ביקשו ליצור. במשכן הישן המוקד שכן בחדר קטן ללא חלונות, ואילו במשכנו החדש המוקד שוכן במקלט. כמדומני שהמקלט והחדר ללא חלונות משדרים תחושה של דחיסות, ולפיכך פרודוקטיביות, וכן תחושה של עבודה משותפת, תחושה שכולנו באותה סירה. אך תחושה זו לא מגיע לידי תחושה של עבודת-צוות; יש מחיצות בין תא העבודה (הקיוביקל) של כל עובד ועובד, והמוקדנים יושבים בגבם זה לזה, כלומר מפנים את גבם זה לזה. אם לדוגמא המוקדנים היו יושבים בתאים ללא מחיצות, או במחיצות שקופות, או אפילו רק כשפניהם מופנים זה לחברו, הדבר היה יוצר תחושה של חוסר-רצינות (לכאורה), הדבר היה פוגם באווירת-העבודה.

לעומת זאת, במקום עבודתי הנוכחי העובדות יושבות בשלושה חללים פתוחים, לא מפרידות ביניהן מחיצות ופניהן מופנים זו לזו, מה שגורם לפחת בלחץ-העבודה, אין תחושה של פרודוקטיביות (אך לא הייתי אומר שיש תחושה של סטגנציה או דגנרציה, והדבר כמובן לא פוגם בכובד-הראש שהעובדות מייחסות לעבודתן). שוב, לא ניתן לומר שדבר אחד גרם למשנהו, אך לטוב או לרע יש יחס קורלטיבי בין עיצוב החלל הפנימי במשרד לבין סדרי העבודה.

לא עבדתי במקומות רבים, אך רק במקום עבודתי הנוכחי ראיתי שיתוף-פעולה נדיר בין העובדות, ששיאו בארוחת צהריים לה שותפות כל העובדות למעט שתי עובדות אאוטסיידריות, כשאחת מהן עברה לא מזמן לחדר אחד והיא אינה יושבת באותו חלל עם כולן. ברור לי שמעברה לחדר החדש לא היה מתאפשר אם הייתה חלק מהגווארדיה הוותיקה. לעומת זאת, עובדת צעירה שהצטרפה לעבודה לפני כשנה וחצי, ויושבת עם כולן בחלל המרכזי, נוטלת חלק בארוחות הצהריים, כמו הייתה אחת העובדות שנמצאות שם עשרים שנה. הארכיטקטורה תורמת לאינטגרציה.

מאידך, מנהלת היחידה וסגניתה יושבות בשני חדרים נפרדים. כשהתחלתי לעבוד באגף חשבתי שהדרג המנהל ושאר העובדות הן יחידה אחת (ותיעבנו את כולן), עד שיום אחד אחת העובדות עשתה פאשלה, ובאופן אגבי העברתי את זה למנהלת, מבלי לייחס לזה חשיבות. כשצלצלתי לאחר כמה ימים ליחידה, עובדת אחרת נזפה בי כשהעברתי את הנושא לטיפול הדרג המנהל מבלי לפתור את העניין "בינינו".

ועכשיו כשאני עובד ביחידה אני רואה כיצד ההפרדה בין הדרג המנהל לשאר העובדות מתבטאת ביחסי העבודה והיחסים החברתיים שביניהן לשאר העובדות. למנהלת וסגניתה יש כאמור שני חדרים נפרדים, הן אינן חלק מהשיח החברתי במשרד, והן אינן אוכלות עם שאר העובדות. כשהמנהלת והסגנית נמצאות בעבודה בו זמנית הן אוכלות ביחד, אך אם אחת מהן נעדרת – הן לא יאכלו עם שאר העובדות אלא יאכלו בגפן, כאילו יש פסול להתערבב עם שאר העובדות. אצלי הדבר מתקשר לתחושת הבדידות שאופפת את הגיבור (עליה עמדתי בפוסט "ממשה רבנו ועד הארי פוטר – הגיבור לבד בעולם"), שעומד בראש הפירמידה לבדו ועליו לשאת בעצמו בכל נטל האחריות.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה בשביל לדבר עליי (קצת אגוצנטרי. כמו שאמרה לי חברה שלי לשעבר: תמיד זה רק אתה. אתה ואתה ואתה ואתה). איפה אני בכל הסיפור? ובכן, כשעברתי ליחידה שוכנתי בחדר משלי, ליד סגנית המנהלת. לכאורה, הרבה חופש ושקט, כביכול הרבה כבוד שלא זכו לו אפילו עובדות וותיקות שנמצאות במקום כבר ‎עשרים ושלושים שנה. אבל זה סוג של מסמן-שקרי, מסמן שאינו מעיד על המסומן שלו. זר שיקלע למשרד יחשוב שהדבר מעיד על המשרה הרמה שלי, כשבפועל אני העובד הכי זוטר. למעשה, כמו שציינתי לעיל, הדבר יוצר מכשול נוסף – מעבר למשוכה הגילאית, המגדרית, ההשכלתית ואף משוכת תחומי העניין השונים – ביני ובין שאר עובדות המשרד. אם המשרד משלי מסמן משהו, הוא מסמן בעיקר בדידות.

4 הערות על "רב הנסתר" של חנוך דאום

[1] לכל אדם – אם להשליך מעצמי על אחרים – יש רשימת-קריאה, מן סילבוס שהוא מכונן לעצמו, ובנוי מרשימה של ספרים או כותבים שהוא קורא אותם על בסיס יומי, שבועי או פעם בחיים. יש כותבים שצריך לקרוא בכדי להחכים (למשל הטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות"). יש ספרים שקוראים כי זה הכרח תרבותי, בכדי להישאר בעניינים, כמו "הארי פוטר". בהמחשה יפה לכך נתקלתי לפני כשלושה שבועות. גיסי התוודה בפני משפחתי כי הוא לא קורא ספרי פרוזה בכלל, וגיסתי שאלה בתמיהה "אפילו לא הארי פוטר?". מכיוון שגיסתי אישה אינטלקטואלית ויודעת-ספר, אני משער כי הייתה יכולה לתמוה על הרבה ספרים אחרים ("אפילו לא 'מאה שנים של בדידות'?"), אך כמדומני שתמיהתה לא כוונה לחסך התרבותי שבאִי-קריאה, אלא כוונה נגד האדישות נוכח ההילה שנוצרה סביב "הארי פוטר".

ויש סופרים ועיתונאים שקוראים בכדי להתעצבן. זו היא גישתי לכתיבתו של חנוך דאום. יש כמובן מקום לשאול מדוע להשחית את זמני ולקרוא כותבים שמעצבנים אותי אם ממילא הזמן קצר, המלאכה מרובה וכו'. התשובה לכך מורכבת מכמה הסברים קטנים (למשל, דאום מהמגזר וכותב על המגזר) אך ניתן לתמצת אותה במשפט הבא, בפרפרזה על המשפט שאני שומע מדי יום ביומו מנהגי ישראל, ביושבי ליד ההגה: מי האידיוט שנתן לך רישיון; מי נתן לי רישיון לנהוג, מי נתן לדאום במה לכתוב. ובסך-הכל, בהפוך-על-הפוך, דאום הוא המרוויח העיקרי מהסיפור, שכן בשל כך אני קורא את הטור שלו על בסיס שבועי, וכשקיבלתי וואוצ'ר ל"אקדמון" בגלל שמילאתי סקר הערכת הוראה, לא חשבתי פעמיים ורכשתי את ספרו החדש "רב הנסתר" (ידיעות ספרים, 2012).

[2] הסיפור נפתח במכתב אנונימי שנשלח לפורום "תיקון", המורכב מאישים שונים בציונות-הדתית, ובו הכותב מודיע כי הרב נריה גרוס, רב מוכר בציבור הדתי-הלאומי, קיים קשרים לא-ראויים עם אחד מתלמידיו לשעבר. דאום, כאיש תקשורת, מתקשה להתנתק מהכתיבה שמאפיינת את הז'אנר העיתונאי. למרות שהסיפור מורכב מכמה מְספרים, לא חשים שמדובר ברומן רב-קולי (פוליפוני), כמו "התגנבות יחידים" של יהושע קנז למשל. כלומר, המספר אמנם משתנה, אבל הקול אותו קול. כשהרב נריה מספר לא חשים שמדובר בשפה של רב (בכדי להבדיל את כתיבתו של הרב נריה מזו של בנו, נעם, בכל פעם שהרב נריה משתמש בסלנג הוא אומר "ככה אומרים נעם?"; לדוגמא בעמ' 19), והשזירה של קטעי שירה במכתביו של נעם, המצביעות על נפש האמן שלו וכו', היא מלאכותית ולא יוצרת שפה שונה.

דאום גם מציין בתחילת כל פרק מאיזו זווית הפרק מסופר (למשל, פרק 2 הוא מכתב של הרב נריה לבנו; עמ' 13), ובכך חוסך מהקורא את אפקט ההפתעה, שהוא חשוב מעין כמותו בפרוזה. הקורא צריך להיכנס לספר בעלטה גמורה ולאט לאט לגרש את החושך; הוא לא צריך שדאום ידליק לו את האור (כמו שלא היינו מצפים שדאום יגלה מראש איך הספר מסתיים). זו כתיבה שמאפיינת עיתונות, ולא פרוזה. דאום לא נפרד גם מעוד מניירה עיתונאית, ועל כך סורו הלאה, לסעיף הבא.

[3] דאום זכה ביושר ביחס השלילי שלי כלפיו, ואני מניח שגם של רבים אחרים, כיוון שהוא בכוונה תחילה מבקש לעורר פרובוקציה, וספרו החדש ממחיש זאת. דאום אמנם כותב על הכריכה האחורית כי "רב הנסתר הוא סיפור שיקרה באמת", אך כל אזרח במדינת ישראל, ובפרט אם הוא חלק מהציבור הדתי-לאומי, יודע שדאום מרפרר לפרשית הרב מוטי אלון, כלומר מדובר בסיפור שקרה. לא זו בלבד שדאום לא עושה כל מאמץ לנתק ולהתיר את הקשרים שבין המציאות לדמיון, הוא אף מחזק זאת: פורום "תקנה" נקרא אצל דאום "תיקון", הרב החשוד גולה ליישוב מרוחק (במציאות: מגדל, בסיפור: מצפה), שמות האנשים הם פיברוק של שמות אמיתיים, ואף המספר, עיתונאי בשם אמיתי יואלי, הוא פברוק שמו של עיתונאי מ"מעריב" בשם עמיחי אתאלי.

ניתן לומר שלדאום יכולת דמיוּן חלשה, כוח-מדמה נמוך מאוד. לעניות דעתי, יש שתי תכונות בסיסיות שנדרשות לסופר: דמיון גבוה ויכולת לראות את המציאות מזווית אחרת (הזרה). השנייה אמנם משותפת לכלל המושכים-בעט, אך הראשונה מייחדת את הסופרים בלבד. עד כה דאום חיבר שני ספרים, אחד הוא אוטוביוגרפיה ("אלוהים לא מרשה", ידיעות ספרים 2007), והשני הוא סיפורים מהספה של הפסיכולוג אריאל הרטמן ("בשביל הנפש", ידיעות ספרים 2010), כלומר סיפורים אמתיים של אנשים אחרים. וגם בספר הנוכחי דאום מתקשה לנתק עצמו מהיסודות הביוגרפיים של הסיפור וכל הזמן חוזר אליהם, כמו תינוק שמתקשה להיפרד מהוריו, כמו נער מתבגר שנשלח לפנימייה בכיתה ט' ומתקשה להסתגל לחיים עצמאיים (כמו שהיה דאום וכמו שהייתי גם אני). דאום מתקשה להיפרד מהמקום הבטוח והחמים של הסיפור האמיתי ולצאת לדרך חדשה, שכל-כולה שלו ועל-פי דמיונו הפרוע.

אך לפי דעתי לא ניתן לפטור את אי-היכולת לנטוש את המציאות רק באימפוטנציה-ספרותית, אלא מדובר במעשה-מכוון של דאום: דאום בכוונה מבקש ליצור פרובוקציה. מספיק שהקורא יהרהר אפילו הרהור-קל כי פרט מסוים בספר התרחש במציאות – ודאום השיג את מטרתו. לדוגמא, האם העיתונאי אתאלי באמת קשור לפרשת הרב אלון? דאום יכול לכסת"ח את עצמו משפטית, ולחסות תחת טענת "כל קשר בין המציאות לדמיון" וגו', אך מספיק שהקורא חי עם הספק – שממילא מעולם לא יאומת או יוכחש – בשביל להטיל צל כבד על המקרים שהתרחשו במציאות.

[4] זהירות ספוילר. דאום לוקה בתסביך של דתיים והוא שכל סיפור שלהם חייב להיות מלווה במסר. הוא לא יכול לכתוב "סתם" סיפור טוב, הוא חייב שלסיפור שלו יהיה מסר, תהיה משמעות. הבעייתיות  בכך היא שסיפור טוב צריך להיות סיפור נקי, וברגע שיש מניעים חיצוניים (להעביר מסר), הם מכתימים את הסיפור, הם גורמים לסיפור (נרטיב) להשתעבד למסר ובכך גורמים לעיוות של הסיפור, גורמים להיותו סיפור פחות טוב.

דאום שם את המסר שלו בפיו של הרב נריה (כמו בפגישתו עם פורום "תיקון", החל מעמ' 218, או בנאום לקהילה שלו, החל מעמ' 260) והמסר העיקרי, אם אני מבין נכון, הוא כזה: הפרשה שבמרכז הספר (ולכן גם פרשית הרב מוטי אלון) צריכה לעורר דיון על היחס להומוסקסואלים בציבור הדתי. אלא שדאום מסכל בעצמו את מטרתו שלו, שכן כאשר הוא מבקש "להסביר" את מעשיו של הרב נריה, הוא אומר שהדבר נגרם בשל הבדידות הרבה שהוא חש לאחר מות אשתו (כמו במכתב של הרב נריה לנעם, עמ' 95, או במכתב שלו לחברו יגאל המר, עמ' 109). לפי דעתי זה מסר בעייתי מאוד, שכן משתמע ממנו שניתן "לתקן" בחור עם נטיות הפוכות, כמו שאומרים בזרם החרד"לי בציונות הדתית. בכדי לפתוח את הדיון כמו שדאום מבקש, היה עליו להתעלם מ"תירוצים" להומוסקסואליות, ולהציגה כמות שהיא, ללא עטיפות.

תעשו מה שלפיד מייעץ לכם

ושוב קראתי בוויקנד את הטור השבועי של יאיר לפיד ב"7 ימים" ("מה שאתם רוצים", 17.8.2012; צירפתי את הטור למטה), ושוב נדהמתי מהריקנות והשטחיות של הדברים שהוא כותב. לפעמים אני תמה האם הקצר התקשורתי הוא בין לפיד לבין עצמו, ולפיד תמים או מיתמם, או שהקצר הוא בין לפיד לבין קהל הקוראים, ולפיד זורה חול בעיני הציבור, או שהקצר הוא ביני לביני, ויש משהו שאני מפספס. ולולא הייתי נחשד בעיני עצמי שיש לי משהו אובססיבי עם יאיר לפיד, הייתי מפיץ מעייני-ביקורתי החוצה באופן תדיר יותר, אך בשל הסיבה לעיל אני נוצר מקלדתי. אך הפעם הזה חשתי שיש מקום לצמצם, ולו במעט, את מרחב הבערות, ולהרים, ולו בקצת, את מסך הבורות.

כמו שניתן להבין מהכותרת, יאיר מייעץ לקוראיו הצעירים לעשות מה שהם רוצים. אני לא בטוח שלפיד מודע לכך, אבל יש כאן פרדוקס-זוטא, שכן לפיד הוא זה שאומר להם לעשות מה שהם רוצים, וממילא הם לא עושים את מה שהם רוצים אלא הם הולכים בדרך שלפיד ממליץ להם ללכת בה. אם הם היו עושים מה שהם רוצים, הם לא היו נדרשים להקשיב גם ללפיד. ניתן אמנם לפרק (להפריך) את הפרדוקס, ולומר כי לפיד לא בדיוק אומר להם לעשות את מה שהוא רוצה, אלא מגלגל את הכדור בחזרה אליהם, אך כאן מגיעים לפרדוקס נוסף: קשה לי לחשוב על מקרה בו בחירה של האדם נובעת מ-100% רצון חופשי, ולא נענית לתקדים חברתי אחר, לא מושרשת בתרבות בדרך זו או אחרת; במקום להיענות לצו חברתי אחד, האדם, שעושה את רצונו שלו, נענה לצו חברתי אחר. האדם לא מפלס לו דרך יש מאין.

מכאן נובע קושי נוסף בדברי לפיד: הוא עומד בסוף המבוך, או מעל המבוך (הוא החיים), ומורה לנבוכים כיצד ללכת בין שביליו, בעוד ברוב המקרים, האדם (הילד) שנמצא בראשית המבוך נדרש בעצמו להיתקל בקירות ולפתוח דלתות שמאחוריהן חומה בכדי להתנסות ואף להצליח; האור בקצה המנהרה לא בהכרח נובע ממציאת הנתיב הנכון אלא דווקא מן המסע שבדרך. לא אחת אדם שרוצה ללמוד סינית, כמו שלפיד אומר, חייב קודם כל ללמוד משפטים בשביל להבין שמתאים לו ללמוד סינית, אפילו שהוא יודע בראשית דרכו שהחלום שלו הוא לימודי סינית.

לפיד לא אומר זאת במפורש, אבל במובן מסוים הוא מבטיח הצלחה לאלו שמתלבטים אם לעשות את מה שבא להם. זה משתמע גם מהעובדה שלפיד בעצמו הוא סיפור הצלחה לאחד שלא סיים תיכון – כמו שאומרים: זה מתחיל בזה שאין לך בגרות ונגמר בכך שאתה נהיה ראש ממשלה – ואם הקורא לא מבין זאת, לפיד מציין במפורש את תחילת הצלחתו המקצועית בתוכנית "יאיר לפיד חי בעשר". ולפיד לא מסתפק בכך ומביא דוגמאות כמו סטיב ג'ובס ויגאל תומרקין, וזאת בכדי לומר שלא רק בדידי הווא עובדא.

זו בעיה רחבה יותר שנוגעת לאנשים ידועים: אנחנו נחשפים לסיפורי הצלחה, ומדחיקים את כך שעל כך סיפור הצלחה אחד יש עשרה כישלונות; על כל בחור בן 17 שמגיע לתל-אביב מכרמיאל חסר-כל, חי אצל הדודה ביד-אליהו, ממלצר בלילות וכיום משחק בפריים-טיים וב"הקאמרי" – יש עשרה שימשיכו למלצר כל חייהם; על כל יאיר לפיד אחד יש עשרה שנשארים רק עם הפיצות הקרות וחיי המין העלובים, כמו שלפיד כותב.

עוד אשוב לבעיה זו בהמשך, אך לפני כן עוד שתי נקודות מוקשות אצל לפיד: לפיד כותב שלא ניתן להגשים את עצמך שלא דרך אחד המקצועות הבורגניים, וכאבי-אבות הבורגנות הוא מציין את לימודי המשפטים, וכסטודנט למשפטים אני חייב למחות ולהגן על הפרופסיה: מדוע אי אפשר לומר שהחלום הוא ללמוד משפטים? מדוע לא ניתן לומר שהחלום הפרטי הולך יד ביד עם החלום הציבורי? ומדוע לא ניתן לשלב לימודי משפטים ומזרח אסיה, כמו שחופרים לנו בפקולטה הלוך וחפור?

וזה נוגע לנקודה נוספת: לפיד כותב שכל מי שמייעץ לצעירים ללמוד מקצוע, לא עושה זאת מרשעות אלא מגן על עצמו, שהרי גם הוא בחר במקצוע. הטענה הזו בוודאי נכונה, אך בכל הנוגע ללפיד היא משמשת כחרב-פיפיות: הרי גם לפיד מגן על עצמו כאשר הוא מייעץ לצעירים שלא ללמוד מקצוע וללכת אחרי החלום שלהם, שכן זו הדרך שהוא בחר בה. וכאן מתגנב ללבי החשד כי לפיד נזקק למנגנון ההגנה הזה דווקא בעת הזו, לאחר שהלחץ התקשורתי מנע ממנו להשלים מסלול ישיר לדוקטורט מאחר שנודע כי אין לו לא בגרות ולא תואר ראשון, ולפיד אמר אז ואומר גם כיום (בטור): לא צריך אתכם, יש לי קריירה מצליחה וכו'.

לפיד מציין בסוף הרשימה כי ראש לשכתו לשעבר של בנימין נתניהו התלונן על כך שהוא כותב טור בהיותו אדם פוליטי, ומועצת העיתונות אמרה שאין עם כך בעיה, כל עוד יציין לפיד שהוא יו"ר מפלגת "יש עתיד". ההחלטה של מועצת העיתונות תמוהה. ברור שזה מקרה לימינאלי, שמצד אחד קשה לאסור אותו, אך מאידך גם לפיד מסכים לכך שלולא היה הוא נוכח בתודעה הציבורית באמצעות הטור שלו הוא היה מת פוליטית, וזו פריבילגיה שאין למשל לנציג מחוז הנגב המערבי בתנועת הליכוד, שרוצה אף הוא להתמודד לכנסת. יתרה מזו: לפיד מציין שהוא מקפיד להפריד בין הטור לפוליטיקה, אך ניתן לראות בקלות בטור הנוכחי תעמולת בחירות סמויה, שכן לפיד מדבר לכל אותם הצעירים שהוא בונה על קולותיהם ומבקש את תמיכתם, ובפרט כשלפיד מציב את עצמו כאלטרנטיבה לכל הפוליטיקאים הישנים: הפוליטיקאים הישנים ימליצו לכם ללמוד מקצוע; הפוליטיקאים החדשים יאמרו לכם לעשות מה שאתם רוצים (ואתם רוצים להצביע לי).

ובנקודה זו נראה שלפיד לא הבין את משמעות היותו פוליטיקאי, ולכן אני מבכר את האנשים האפורים על האנשים החדשים: לפיד הוא לא רק עיתונאי שיכול להשיא עצות מבלי לשאת בהשלכות שלהם; ללפיד הפוליטיקאי יש אחריות. האנשים המבוגרים שלפיד שם ללעג וקלס אולי מציעים דרך אפורה יותר, אך גם דרך בטוחה יותר, דרך אחראית יותר, שמתאימה לציבור הרחב ומבקשת להבטיח כמה שפחות כשלונות.

הטור של יאיר לפיד מ-17.8.2012

החתונה של האקסית

הייתי שבוע שעבר בחתונה של (בבחינת) האקסית המיתולוגית. עד שעות ספורות לפני החתונה התלבטתי אם לבוא אם לאו. מצד אחד, כפי שהדבר עולה מאחד מסיפוריי הקודמים ("גבר במנוסה"), כשמדובר בפרידות מנשים – אני חותך לגמרי, באבחת-חרב, כאילו לא היו דברים מעולם. כך, אני סבור, הפצע מגליד מהר יותר, ודווקא בגלל שהתקופה ההיא הייתה כל-כך טובה – למרות שלרוב במבט לאחור אנחנו נוטים לראות את הרגעים היפים ולשכוח שהיו רגעים פחות-יפים, אז יכול להיות שאני מזייף עכשיו – כל זיכרון שקשור לתקופה הזו – כואב. העדפתי לדחוק ולהדחיק את כל הרגעים האלו בתוך תיבה חתומה בבריח, לאפסן את התיבה בבודיעם שבלב (כידוע, הלב הוא בית, יש לו חדרים, ויש בו גם בוידעם) ולזרוק את המפתח לים.

ובאמת הייתה חתונה כואבת, וידעתי שללא חברתי הטובה ביותר, הטיפה המרה, לא אוכל לצלוח את הערב, ואכן אחרי כמה וכמה כוסות טובות הכאב היה עמום יותר, ובסוף סיימתי את הלילה במיטה-זרה (חבר שאסף אותי לביתו). הבעיה האמתית התחילה בבוקר שאחרי, בהאנג-אובר הרגשי שאפף אותי מאז, שכן אותה תיבה נפרצה מאליה וכל הזיכרונות המודחקים צפו ועלו. ובגלל שסף גירוי הבכי שלי קרס מאותו לילה, קרה לי מספר פעמים, כמו שקרה לי לא-אחת בעבר, שבעקבות חשיפה לאירוע מצער אחר, אפילו אזוטרי (תגובה אלימה בפייסבוק, סיפור עצוב ששמעתי) הייתי על סף דמעות – שזה הכי גרוע! אם כבר שירדו הדמעות ואז נוכל להיטהר, לשטוף את עצמנו – ואפילו חציתי את הסף במעט. אמנם לא יללתי או קוננתי, אך בהחלט "נרטבתי".

אז למה הלכתי? שאלתי את עצמי מה הקב"ה היה רוצה שאני אעשה, ואז הגעתי למסקנה – ולא בפעם הראשונה בחיי – פאק! אין לי מושג מה הקב"ה רוצה שאני אעשה, ואין טעם שאשליך את הבחירה שלי, מה שלא תהיה, על ריבונו של עולם. ובכל זאת הלכתי לחתונה, ולא בגלל – לא רק בגלל – שאני מזוכיסט. הסיבה העיקרית הייתה שחשתי שהיה חשוב לכלה שאני אבוא. כל-כך חשוב, שהיא באה במיוחד אלי למשרד והביאה לי את ההזמנה ביד.

בעונה הקצרה של "הפרלמנט", יש מערכון גאוני בשם "הזמנה לחתונה", ובו שאולי מסרב ללכת לחתונה של בן-דוד בגלל שזה שלח לו הזמנה באסמס, והוא לא מוכן להתפשר על פחות מאשר הזמנה ביד. הקריצה, או ההיבט הקומי במערכון, הוא ששאולי אומר כל הזמן שהוא רוצה שהבן-דוד יביא לו ביד, ובסוף זה מתרצה ומוכן שגם הוא וגם הכלה יפגשו עם שאולי מחוץ לאולם החתונות ויביאו לו ביד, אך הניגון על הביטוי הזה רק מספק מעטפת לנושא האמתי והרגיש מאוד שעומד בבסיס המערכון, כשבלעדיו המשחק הלשוני על "מביא ביד" היה נותר ככלי ריק.

וגם הלכתי כיוון שאני מאוד אוהב חתונות, כי אני אדם סקרן וחתונה היא event, ואני מאוד אוהב להעביר ביקורת על חתונות, בעיקר מקנאה (בכלה, כי היא מתחתנת, ובחתן, כי הוא התחתן עם הכלה), וכמו שהסברתי לחבר ששאל אותי מדוע כתבתי רשומה על יאיר אסולין – חלק (רוב) הבחירות שלי בחיים מוּנעות מקנאה.

ואכן למדתי משהו על חתונות. אמנם הייתי במעט מאוד חתונות חילוניות, אך אם אפשר להכליל ולומר, נראה לי שהחילוניים רואים בחתונה מסיבה ותו לא, ולכן המטרה העיקרית של החתונה היא שיהיה שמח (החופה נחתמה בשיר "איזה יום שמח"), וממילא החופה בתחילת הערב רק מפריעה לחגיגות. הרב שערך את החופה והקידושין הבין זאת, ופשוט הריץ את החופה; הוא עשה את כל התפקידים בעצמו (הקראת התקציר של הכתובה, אמירת כל שבע הברכות) ובעיקר דיבר כל-כך מהר, כאילו מישהו רודף אחריו, כמו שיהודי ממלמל תפילת שחרית בכל בוקר.

אצל דתיים כמובן שיש מטרה "לעשות שמח", אבל זו לא המטרה היחידה, או לפחות יש שאיפה למטרה נוספת. בחתונות של דתיים החופה תופשת נפח – בממד הזמן, בממד המהות – רחב הרבה יותר, כיוון שהחתונה היא טקס מעבר. מבחינתם לא רק שהחיים שלהם עומדים להשתנות, החיים עצמם השתנו. השינוי אינו ברמה הפיזית (מעבר לגור ביחד), השינוי הוא ברמה המטאפיזית (דבר התחולל בעולם). יש מטמורפוזה. העולם כבר לא יהיה אותו דבר.

פרדוקס ההישג העיתונאי: על הראיונות בתקשורת של ראש הממשלה

צפיתי ביום שלישי שעבר (31.7.12) בראיון שקיימו יונית לוי ואודי סגל עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ויצאתי ממנו בתחושה קשה, עד שחשבתי כי יש מקום לגבב את תחושתי לדברים קונקרטיים ולהעלותם על הכתב (הבלוג). עם זאת, בשל כך שהראיון שודר יומיים לפני מבחן גדול, לא מצאתי פנאי לכך, מה גם שלאחרונה יצר הכתיבה שלי רדום (מנומנם), וכיוון שמדובר באירוע חדשותי שהמִיָּדיות יפה לו, לא מצאתי לנכון לכתוב דבר-מה בדיליי של שלושה ימים. אלא שאמש פרסם בבלוג שלו העיתונאי קלמן ליבסקינד רשומה אודות אותו ראיון, וחשבתי לעצמי שאם ליבסקינד, שכעיתונאי אמון על חידוש וחדשותיות יכול להעלות את הגיגיו שבוע לאחר הראיון, אני, שלא אמון על כלום – על אחת כמה וכמה, בבחינת אם בארזים וגו', ובפרט שהדברים שכותב ליבסקינד קצת תמוהים בעיניי.

נתחיל בסיפור. בסוף אוקטובר 2008 רעשה הארץ סביב הגילוי כי יש הקלטות של שיחות עם יגאל עמיר, ובסוף החליטו ערוצים 2 ו-10 שלא לפרסם את הראיון (הקלטות). ב-2.11.2008, יום תחילת שנת הלימודים תשס"ט, אני מגיע לשיעור הראשון בבית-ספר לעיתונאות "כותרת", ומנהל בית הספר מעלה לדיון את השאלה האם היה צריך לפרסם את הראיון או לא. אחרי שהדיון התקיים בעיקר במרחב הפוליטי, עצר המנהל את הדיון ואמר שאף אחד לא שאל את השאלה החשובה באמת: האם יש ערך חדשותי לראיון, האם עמיר יכול לשפוך אור חדש מזווית כלשהי על הפרשה – ושזה צריך להיות הקריטריון העיקרי האם לקיימו או לא.

ולכן הראיון עם נתניהו היה רע; לא היה בו שום ערך חדשותי. הצופה לא יצא ממנו חכם יותר, יודע יותר, מאשר היה בו בראשיתו: העלאת המסים היא מחויבת המציאות (אנחנו לא רוצים להיות כמו ספרד ויוון); דעתו של הדרג המקצועי על תקיפה באיראן חשובה (אבל הדברים לא צריכים להתנהל בתקשורת); אני מעדיף שהאמריקאים יתקפו באיראן (אבל ישראל היא מדינה ריבונית ויש לה זכות להגן על עצמה) וכך עוד הרבה מהדברים שלא צריך (כי הם ידועים) ומעט מאוד מהדברים שצריך.

ומכאן שלא מובנת לי תמיהתו של ליבסקינד. ראשית, חשוב להבחין בין שני סוגים של מראיינים (ראיונות): יש את המראיינים המלטפים, שנותנים למרואיין לשפוך מונולוג ללא כל הפרעה, כלומר לספר את הנרטיב שלו. ויש את המראיינים האינקוויזטורים, שמעמתים את הדברים שהמרואיין מעלה עם דברים אחרים שהוא אמר בעבר, דברים שאחרים אמרו עליו, עם קושיות על-סמך עבודת הכנה (תחקיר) שהם עשו טרם הראיון, כלומר למצוא חורים בנרטיב של המרואיין. לשני סוגי הראיונות יש חשיבות, אולם לפי דעתי האחרונים נחשבים יותר מהראשונים; הם עושים עבודה יותר חדשותית.

אם ליבסקינד טוען שיש לטפל בראש הממשלה בכפפות של משי, אני חושב שהוא טועה. אלא שההנחה שלי היא שגם ליבסקינד מבכר את החוקרים על המלטפים. והדברים מתבהרים נוכח כך שהמרואיין הינו ראש הממשלה. יכול להיות שכשמדובר בסלבס או במרואיין בכיר פחות, יש מקום למראיין המלטף, אך כשבראש הממשלה עסקינן, שמעבר לכך שצעדיו מדברים במקומו – הוא יכול לפרסם את תגובותיו בכל עת ובכל מקום (כלי תקשורת), אין טעם לתת לו להשמיע את דבריו ללא כל הפרעה או עימות. אז ככל הנראה ליבסקינד אכן מאמין במראיין-החוקר, והביקורת שלו מצטמצמת לסגנון, ולא למהות.

אז חשוב להבין מה המסגרת של הדיון: סגנון ולא מהות. אך גם כאן המתקפה על יונית לוי היא מוגזמת. אודי סגל שישב איתה שאל את רוב השאלות, ואף שאלות "נוזפות" יותר, אם לנקוט במילה שליבסקינד משתמש בה, מאשר לוי: למה יש כסף לחרדים ולמתנחלים, אתה לא סומך על האמריקאים, למה היית צריך את התרגיל הפוליטי של קדימה וכו'. למעלה מכך: גם גיא זוהר בערוץ 10 שאל שאלות "נוזפות", ופתח את הראיון במילים "איפה טעית". ככל הנראה קל יותר לטפול האשמות באופן פרסונלי, מאשר להאשים גופים אמורפיים כמו "ערוץ 2" או "התקשורת". ואם ליבסקינד טוען שלוי ראיינה אחרים בצורה רכה יותר, אין בכך בכדי להעיד על הראיון הנוכחי, שאני איני מוצא בו פגם מהותי (וכאמור, יש הבחנה בין ראיון עם ראש הממשלה לבין ראיון עם ריצ'רד גולדסטון, שדעת הקהל בארץ הייתה מלכתחילה נגדו ואין לו אף במה להשמיע טענותיו).

לוי וסגל וזוהר בסך-הכל עשו את עבודתם העיתונאית, וכל ההסתייגות היא מהסגנון. יכול להיות שהרשמים של ליבסקינד נובעים מכך שעשה מעשה מנחם בן – שהכריז על עצמו כי הוא מבקר ספרים למרות שלא קרא את כל הספר – והם מתבססים על כך שלא ראה את הראיון מתחילתו ועד סופו ("לא הייתי צריך יותר מכמה רגעים של צפייה"), אך האם זה היה "מעמד עיתונאי מביש"? נו, באמת. אז לוי וסגל טענו שצירוף קדימה לכנסת היה  "תרגיל מפוקפק ומגעיל". אגב, האם יש מישהו שלא חושב כך? יש מישהו שמבחינה התנהלותית פוליטית גרידא המהלך של נתניהו לא מותיר בו תחושת קבס? כשקדימה הצטרפה לממשלה אני דווקא הייתי מבין התמימים (מאמינים) שחושבים כי יש לבחון את המעשה בסופו, ולראות האם באמת ניתן להכשיר את השרץ כיוון שהמטרה מקדשת את האמצעים; אך משהוכח שזקנותו של המהלך מביישת את בחרותו, אחריתו מעידה על ראשיתו. ואיך נתניהו רואה את המהלך בראייה לאחור? "בחרתי באחריות".

יתרה מזו: לוי את סגל אינם מצליחים לסדוק את הנרטיב של נתניהו. לעניות דעתי (הסובייקטיבית; אך כמו שאמר לי חבר כששאלתי אותו אם התרשמותו מהתנהלות מסוימת באירוע מסוים אינה סובייקטיבית: "היינו שם כולנו סובייקטים"), נתניהו הצליח להעביר את מסריו, כאילו היו לוי וסגל (וגיא זוהר. וגם החבר'ה של ערוץ 1, שלא הצלחתי לראות את הראיון שלהם) חלק ממערך הדוברות של ראש הממשלה, כמו היו חלק מלשכת העיתונות הממשלתית:  יש מיתון בעולם ובנינו גדר בגבול מצריים והכסף לחרדים ולמתנחלים הוא זניח וכל אחד רוצה להרחיב את הממשלה.

הנה דוגמא קטנה דווקא מזוהר: זוהר שואל את ראש הממשלה מה האזרח צריך להבין מכך שראשי מערכת הביטחון יוצאים נגד תקיפה ישראלית באיראן, שאלה שאני חושב שיש לה מקום שכן הדרג המקצועי אמנם לא מקבל החלטות ויש לתקיפה שיקולים והשלכות שמחוץ לטווח ראייתו, אך דווקא בשל כך יש לשאלה מקום: אם הדרג המבצעי חושב שהדבר לא ניתן לביצוע, יש מקום (לפחות) לתהות על כך. והתגובה של נתניהו – הדיון הראוי צריך להתקיים מאחורי דלתיים סגורות – עם כל הכבוד, אינה נותנת מענה, היא עוקפת את השאלה בסיבוב. יכול להיות שהדברים שאומר נתניהו נכונים, אך משימתם של המראיינים (מנקודת מבטם) כשלה.

באופן כללי, התחושה שלי היא שקשה מאוד למצוא ערך עיתונאי בראיון עם ראש ממשלה, שתמיד מדבר מתוך דף מסרים (אף כשזה אינו מונח לפניו), והדברים עולים גם מראיונות שמקיים ראש הממשלה במוספי-חג למיניהם. לעניות דעתי ערוצי התקשורת מבינים בעצמם שלראיון אין ערך ואם הדבר היה תלוי בהחלטתם העצמאית, ולולא התחרות ביניהם, הוא לא היה מתקיים. ככל הנראה ערוצי התקשורת נענו להזמנה משום ש"לא נעים להם מהערוץ האחר", כלומר מבחינתם לא יעלה על הדעת שערוץ פלוני ישדר את הראיון וערוץ אלמוני לא: גם מתוך כבוד לראש הממשלה (בניגוד למה שליבסקינד כתב), אך בעיקר בשל הפרדוקס הבא: כשערוץ מסוים משדר את הראיון יש לו "יתרון" על שאר הערוצים, יש לו "הישג עיתונאי". יש לו בלעדיות. אך כשכולם מראיינים את  ראש הממשלה – לכל הראיונות אין ערך עיתונאי כלל.