פרדוקס ההישג העיתונאי: על הראיונות בתקשורת של ראש הממשלה

צפיתי ביום שלישי שעבר (31.7.12) בראיון שקיימו יונית לוי ואודי סגל עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ויצאתי ממנו בתחושה קשה, עד שחשבתי כי יש מקום לגבב את תחושתי לדברים קונקרטיים ולהעלותם על הכתב (הבלוג). עם זאת, בשל כך שהראיון שודר יומיים לפני מבחן גדול, לא מצאתי פנאי לכך, מה גם שלאחרונה יצר הכתיבה שלי רדום (מנומנם), וכיוון שמדובר באירוע חדשותי שהמִיָּדיות יפה לו, לא מצאתי לנכון לכתוב דבר-מה בדיליי של שלושה ימים. אלא שאמש פרסם בבלוג שלו העיתונאי קלמן ליבסקינד רשומה אודות אותו ראיון, וחשבתי לעצמי שאם ליבסקינד, שכעיתונאי אמון על חידוש וחדשותיות יכול להעלות את הגיגיו שבוע לאחר הראיון, אני, שלא אמון על כלום – על אחת כמה וכמה, בבחינת אם בארזים וגו', ובפרט שהדברים שכותב ליבסקינד קצת תמוהים בעיניי.

נתחיל בסיפור. בסוף אוקטובר 2008 רעשה הארץ סביב הגילוי כי יש הקלטות של שיחות עם יגאל עמיר, ובסוף החליטו ערוצים 2 ו-10 שלא לפרסם את הראיון (הקלטות). ב-2.11.2008, יום תחילת שנת הלימודים תשס"ט, אני מגיע לשיעור הראשון בבית-ספר לעיתונאות "כותרת", ומנהל בית הספר מעלה לדיון את השאלה האם היה צריך לפרסם את הראיון או לא. אחרי שהדיון התקיים בעיקר במרחב הפוליטי, עצר המנהל את הדיון ואמר שאף אחד לא שאל את השאלה החשובה באמת: האם יש ערך חדשותי לראיון, האם עמיר יכול לשפוך אור חדש מזווית כלשהי על הפרשה – ושזה צריך להיות הקריטריון העיקרי האם לקיימו או לא.

ולכן הראיון עם נתניהו היה רע; לא היה בו שום ערך חדשותי. הצופה לא יצא ממנו חכם יותר, יודע יותר, מאשר היה בו בראשיתו: העלאת המסים היא מחויבת המציאות (אנחנו לא רוצים להיות כמו ספרד ויוון); דעתו של הדרג המקצועי על תקיפה באיראן חשובה (אבל הדברים לא צריכים להתנהל בתקשורת); אני מעדיף שהאמריקאים יתקפו באיראן (אבל ישראל היא מדינה ריבונית ויש לה זכות להגן על עצמה) וכך עוד הרבה מהדברים שלא צריך (כי הם ידועים) ומעט מאוד מהדברים שצריך.

ומכאן שלא מובנת לי תמיהתו של ליבסקינד. ראשית, חשוב להבחין בין שני סוגים של מראיינים (ראיונות): יש את המראיינים המלטפים, שנותנים למרואיין לשפוך מונולוג ללא כל הפרעה, כלומר לספר את הנרטיב שלו. ויש את המראיינים האינקוויזטורים, שמעמתים את הדברים שהמרואיין מעלה עם דברים אחרים שהוא אמר בעבר, דברים שאחרים אמרו עליו, עם קושיות על-סמך עבודת הכנה (תחקיר) שהם עשו טרם הראיון, כלומר למצוא חורים בנרטיב של המרואיין. לשני סוגי הראיונות יש חשיבות, אולם לפי דעתי האחרונים נחשבים יותר מהראשונים; הם עושים עבודה יותר חדשותית.

אם ליבסקינד טוען שיש לטפל בראש הממשלה בכפפות של משי, אני חושב שהוא טועה. אלא שההנחה שלי היא שגם ליבסקינד מבכר את החוקרים על המלטפים. והדברים מתבהרים נוכח כך שהמרואיין הינו ראש הממשלה. יכול להיות שכשמדובר בסלבס או במרואיין בכיר פחות, יש מקום למראיין המלטף, אך כשבראש הממשלה עסקינן, שמעבר לכך שצעדיו מדברים במקומו – הוא יכול לפרסם את תגובותיו בכל עת ובכל מקום (כלי תקשורת), אין טעם לתת לו להשמיע את דבריו ללא כל הפרעה או עימות. אז ככל הנראה ליבסקינד אכן מאמין במראיין-החוקר, והביקורת שלו מצטמצמת לסגנון, ולא למהות.

אז חשוב להבין מה המסגרת של הדיון: סגנון ולא מהות. אך גם כאן המתקפה על יונית לוי היא מוגזמת. אודי סגל שישב איתה שאל את רוב השאלות, ואף שאלות "נוזפות" יותר, אם לנקוט במילה שליבסקינד משתמש בה, מאשר לוי: למה יש כסף לחרדים ולמתנחלים, אתה לא סומך על האמריקאים, למה היית צריך את התרגיל הפוליטי של קדימה וכו'. למעלה מכך: גם גיא זוהר בערוץ 10 שאל שאלות "נוזפות", ופתח את הראיון במילים "איפה טעית". ככל הנראה קל יותר לטפול האשמות באופן פרסונלי, מאשר להאשים גופים אמורפיים כמו "ערוץ 2" או "התקשורת". ואם ליבסקינד טוען שלוי ראיינה אחרים בצורה רכה יותר, אין בכך בכדי להעיד על הראיון הנוכחי, שאני איני מוצא בו פגם מהותי (וכאמור, יש הבחנה בין ראיון עם ראש הממשלה לבין ראיון עם ריצ'רד גולדסטון, שדעת הקהל בארץ הייתה מלכתחילה נגדו ואין לו אף במה להשמיע טענותיו).

לוי וסגל וזוהר בסך-הכל עשו את עבודתם העיתונאית, וכל ההסתייגות היא מהסגנון. יכול להיות שהרשמים של ליבסקינד נובעים מכך שעשה מעשה מנחם בן – שהכריז על עצמו כי הוא מבקר ספרים למרות שלא קרא את כל הספר – והם מתבססים על כך שלא ראה את הראיון מתחילתו ועד סופו ("לא הייתי צריך יותר מכמה רגעים של צפייה"), אך האם זה היה "מעמד עיתונאי מביש"? נו, באמת. אז לוי וסגל טענו שצירוף קדימה לכנסת היה  "תרגיל מפוקפק ומגעיל". אגב, האם יש מישהו שלא חושב כך? יש מישהו שמבחינה התנהלותית פוליטית גרידא המהלך של נתניהו לא מותיר בו תחושת קבס? כשקדימה הצטרפה לממשלה אני דווקא הייתי מבין התמימים (מאמינים) שחושבים כי יש לבחון את המעשה בסופו, ולראות האם באמת ניתן להכשיר את השרץ כיוון שהמטרה מקדשת את האמצעים; אך משהוכח שזקנותו של המהלך מביישת את בחרותו, אחריתו מעידה על ראשיתו. ואיך נתניהו רואה את המהלך בראייה לאחור? "בחרתי באחריות".

יתרה מזו: לוי את סגל אינם מצליחים לסדוק את הנרטיב של נתניהו. לעניות דעתי (הסובייקטיבית; אך כמו שאמר לי חבר כששאלתי אותו אם התרשמותו מהתנהלות מסוימת באירוע מסוים אינה סובייקטיבית: "היינו שם כולנו סובייקטים"), נתניהו הצליח להעביר את מסריו, כאילו היו לוי וסגל (וגיא זוהר. וגם החבר'ה של ערוץ 1, שלא הצלחתי לראות את הראיון שלהם) חלק ממערך הדוברות של ראש הממשלה, כמו היו חלק מלשכת העיתונות הממשלתית:  יש מיתון בעולם ובנינו גדר בגבול מצריים והכסף לחרדים ולמתנחלים הוא זניח וכל אחד רוצה להרחיב את הממשלה.

הנה דוגמא קטנה דווקא מזוהר: זוהר שואל את ראש הממשלה מה האזרח צריך להבין מכך שראשי מערכת הביטחון יוצאים נגד תקיפה ישראלית באיראן, שאלה שאני חושב שיש לה מקום שכן הדרג המקצועי אמנם לא מקבל החלטות ויש לתקיפה שיקולים והשלכות שמחוץ לטווח ראייתו, אך דווקא בשל כך יש לשאלה מקום: אם הדרג המבצעי חושב שהדבר לא ניתן לביצוע, יש מקום (לפחות) לתהות על כך. והתגובה של נתניהו – הדיון הראוי צריך להתקיים מאחורי דלתיים סגורות – עם כל הכבוד, אינה נותנת מענה, היא עוקפת את השאלה בסיבוב. יכול להיות שהדברים שאומר נתניהו נכונים, אך משימתם של המראיינים (מנקודת מבטם) כשלה.

באופן כללי, התחושה שלי היא שקשה מאוד למצוא ערך עיתונאי בראיון עם ראש ממשלה, שתמיד מדבר מתוך דף מסרים (אף כשזה אינו מונח לפניו), והדברים עולים גם מראיונות שמקיים ראש הממשלה במוספי-חג למיניהם. לעניות דעתי ערוצי התקשורת מבינים בעצמם שלראיון אין ערך ואם הדבר היה תלוי בהחלטתם העצמאית, ולולא התחרות ביניהם, הוא לא היה מתקיים. ככל הנראה ערוצי התקשורת נענו להזמנה משום ש"לא נעים להם מהערוץ האחר", כלומר מבחינתם לא יעלה על הדעת שערוץ פלוני ישדר את הראיון וערוץ אלמוני לא: גם מתוך כבוד לראש הממשלה (בניגוד למה שליבסקינד כתב), אך בעיקר בשל הפרדוקס הבא: כשערוץ מסוים משדר את הראיון יש לו "יתרון" על שאר הערוצים, יש לו "הישג עיתונאי". יש לו בלעדיות. אך כשכולם מראיינים את  ראש הממשלה – לכל הראיונות אין ערך עיתונאי כלל.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פרדוקס ההישג העיתונאי: על הראיונות בתקשורת של ראש הממשלה

  1. בוקר טוב אודי,
    אתה מנתח יפה אבל אני עדיין חולק עליך.
    אמנם נכון, יונית לוי לא שונה מאודי סגל וליבסקינד כרך אותם יחד, ומיקד את הביקורת בלוי שהיא בכירה יותר וגם ספגה כבר מספיק ביקורת כדי שזו האחרונה תידבק. כלומר – אנחנו ממילא עצבניים עליה ויעידו התגובות בפייסבוק שלי.
    אבל
    אני לא חושב שהתיוג מחדש שלך 'סגנון בלבד' הופך את הדברים לקלים יותר.
    ידועה הביקורת על אילנה דיין שהשאלות שלה ארוכות יותר מהתשובות שהיא מתירה למרואיינים שלה. זה סגנון מאד יחודי אמנם – אבל זה מעצבן ולא לעניין. מראיין לא חייב לטפל בכפפות של משי, אבל רצוי מאד שיכבד את המרואיין או את הצופים. ובמקרה של ראש-הממשלה – הוא חייב לכבד אותו. בגלל זה הם גם הגיעו ללשכה שלו ולא הוא לאולפן, זה חלק מהטקס, הוא אישיות ממלכתית, וכבוד כלפיו מסמן כבוד למדינה. וכנל לגבי ביזויו.
    מה שלוי וסגל עשו היה לבזות אותו. או לפחות לנסות. אתה צודק שביבי לא התבלבל ויצא משם כמו שנכנס וידו על העליונה. אבל מה שאתה דורש לגנאי אני חושב לשבח. במקרים האלה – טוב שהוא לא נותן למתקפות כאלה לבלבל אותו. תאמר עיתונות אמיצה שואלת שאלות קשות – אדרבה, אבל משלא מצאו ה"עיתונאים" שאלות טובות החליטו פשוט לנקוט בקו של העלבות, שיפוט, והשמצה. רה"מ לא הגיב לאלה ברצינות ומסר את גרסתו.
    אני חושב, ופה אולי אנחנו חלוקים, שראיון נועד לעשות בדיוק את זה – לתת לאדם במה. רצוי אדם שהציבור מעוניין לשמוע. רה"מ, ובמיוחד זה הנוכחי, אכן ידבר מתוך דף מסרים. הוא נכון לכל שאלה והוא מכין את התשובות מראש. כך עובד השיווק היום. אבל זה בסדר. העם רצה (או לא רצה) לשמוע מה רה"מ אומר על הגזרות החדשות כמו שמכונים הצעדים הכלכליים שלו. ורה"מ ולשכתו – מתוך קשב לרצון הזה – נענו ופנו לערוצי הטלויזיה. זה לא אומר שהם צריכים לענות לשטויות כמו למה אתם משקיעים כסף בלנסר בתים במקום להעלות את המעמ. נו באמת.

    בעניין הזה, התשובה שקטלת 'בוחר באחריות' הייתה בעיני דווקא מאד אמיתית.
    מופז וידיעות תקשורת עמו רצו צעד פופוליסטי מהיר שיכפה את מסקנות פלסנר הלוחמניות-אך-מיתולוגיות מהר וחזק. להראות לחרדים מה זה. ראש-הממשלה רצה כמובן לשמור על אחדות הקואליציה, שלטונו, המצב החברתי בארץ ושאר דברים, אבל אני מאמין לו ולאנשיו שגם רצה להמשיך תהליך בריא של גיוס והכלה של החרדים בחברה, פחות בכוח. ובמובן הזה – הוא פועל שוב, באחריות.

    אולי בסוף אתפקד פשוט כדי להצביע לו.

    • היי גלעד,
      תודה על התגובה.
      כאמור, אני אישית לא מרגיש שהיה כאן (ניסיון) לביזיון.
      בכל מקרה, אני מסכים שראיון יכול להיות במה, אך כאמור כשמדובר בנתניהו אני אישית מרגיש שמסריו היו ידועים גם קודם לכן, ולכן הראיון מיותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s