החתונה של האקסית

הייתי שבוע שעבר בחתונה של (בבחינת) האקסית המיתולוגית. עד שעות ספורות לפני החתונה התלבטתי אם לבוא אם לאו. מצד אחד, כפי שהדבר עולה מאחד מסיפוריי הקודמים ("גבר במנוסה"), כשמדובר בפרידות מנשים – אני חותך לגמרי, באבחת-חרב, כאילו לא היו דברים מעולם. כך, אני סבור, הפצע מגליד מהר יותר, ודווקא בגלל שהתקופה ההיא הייתה כל-כך טובה – למרות שלרוב במבט לאחור אנחנו נוטים לראות את הרגעים היפים ולשכוח שהיו רגעים פחות-יפים, אז יכול להיות שאני מזייף עכשיו – כל זיכרון שקשור לתקופה הזו – כואב. העדפתי לדחוק ולהדחיק את כל הרגעים האלו בתוך תיבה חתומה בבריח, לאפסן את התיבה בבודיעם שבלב (כידוע, הלב הוא בית, יש לו חדרים, ויש בו גם בוידעם) ולזרוק את המפתח לים.

ובאמת הייתה חתונה כואבת, וידעתי שללא חברתי הטובה ביותר, הטיפה המרה, לא אוכל לצלוח את הערב, ואכן אחרי כמה וכמה כוסות טובות הכאב היה עמום יותר, ובסוף סיימתי את הלילה במיטה-זרה (חבר שאסף אותי לביתו). הבעיה האמתית התחילה בבוקר שאחרי, בהאנג-אובר הרגשי שאפף אותי מאז, שכן אותה תיבה נפרצה מאליה וכל הזיכרונות המודחקים צפו ועלו. ובגלל שסף גירוי הבכי שלי קרס מאותו לילה, קרה לי מספר פעמים, כמו שקרה לי לא-אחת בעבר, שבעקבות חשיפה לאירוע מצער אחר, אפילו אזוטרי (תגובה אלימה בפייסבוק, סיפור עצוב ששמעתי) הייתי על סף דמעות – שזה הכי גרוע! אם כבר שירדו הדמעות ואז נוכל להיטהר, לשטוף את עצמנו – ואפילו חציתי את הסף במעט. אמנם לא יללתי או קוננתי, אך בהחלט "נרטבתי".

אז למה הלכתי? שאלתי את עצמי מה הקב"ה היה רוצה שאני אעשה, ואז הגעתי למסקנה – ולא בפעם הראשונה בחיי – פאק! אין לי מושג מה הקב"ה רוצה שאני אעשה, ואין טעם שאשליך את הבחירה שלי, מה שלא תהיה, על ריבונו של עולם. ובכל זאת הלכתי לחתונה, ולא בגלל – לא רק בגלל – שאני מזוכיסט. הסיבה העיקרית הייתה שחשתי שהיה חשוב לכלה שאני אבוא. כל-כך חשוב, שהיא באה במיוחד אלי למשרד והביאה לי את ההזמנה ביד.

בעונה הקצרה של "הפרלמנט", יש מערכון גאוני בשם "הזמנה לחתונה", ובו שאולי מסרב ללכת לחתונה של בן-דוד בגלל שזה שלח לו הזמנה באסמס, והוא לא מוכן להתפשר על פחות מאשר הזמנה ביד. הקריצה, או ההיבט הקומי במערכון, הוא ששאולי אומר כל הזמן שהוא רוצה שהבן-דוד יביא לו ביד, ובסוף זה מתרצה ומוכן שגם הוא וגם הכלה יפגשו עם שאולי מחוץ לאולם החתונות ויביאו לו ביד, אך הניגון על הביטוי הזה רק מספק מעטפת לנושא האמתי והרגיש מאוד שעומד בבסיס המערכון, כשבלעדיו המשחק הלשוני על "מביא ביד" היה נותר ככלי ריק.

וגם הלכתי כיוון שאני מאוד אוהב חתונות, כי אני אדם סקרן וחתונה היא event, ואני מאוד אוהב להעביר ביקורת על חתונות, בעיקר מקנאה (בכלה, כי היא מתחתנת, ובחתן, כי הוא התחתן עם הכלה), וכמו שהסברתי לחבר ששאל אותי מדוע כתבתי רשומה על יאיר אסולין – חלק (רוב) הבחירות שלי בחיים מוּנעות מקנאה.

ואכן למדתי משהו על חתונות. אמנם הייתי במעט מאוד חתונות חילוניות, אך אם אפשר להכליל ולומר, נראה לי שהחילוניים רואים בחתונה מסיבה ותו לא, ולכן המטרה העיקרית של החתונה היא שיהיה שמח (החופה נחתמה בשיר "איזה יום שמח"), וממילא החופה בתחילת הערב רק מפריעה לחגיגות. הרב שערך את החופה והקידושין הבין זאת, ופשוט הריץ את החופה; הוא עשה את כל התפקידים בעצמו (הקראת התקציר של הכתובה, אמירת כל שבע הברכות) ובעיקר דיבר כל-כך מהר, כאילו מישהו רודף אחריו, כמו שיהודי ממלמל תפילת שחרית בכל בוקר.

אצל דתיים כמובן שיש מטרה "לעשות שמח", אבל זו לא המטרה היחידה, או לפחות יש שאיפה למטרה נוספת. בחתונות של דתיים החופה תופשת נפח – בממד הזמן, בממד המהות – רחב הרבה יותר, כיוון שהחתונה היא טקס מעבר. מבחינתם לא רק שהחיים שלהם עומדים להשתנות, החיים עצמם השתנו. השינוי אינו ברמה הפיזית (מעבר לגור ביחד), השינוי הוא ברמה המטאפיזית (דבר התחולל בעולם). יש מטמורפוזה. העולם כבר לא יהיה אותו דבר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s