4 הערות על "רב הנסתר" של חנוך דאום

[1] לכל אדם – אם להשליך מעצמי על אחרים – יש רשימת-קריאה, מן סילבוס שהוא מכונן לעצמו, ובנוי מרשימה של ספרים או כותבים שהוא קורא אותם על בסיס יומי, שבועי או פעם בחיים. יש כותבים שצריך לקרוא בכדי להחכים (למשל הטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות"). יש ספרים שקוראים כי זה הכרח תרבותי, בכדי להישאר בעניינים, כמו "הארי פוטר". בהמחשה יפה לכך נתקלתי לפני כשלושה שבועות. גיסי התוודה בפני משפחתי כי הוא לא קורא ספרי פרוזה בכלל, וגיסתי שאלה בתמיהה "אפילו לא הארי פוטר?". מכיוון שגיסתי אישה אינטלקטואלית ויודעת-ספר, אני משער כי הייתה יכולה לתמוה על הרבה ספרים אחרים ("אפילו לא 'מאה שנים של בדידות'?"), אך כמדומני שתמיהתה לא כוונה לחסך התרבותי שבאִי-קריאה, אלא כוונה נגד האדישות נוכח ההילה שנוצרה סביב "הארי פוטר".

ויש סופרים ועיתונאים שקוראים בכדי להתעצבן. זו היא גישתי לכתיבתו של חנוך דאום. יש כמובן מקום לשאול מדוע להשחית את זמני ולקרוא כותבים שמעצבנים אותי אם ממילא הזמן קצר, המלאכה מרובה וכו'. התשובה לכך מורכבת מכמה הסברים קטנים (למשל, דאום מהמגזר וכותב על המגזר) אך ניתן לתמצת אותה במשפט הבא, בפרפרזה על המשפט שאני שומע מדי יום ביומו מנהגי ישראל, ביושבי ליד ההגה: מי האידיוט שנתן לך רישיון; מי נתן לי רישיון לנהוג, מי נתן לדאום במה לכתוב. ובסך-הכל, בהפוך-על-הפוך, דאום הוא המרוויח העיקרי מהסיפור, שכן בשל כך אני קורא את הטור שלו על בסיס שבועי, וכשקיבלתי וואוצ'ר ל"אקדמון" בגלל שמילאתי סקר הערכת הוראה, לא חשבתי פעמיים ורכשתי את ספרו החדש "רב הנסתר" (ידיעות ספרים, 2012).

[2] הסיפור נפתח במכתב אנונימי שנשלח לפורום "תיקון", המורכב מאישים שונים בציונות-הדתית, ובו הכותב מודיע כי הרב נריה גרוס, רב מוכר בציבור הדתי-הלאומי, קיים קשרים לא-ראויים עם אחד מתלמידיו לשעבר. דאום, כאיש תקשורת, מתקשה להתנתק מהכתיבה שמאפיינת את הז'אנר העיתונאי. למרות שהסיפור מורכב מכמה מְספרים, לא חשים שמדובר ברומן רב-קולי (פוליפוני), כמו "התגנבות יחידים" של יהושע קנז למשל. כלומר, המספר אמנם משתנה, אבל הקול אותו קול. כשהרב נריה מספר לא חשים שמדובר בשפה של רב (בכדי להבדיל את כתיבתו של הרב נריה מזו של בנו, נעם, בכל פעם שהרב נריה משתמש בסלנג הוא אומר "ככה אומרים נעם?"; לדוגמא בעמ' 19), והשזירה של קטעי שירה במכתביו של נעם, המצביעות על נפש האמן שלו וכו', היא מלאכותית ולא יוצרת שפה שונה.

דאום גם מציין בתחילת כל פרק מאיזו זווית הפרק מסופר (למשל, פרק 2 הוא מכתב של הרב נריה לבנו; עמ' 13), ובכך חוסך מהקורא את אפקט ההפתעה, שהוא חשוב מעין כמותו בפרוזה. הקורא צריך להיכנס לספר בעלטה גמורה ולאט לאט לגרש את החושך; הוא לא צריך שדאום ידליק לו את האור (כמו שלא היינו מצפים שדאום יגלה מראש איך הספר מסתיים). זו כתיבה שמאפיינת עיתונות, ולא פרוזה. דאום לא נפרד גם מעוד מניירה עיתונאית, ועל כך סורו הלאה, לסעיף הבא.

[3] דאום זכה ביושר ביחס השלילי שלי כלפיו, ואני מניח שגם של רבים אחרים, כיוון שהוא בכוונה תחילה מבקש לעורר פרובוקציה, וספרו החדש ממחיש זאת. דאום אמנם כותב על הכריכה האחורית כי "רב הנסתר הוא סיפור שיקרה באמת", אך כל אזרח במדינת ישראל, ובפרט אם הוא חלק מהציבור הדתי-לאומי, יודע שדאום מרפרר לפרשית הרב מוטי אלון, כלומר מדובר בסיפור שקרה. לא זו בלבד שדאום לא עושה כל מאמץ לנתק ולהתיר את הקשרים שבין המציאות לדמיון, הוא אף מחזק זאת: פורום "תקנה" נקרא אצל דאום "תיקון", הרב החשוד גולה ליישוב מרוחק (במציאות: מגדל, בסיפור: מצפה), שמות האנשים הם פיברוק של שמות אמיתיים, ואף המספר, עיתונאי בשם אמיתי יואלי, הוא פברוק שמו של עיתונאי מ"מעריב" בשם עמיחי אתאלי.

ניתן לומר שלדאום יכולת דמיוּן חלשה, כוח-מדמה נמוך מאוד. לעניות דעתי, יש שתי תכונות בסיסיות שנדרשות לסופר: דמיון גבוה ויכולת לראות את המציאות מזווית אחרת (הזרה). השנייה אמנם משותפת לכלל המושכים-בעט, אך הראשונה מייחדת את הסופרים בלבד. עד כה דאום חיבר שני ספרים, אחד הוא אוטוביוגרפיה ("אלוהים לא מרשה", ידיעות ספרים 2007), והשני הוא סיפורים מהספה של הפסיכולוג אריאל הרטמן ("בשביל הנפש", ידיעות ספרים 2010), כלומר סיפורים אמתיים של אנשים אחרים. וגם בספר הנוכחי דאום מתקשה לנתק עצמו מהיסודות הביוגרפיים של הסיפור וכל הזמן חוזר אליהם, כמו תינוק שמתקשה להיפרד מהוריו, כמו נער מתבגר שנשלח לפנימייה בכיתה ט' ומתקשה להסתגל לחיים עצמאיים (כמו שהיה דאום וכמו שהייתי גם אני). דאום מתקשה להיפרד מהמקום הבטוח והחמים של הסיפור האמיתי ולצאת לדרך חדשה, שכל-כולה שלו ועל-פי דמיונו הפרוע.

אך לפי דעתי לא ניתן לפטור את אי-היכולת לנטוש את המציאות רק באימפוטנציה-ספרותית, אלא מדובר במעשה-מכוון של דאום: דאום בכוונה מבקש ליצור פרובוקציה. מספיק שהקורא יהרהר אפילו הרהור-קל כי פרט מסוים בספר התרחש במציאות – ודאום השיג את מטרתו. לדוגמא, האם העיתונאי אתאלי באמת קשור לפרשת הרב אלון? דאום יכול לכסת"ח את עצמו משפטית, ולחסות תחת טענת "כל קשר בין המציאות לדמיון" וגו', אך מספיק שהקורא חי עם הספק – שממילא מעולם לא יאומת או יוכחש – בשביל להטיל צל כבד על המקרים שהתרחשו במציאות.

[4] זהירות ספוילר. דאום לוקה בתסביך של דתיים והוא שכל סיפור שלהם חייב להיות מלווה במסר. הוא לא יכול לכתוב "סתם" סיפור טוב, הוא חייב שלסיפור שלו יהיה מסר, תהיה משמעות. הבעייתיות  בכך היא שסיפור טוב צריך להיות סיפור נקי, וברגע שיש מניעים חיצוניים (להעביר מסר), הם מכתימים את הסיפור, הם גורמים לסיפור (נרטיב) להשתעבד למסר ובכך גורמים לעיוות של הסיפור, גורמים להיותו סיפור פחות טוב.

דאום שם את המסר שלו בפיו של הרב נריה (כמו בפגישתו עם פורום "תיקון", החל מעמ' 218, או בנאום לקהילה שלו, החל מעמ' 260) והמסר העיקרי, אם אני מבין נכון, הוא כזה: הפרשה שבמרכז הספר (ולכן גם פרשית הרב מוטי אלון) צריכה לעורר דיון על היחס להומוסקסואלים בציבור הדתי. אלא שדאום מסכל בעצמו את מטרתו שלו, שכן כאשר הוא מבקש "להסביר" את מעשיו של הרב נריה, הוא אומר שהדבר נגרם בשל הבדידות הרבה שהוא חש לאחר מות אשתו (כמו במכתב של הרב נריה לנעם, עמ' 95, או במכתב שלו לחברו יגאל המר, עמ' 109). לפי דעתי זה מסר בעייתי מאוד, שכן משתמע ממנו שניתן "לתקן" בחור עם נטיות הפוכות, כמו שאומרים בזרם החרד"לי בציונות הדתית. בכדי לפתוח את הדיון כמו שדאום מבקש, היה עליו להתעלם מ"תירוצים" להומוסקסואליות, ולהציגה כמות שהיא, ללא עטיפות.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “4 הערות על "רב הנסתר" של חנוך דאום

  1. כמעט לא נגעת בתוכן של מה שהוא אומר. כל הטור שלך מתמקד בצורה.
    אם אתה מקשים לתוכן יש שם הרבה שכל. זה לא ממש נכון או לא נכון, אלא הוא אומר את זה במפורש, בואו ניצור את הדיון שלא התקיים על הרב אלון.
    אמנם, גישתו ברורה (סלחנית ומקבלת) אבל נראה שהדיון המתבקש אמור להיות מפרה הרבה יותר מהיעדר הדיון בחברה הדתית לאחר חשיפת פרשיית הרב אלון.
    נכון, יש פגמים בספר. אבל חשוב להגיד שהוא ספר קריא להפליא, לא ממש ניתן לעזוב אותו, ובכלל דאום, כהרגלו בקודש, מכבש את הכביסה המלוכלכת בחוץ. עד עכשיו זו היתה הכביסה שלו, ועכשיו הכביסה המגזרית.
    בלי קשר, אני מאד אוהב לקרוא את הבלוג שלך.
    בהצלחה.

    • תודה רבה למגיב (נועם?).
      מקובלני ממו"ר לספרות, פרופ' מנחם פרי, שהארגון של הטקסט בפרוזה הוא לא סתם; הפרטים בטקסט מסודרים בצורה מסוימת בכדי להביע משהו מסוים.
      התייחסתי לטענתך בהערה הרביעית. לדידך, מדוע נדרש דאום לכתוב ספר של 270 עמ'? היה כותב טור בעיתון (וכבר יש לו), אפילו סדרת טורים, על כך שפרשית הרב אלון היא פתח לדיון וכו'. כאמור, ספר פרוזה הוא לא מניפסט. יש לו סגולות מיוחדות. לא זכור לי משפט אחד יפה מהספר, רגע שבו הוא פרט על רגשותיי, שלב שבו הוא הפתיע אותי, או פעל כל תכונה אחרת שמאפיינת ספר פרוזה

      • אני חולק עליך לגמרי.
        היו הרבה רגעים מרגשים. כנים, שמסתכלים עמוק פנימה לכולנו ומנסים לגרום לנו לתת תשובות קודם כל לעצמנו – מה כל כך קשה לנו עם זה שגבר אוהב גבר. לאו דווקא באופן המיני, אלא קודם כל בעצם הרעיון.
        דאום פורט על נימים שונים ומנסח את הטיעון שלו לפני ולפנים מכל כיוון.
        אני לא טוען שזה ספר מושלם, ואני מסכים שגם בספר הקודם "אלוהים לא מרשה" דאום הולך לכיוון שטוב לו – מכתבים ופחות דיאלוגים.
        ביחס לטענתך שדאום היה צריך להציג הומוסקסואליות כמו שהיא "ללא עטיפות" – אני חושב שהצגת הדברים כפי שבחר, נועדה למטרה ברורה – בואו נכתוב ספר קריא, ללא פירוט מעללים מיניים, ספר שגם רבנים בציבור הדתי יכולים לקרוא, ללא קטעים מביכים – מה לא נעשה העיקר להצליח לעורר את הדיון.
        דאום אמר בתחילת פרשת הרב אלון, שהרב אמר הרבה דברים אבל לא אמר דבר אחד – "להד"ם". כלומר היה שם משהו אחרת… מכאן נראה שהוא בנה את כל התזה שלו לספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s