משרד משלי: היחס בין ארכיטקטורה ליחסים חברתיים

לארכיטקטורה יש יכולת לעצב יחסים חברתיים. אני מניח שאת המשפט הזה שמע כל בר בי רב בבית-ספר לאדריכלות, וכל אחד ואחת מאיתנו מרגישה את זה בחיי היום יום שלה, אך לפעמים מרוב שאנחנו חיים את החיים אנחנו לא מסבים את תשומת לבנו לכך. לפני כשלושה חודשים עברתי למשרד אחר (סוג של קידום. כמו שהנידון-למוות מקודם תא אחד קרוב יותר לכיסא החשמלי), ובגלל שאני חדש ביחידה ונמצא במיעוט (מכל זווית אפשרית), כמו כל מיעוט  בחברה סיגלתי לי את היכולת להתבונן על המציאות מזווית קצת שונה, ושמתי לב כיצד סידור מקומות הישיבה במשרד תורם לעיצוב היחסים החברתיים. ודוקי. אני לא בא לטעון שהמרחב הוא זה שגרם למצב חברתי זה או אחר, כלומר איני טוען לקשר סיבתי בין עיצוב המשרד ליחסים החברתיים, אלא לכך שישנה קורלציה בין סדר הישיבה לבין יחסי החברויות במשרד כפי שהם היום.

בתקופה שעבדתי במוקד הטלפוני, לפני עבודתי הנוכחית, המוקד עבר ממשכנו הישן למשכנו החדש, ובשני המקומות שררה תחושה של דחיסות, תחושה שבמובן מסוים שירתה (תרמה, יצרה) את האווירה שהמנהלים ביקשו ליצור. במשכן הישן המוקד שכן בחדר קטן ללא חלונות, ואילו במשכנו החדש המוקד שוכן במקלט. כמדומני שהמקלט והחדר ללא חלונות משדרים תחושה של דחיסות, ולפיכך פרודוקטיביות, וכן תחושה של עבודה משותפת, תחושה שכולנו באותה סירה. אך תחושה זו לא מגיע לידי תחושה של עבודת-צוות; יש מחיצות בין תא העבודה (הקיוביקל) של כל עובד ועובד, והמוקדנים יושבים בגבם זה לזה, כלומר מפנים את גבם זה לזה. אם לדוגמא המוקדנים היו יושבים בתאים ללא מחיצות, או במחיצות שקופות, או אפילו רק כשפניהם מופנים זה לחברו, הדבר היה יוצר תחושה של חוסר-רצינות (לכאורה), הדבר היה פוגם באווירת-העבודה.

לעומת זאת, במקום עבודתי הנוכחי העובדות יושבות בשלושה חללים פתוחים, לא מפרידות ביניהן מחיצות ופניהן מופנים זו לזו, מה שגורם לפחת בלחץ-העבודה, אין תחושה של פרודוקטיביות (אך לא הייתי אומר שיש תחושה של סטגנציה או דגנרציה, והדבר כמובן לא פוגם בכובד-הראש שהעובדות מייחסות לעבודתן). שוב, לא ניתן לומר שדבר אחד גרם למשנהו, אך לטוב או לרע יש יחס קורלטיבי בין עיצוב החלל הפנימי במשרד לבין סדרי העבודה.

לא עבדתי במקומות רבים, אך רק במקום עבודתי הנוכחי ראיתי שיתוף-פעולה נדיר בין העובדות, ששיאו בארוחת צהריים לה שותפות כל העובדות למעט שתי עובדות אאוטסיידריות, כשאחת מהן עברה לא מזמן לחדר אחד והיא אינה יושבת באותו חלל עם כולן. ברור לי שמעברה לחדר החדש לא היה מתאפשר אם הייתה חלק מהגווארדיה הוותיקה. לעומת זאת, עובדת צעירה שהצטרפה לעבודה לפני כשנה וחצי, ויושבת עם כולן בחלל המרכזי, נוטלת חלק בארוחות הצהריים, כמו הייתה אחת העובדות שנמצאות שם עשרים שנה. הארכיטקטורה תורמת לאינטגרציה.

מאידך, מנהלת היחידה וסגניתה יושבות בשני חדרים נפרדים. כשהתחלתי לעבוד באגף חשבתי שהדרג המנהל ושאר העובדות הן יחידה אחת (ותיעבנו את כולן), עד שיום אחד אחת העובדות עשתה פאשלה, ובאופן אגבי העברתי את זה למנהלת, מבלי לייחס לזה חשיבות. כשצלצלתי לאחר כמה ימים ליחידה, עובדת אחרת נזפה בי כשהעברתי את הנושא לטיפול הדרג המנהל מבלי לפתור את העניין "בינינו".

ועכשיו כשאני עובד ביחידה אני רואה כיצד ההפרדה בין הדרג המנהל לשאר העובדות מתבטאת ביחסי העבודה והיחסים החברתיים שביניהן לשאר העובדות. למנהלת וסגניתה יש כאמור שני חדרים נפרדים, הן אינן חלק מהשיח החברתי במשרד, והן אינן אוכלות עם שאר העובדות. כשהמנהלת והסגנית נמצאות בעבודה בו זמנית הן אוכלות ביחד, אך אם אחת מהן נעדרת – הן לא יאכלו עם שאר העובדות אלא יאכלו בגפן, כאילו יש פסול להתערבב עם שאר העובדות. אצלי הדבר מתקשר לתחושת הבדידות שאופפת את הגיבור (עליה עמדתי בפוסט "ממשה רבנו ועד הארי פוטר – הגיבור לבד בעולם"), שעומד בראש הפירמידה לבדו ועליו לשאת בעצמו בכל נטל האחריות.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה בשביל לדבר עליי (קצת אגוצנטרי. כמו שאמרה לי חברה שלי לשעבר: תמיד זה רק אתה. אתה ואתה ואתה ואתה). איפה אני בכל הסיפור? ובכן, כשעברתי ליחידה שוכנתי בחדר משלי, ליד סגנית המנהלת. לכאורה, הרבה חופש ושקט, כביכול הרבה כבוד שלא זכו לו אפילו עובדות וותיקות שנמצאות במקום כבר ‎עשרים ושלושים שנה. אבל זה סוג של מסמן-שקרי, מסמן שאינו מעיד על המסומן שלו. זר שיקלע למשרד יחשוב שהדבר מעיד על המשרה הרמה שלי, כשבפועל אני העובד הכי זוטר. למעשה, כמו שציינתי לעיל, הדבר יוצר מכשול נוסף – מעבר למשוכה הגילאית, המגדרית, ההשכלתית ואף משוכת תחומי העניין השונים – ביני ובין שאר עובדות המשרד. אם המשרד משלי מסמן משהו, הוא מסמן בעיקר בדידות.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “משרד משלי: היחס בין ארכיטקטורה ליחסים חברתיים

      • בתור סטודנט למשפטים ופסיכולוגיה… בספרייה לפסיכולוגייה יש שולחנות רחבים שיושבים כמה אנשים מסביבם בלי מחיצות, מותר לדבר אחד עם השני… בספרייה למשפטים כמו שאתה יודע – כל אחד יושב לבד עם חומה מימין ומשמאל, אסור לדבר… מכאן והלאה הדמיון פתוח…

      • תודה נטע,
        לא ידעתי שאתה סטודנט לפסיכולוגיה. הנקודה שאתה מעלה היא מעניינת. אני באמת חשבתי ש"הדגם" של הספריה במשפטים הוא הדגם היחיד…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s