נגד שלמות: קצת אפולוגטיקה על מצוות המילה

לעמיחי,
שהיה לי אח גדול וליווה ומלווה אותי בצעדיי הראשונים בפקולטה,
ועכשיו הפך אבא (לא שלי, של בר-מזל אחר)

.

[1] המתקפה העולמית על מצוות ברית-המילה (קליפורניה, גרמניה, "הארץ") עולה מדרגה, כשלאחרונה דווח כי רב בגרמניה נתבע בהליך פלילי על כך שערך ברית-מילה, ולמרות כל זאת טרם שמעתי תגובה (ציונית) הולמת, התייחסות קוהרנטית, לא אפולוגטית ולא מתנשאת, לפרשה עצמה או לקולות וההדים (טענות) העולים מן הפרשה.

בעניינים רגישים כמו בנושא זה, נדרש תחילה, ולא כמליצה, גילוי נאות. אז למען הגילוי הנאות אציין שהכותב הינו נימול כדת וכדין (הוכחות ימסרו לפי דרישה), ואין ספק שהדבר משפיע על הצורך שלי לגונן על המילה. אז תשובה קוהרנטית לא אפולוגטית וכו' אין לי, אך במקום זה אנסה להציע שברירי מחשבות או מספר הערות מרוסקות לשרשרת הפרשיות הקשורות בנושא, שיש שיטענו – דרך מצוינת לומר "אני חושב כך" מבלי להתמודד עם התגובות – שעולה ממנה ניחוח אנטישמי.

[2] קשה לי להבין אנשים שבטוחים כל-כך בצדקת דרכם באופן כזה שהם מרגישים צורך לכפות את דעתם על הזולת. הרי כמובן שלא מדובר בכפיית האקט על הציבור הרחב (כמו נישואין וגירושין בארץ או פרשת צריחי המסגדים בשווייץ) או במצווה שנכנסת לכיס של הציבור (מימון תלמידי ישיבות); מדובר בבחירה שכל הורה מחליט אם לעשות אותה לגבי ילדיו שלו. אם באופן כללי קשה לי להבין אנשים שנכנסים לדל"ת-אמות האוטונומיה של האחר, הדברים מתחדדים דווקא בברית מילה, משתי בחינות: מקובל לומר שהציבור רגיש להתערבות שנכנסת לו לכיס, אך כאן מדובר על כפייה עמוקה יותר, שלא נכנסת לכיס אלא חודרת לתחתונים; וכן כיוון שמדובר בכפייה הנוגעת לחינוך, וכילד ממש תיעבתי מבוגרים-זרים שמנסים לחנך אותי, וכמבוגר אני חש אי-נוחות ממבוגרים שמחנכים ילדים אחרים; לך תחנך את הילדים שלך. ונראה לי, שהפגיעה בחופש הדת המתגלמת באיסור על המילה, מעידה על חוסר סובלנות משווע.

ניתן לומר: הסובלנות נעצרת באלימות, כלומר אנחנו מוכנים להיות סובלניים לזולת עד שזה מגיע לאלימות, ואקט המילה הוא אלימות. וכמו שאמר לי חבר שעושה-נפשות לאתאיזם: הרי אם היית רואה הורה שמכה את ילדו חסר-הישע, לא היית עומד-מנגד. אכן, טענת האלימות היא טענה שאני מתקשה להתמודד עמה או להסביר אותה, לא רק לבעל עיניים לא-מאמינות, אלא טענה קשה גם לאדם המאמין.

וכאן אולי ניתן להיעזר בשיח הפוסטמודרני, לפרק את המילה אלימות ולהרכיב אותה מחדש: ברית המילה היא חלק מחינוך, לא מחינוך במובן של "חוסך שבטו שונא בנו" (חזרה לדרך הישר), אלא חינוך במובן הרחב יותר, כתרבות, כהקניית זהות. בכל מעשה חינוכי יש פן של אלימות, ואפשר אף לומר שבחינוך לדעה מסוימת או דרך-חיים מסוימת – מעשה האלימות חמור עוד יותר: ברוב המקרים, אדם שגדל לאורח-חיים דתי לא יהפוך עורו ויהיה חילוני, ואדם שגדל כחילוני לעולם לא ייחשף באמת, מבעד לדעות הקדומות, לאורח-החיים הדתי/ חרדי, כאדם שגדל לקהילה ומשפחה חרדית.

ואני חושב שבהתקוממות כנגד ברית המילה יש התקוממות כנגד הפרדוקס הבלתי-נתפש לפיו הורות היא אחד התפקידים הקשים והמורכבים שיש, שכל טעות הכי קטנה בו יכולה להיות קריטית, אך מאידך היא "המקצוע" היחיד שלא דורש הכשרה, וכל אחת ואחד שכוחותיהם במותניהם – יכולים להחזיק בו.

[3] ברבדים העמוקים יותר, התרחש כאן היפוך מושגי מעניין: כפי שיודע לצטט כל אתאיסט-מתחיל, אחד הנימוקים למצווה הוא הפחתת ההנאה המינית ("למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו"; מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ט). גם לאחר קריאת שלל הכתבות בנושא, למיטב ידיעתי חלוקות הדעות האם המילה עצמה מפחיתה את ההנאה המינית מבחינה פיזית (עצבית). אך על-כל-פנים, ברור שיש כאן אקט סמלי, שנוכח תמיד גם אם זה הפיזי (מציאותי) נעדר: המילה אומרת לאדם שעליו לשים רסן להתנהגותו המינית, שגם אם זה אפשרי או מותר ואפילו מצווה – עליו להציב לעצמו גבולות, בכדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ריסון עצמי – תרבות; תרנגולים – טבע, ברבריות).

כלומר ההיפוך המושגי הוא כזה: המילה ביהדות היא אקט של תרבות – גם כתרבות במובן שמניתי לעיל, של זהות וברית בין הנימול לעמו ואלוהיו, אך גם כסירוס עצמי (תרתי משמע) – ואילו בכל הגל האנטי-מילתי הנוכחי המילה נתפשת כברבריות, כהפך התרבות, כדבר שאדם תרבותי צריך להתנגד אליו, להזדעזע ממנו בכל נימי נפשו.

[4] אידיאל נוסף שמניע את המתנגדים למילה הוא הפגיעה ב"שלמות הגוף" (תנו מבט בדבריו של הרב ג'וש ספינר בכתבה ב"הארץ"), ועל כך יש לי שלוש הערות, אחת מינורית אחת בינונית ואחת גדולה: ראשית, יפה לראות כיצד המשפט "רבותי, ההיסטוריה חוזרת" מגשים את עצמו שוב, שהרי אידיאל שלמות הגוף היה חלק מתפישת העולם ביוון העתיקה (תציצו בוויקיפדיה), כלומר יש כאן סוג של רנסאנס (לדעת המצדדים באידיאל), או חזרה אחורה בזמן לתקופות חשוכות יותר (לדעת המתנגדים לו).

ההערה הבינונית נוגעת לשאלה מהי שלמות, ויש לה רלוונטיות לעניין ברית המילה. ישנו מדרש יפה (מדרש תנחומא לפרשת תזריע, פרשה ה) המתאר פולמוס בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס. הויכוח הוא מה נאים יותר, מעשי הקב"ה או מעשי בני-אדם, ור' עקיבא מוכיח ממצוות המילה שמעשי בני האדם נאים יותר, שכן האדם נולד "לא מושלם" (פגום), והאדם במעשה המילה, הופך אותו לשלם. הקב"ה ציווה על המילה בכדי לשתף את האדם במעשה היצירה, בבריאת האדם. יש הרבה מה לדרוש בסיפור (רק מתאבן: המדרש משתמש בגוף הגברי כאבטיפוס, ומתעלם מגוף האישה, שהיא לכאורה לעולם תישאר פגומה) אך לענייננו חשובה התפישה כי האדם נולד לא-שלם ואילו רק מעשה המילה משלים אותו.

ההערה המשמעותית יותר נוגעת לאידיאל עצמו: החתירה לשלמות היא חתירה לאידיאל שלעולם לא יממש את עצמו, היא מעשה שמביס את עצמו: גם אם מאוד ישתוקק לכך – הוא לעולם לא יוכל להישאר שלם (גם אם לא ימולו אותו). האדם לעולם יוותר חסר. ומה משלים את האדם? הגעגוע.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “נגד שלמות: קצת אפולוגטיקה על מצוות המילה

  1. הי אודי. אני מניח שברור לך מי המגיב המיידי, אז נדלג על ההיכרות. 🙂
    קצת קשה היה לי לזקק מההתפלפלות הרהוטה שלך (אני אומר את זה כמחמאה) טיעונים נגד הכפייה על איסור מילה, אבל אני אנסה:
    1. מדובר בפגיעה בחופש הדת- כאמור, חופש הדת, כמו כל סוגי הזכויות הדומות לו, נעצר ברגע שמתקיימת פגיעה באחר. על כך אתה טוען, כי כל אקט של חינוך יש בו סוג של פגיעה, כפייה או אלימות. זו אמירה שניתן להתווכח עליה, אבל כמו שאנחנו אוסרים על הכאת ילדים עם סרגל, זריקה של כפכפים, מכירת סיגריות לקטינים או אפילו מתחלחלים מהורים שמעשנים ליד ילדיהם, עישון פאסיבי, על אחת כמה וכמה עלינו לאסור אקט של ניסור חלק מגוף של עולל בן 8 ימים.
    2. לא ממש הבנתי אם זה טיעון, אבל אם הבנתי נכון, אתה טוען שהיהדות דוגלת בסירוס עצמי כחלק מערך האיפוק המיני. גם אני לא כלל מסכים על חשיבות הערך הזה, אני חושב שניתן למצוא דרכים אחרות לגרום לערך הזה לחלחל, גם בלי לצרוב אותו בבשר התינוק. ואם זה כל כך חשוב, למה לא מבוצע אותו אקט גם בבנות?
    3. אני מעדיף לא להיכנס לדיונים פילוסופיים אודות מעשי הבריאה, מהי שלמות וכיו"ב. זה לא משנה אם "נולדנו שלמים" או שתמיד נהיה חסרים כי חתכו לנו את חבל הטבור. בשורה התחתונה, מדובר כאן באקט של פגיעה בגוף האדם, ללא הסכמתו, ללא שום צורך רפואי דחוף (בלי להכנס לויכוח הרפואי אם מילה מועילה או לא, הרי ברור לי שמלכתחילה זו לא מטרת הטקס הדתי..).

    בכל מקרה, חן חן!

    • הי טל,
      תודה רבה על התגובה.
      גם בעיניי (כאדם שמקורב למסורת) יש קושי במצווה, כפי שאתה מעלה (ניסור איברים). "היתרון" של אנשים מאמינים – ואני בספק אם אני עונה על ההגדרה – הוא שגם כאשר יש דבר שהם לא מבינים או לא מאמינים בו – הם מקיימים אותו. רעיון "עקידת הרצון" הוא רעיון מרכזי ביהדות.
      לעניין השאלה מדוע גברים: זו שאלה מעניינת, יכול להיות שיש לה שורשים היסטוריים/ אנתרופולוגיים (מתי התחילה המצווה/ באיזו סביבה תרבותית היא צמחה). לצד הסברים אלו, על רגל אחת אני חושב שהיהדות רואה בגבר יצור הרבה יותר מיני מהאישה, והיא הרבה יותר חוששת מכך (ומכאן הדרת נשים וכו', ואין כאן מקום להאריך)

      • אני חושב שניסחת בצורה מדויקת את הדבר שאני חושש ממנו יותר מכל: "גם כאשר יש דבר שהם לא מבינים או לא מאמינים בו – הם מקיימים אותו."
        זה בדיוק העניין- חוסר ספקנות, אי- חשיבה עצמאית, בעיני לפחות, הינן מקור כל הרוע האנושי.

  2. הערה קטנונית:

    לגבי הסיפור של טורנוסרופוס ורבי עקיבא, אני חושב שטורנוסרופוס שואל מה נאים יותר, מעשי בני אדם או מעשי הבורא, מתוך כוונה לטעון נגד המילה, ורבי עקיבא מוכיח מדברים אחרים בעולם (לחם מול חיטה, למשל) שמעשי בני האדם נאים יותר. כלומר, המילה היא לא ההוכחה, אלא הדבר שרבי עקיבא מגן עליו.

    שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים – של הקב"ה או של בשר ודם?
    אמר לו: של בשר ודם נאים.
    אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם?
    אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם.
    אמר לו [טורנוסרופוס]: למה אתם מולים?
    אמר לו [רבי עקיבא]: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה.
    הביא לו [רבי עקיבא] שיבולים וגלוסקאות [=לחמניות], אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! הביא לו אניצי פשתן וכלים [=בגדים] מבית שאן, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?!
    אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?
    אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [=חבל הטבור] יוצא בו? לא תחתוך אמו שוררו?!
    ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (תהלים יח:לא) "אמרת ה' צרופה".3

    • היי נדב,
      תודה רבה על התגובה. כמובן שעיינתי (ברפרוף) באגדה לפני שכתבתי את הפוסט, ואני לא חושב שהקריאה שלך הכרחית; אפשר להבין את זה כאילו הוא מביא עוד דוגמאות. ועכ"פ אני לא מוצא נפק"מ משמעותית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s