שתיקת האם

אחת לאיזה זמן מוגבל אני מנהל עם אימי (ועם הסובבים לנו, אך אימי היא ציר-השיחה המרכזי) מין ויכוח-סרק במסגרתו אנו מדרגים קהלים שונים או אנשים שונים לפי מפתח מסוים, נשוא-הדיון. למשל, לא מזמן ניהלנו דיון מי מבני המשפחה הוא "ישו המשפחתי", כלומר מי מאיתנו סובל יותר (ולפיכך ראוי למידה מוגברת של אמפתיה): בעוד אמי סבורה שאחותנו הבינונית סובלת הכי הרבה בשל רווקותה (מפתח האושר: נישואין), אחי הצעיר, ובעקבותיו גם אני, סברנו שאבינו סובל הכי הרבה, שכן מאחר שהניח את כל ביצי האושר שלו בסל אחד, על קרן צבי-עבודתו, ברגע שניטל ממנו מקום-עבודתו – ניטל ממנו מקור-חיותו משם הוא שואב את כוחו. עם זאת, מפתח הסבל לדידי אינו נמדד ולא יכול להימדד בקנה-מידה אובייקטיבי (על-ידינו) או סובייקטיבי (על-ידי הסובל עצמו). מפתח הסבל הינו האפשרות או חוסר-האפשרות של האדם לשנות את חייו. בעוד עתידה של אחותנו ושלנו טמון בידינו, יכולתו של אבינו להשפיע על עתידו (מציאת עבודה חדשה; כרגע הקדשת שארית חייו לתחביבים כמו חוגי אוריגמי ושות' אינה עומדת על הפרק) – מצומצמת ביותר. הדיון נחתם באנחה-רבתי ובאמירת "כולנו סובלים" ו"איש בסבלו יחיה".

דיון נוסף, מקביל וחופף ומשיק, הינו הדיון שניהלנו למי הכי קל בחיים (או באופן ספציפי יותר: למי הכי קל בדייטים), רק שהפעם הפרספקטיבה הייתה מגזרית ולא אישית: אני טענתי שלחרד"לים (חרדים-לאומיים) או בהבדלים הנדרשים, ליוצאי החינוך הפוריטני – הכי קל, כי הכל ברור ומובן להם; לאחר מכן הכי קל למוצלחים, כי הם מוצלחים; והאנשים שהכי קשה להם הם האנשים המוצלחים-מדי, והמרחק בין המוצלחים למוצלחים מדי הוא כפסע, ויש שיאמרו שהמרחק מסתכם בחשיבות עצמית. ולכן המוצלחים-מדי הם גם הכי אומללים, כי את כל האושר שנמצא אצלם ממש מתחת לעיניים הם רואים ממרחק של קילומטרים, ומבחינתם כל שפע העולם הוא אפשרי. וכבר שמעתי מפי עד ששמע את דן בן-אמוץ אומר: ברצונך לעשות אדם אומלל? הצע לו שתי אפשרויות. צאו וחשבו מה הדבר אומר למוצלחים-מדי, שכל הארץ פרושה לרגליהם, לכאורה.

בדוגמא ההפוכה לאומללות של המוצלחים מדי, המצביעה על קלילות חייהם של החרד"לים והפוריטנים, נתקלתי בראש השנה. בערב ראש השנה השני אכלנו אצל משפחה שנדמה כי כל בני המשפחה הבוגרים כמו יצאו מפס-ייצור תעשייתי: כולם למדו באותה ישיבה תיכונית, הלכו אח"כ לישיבת הסדר ולמסלול צבאי קרבי, וכל אלו שסיימו את הישיבה לומדים הנדסת חשמל (באותה אוניברסיטה). והמשפחה שלי היא אולי האנטיתזה למארחים שלנו, כשכל אחד מאיתנו נמצא על מקום אחר בסקאלה שבין דתיות לחילוניות (או לכל הפחות מחזיק בדתיות שונה מאחיו), או שהחלפנו מקצועות-לימוד במהלך החיים. ומהון להון התגלה שהבן הבכור עובד בחברה ש-yes היא הלקוחה שלה, ושאלתי אותו האם יש לו הנחה לרכוש מנוי. והוא ואחיו ענו במקהלה: בשביל מה בכלל צריך טלוויזיה?

אני חושב שהתשובה הזו מדהימה בעוצמתה. גם אני חושב שיש הרבה מאוד דברים בטלוויזיה שהם לא ראויים לצפייה, אבל זו לא התשובה שהוא ענה. התשובה שלו לא הייתה: תראה, בטלוויזיה יש הרבה מאוד תוכניות לא-רצויות (מבחינת תכנים, מבחינת צניעות וכיו"ב), או שלראות טלוויזיה זה השחתת-זמן וכיוצא באלו. הוא מבחינתו הפנים כל-כך עמוק את ריקנותה של הטלוויזיה – לדידו – שהוא כבר לא רואה בה כלי-ריק, או כלי שטוב ורע משמשים בו בערבוביה. מבחינתו אין צורך בטלוויזיה. אין טלוויזיה.

כשהצגתי את הדברים בפני אמי, ואמרתי לה, בסרקזם כמובן, "ראי עד היכן מגיע חינוך טוב", היא, לצערי הרב כמו בהרבה מקרים, ישר נכנסה לעמדת מגננה. ואמרתי לה שבמקום לחוש נחיתות מול חינוך נוקשה כזה, היא צריכה להגיד: אודי, אני ואביך מכירים את דרך החינוך הזו אך בחרנו לחנך אותך באופן פתוח יותר, בדרך מורכבת יותר שבה אין טוב ורע, בדרך שבה אתה מפלס לעצמך את הנתיב ולא הולך אחרי עקבות רגליהם של ההולכים לפניך. אבל היא לא אמרה את זה. כי חינוך (במובן של הקניית ערכים) ובחירה לחינוך הם לא חלק מהלקסיקון שלה. ורציתי לצעוק לה: אימא, תגידי את זה כבר. אבל היא לא אמרה את זה. היא שתקה.

שפה, מחיצה, הפסק. או: כיצד עמדתי בתפילות ראש השנה

ערב ראש השנה תשע"ג, מצאתי את עצמי מנוגב ממעשים טובים שיכולים לעמוד ולהעיד לזכותי ביום הדין, וריק מכל ספר לקרוא בו בשעת התפילות. וחששתי שכך, ערום ועריה – ללא ספר להעביר את התפילות, ללא מעשים טובים, לא יעמדו לי כוחותיי לעמוד לפני ריבונו של עולם בראש השנה. ער לכך, תרתי בחנויות הספרים אחר ספר מעניין לקרוא בחג, אך העליתי חרס בידי ופניי הושבו ריקם. לבסוף החלטתי לקרוא את אחד מספריו של אדם ברוך, למרות שכבר התענגתי על כולם, ובלבד שלא אעמוד ככלי-ריק בתפילה. אדם ברוך, זכותו תגן עלינו.

בעניין זה, קוראי-הספרים נחצים לשני מחנות: במחנה אחד סבורים שאם נהנית מספר מסוים, עליך לקרוא אותו לפחות פעם אחת נוספת. לעומת זאת, אני (והמחנה שלי) סבורים שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ואנו ימינו כצל עובר, ולכן יש לנצל את חיינו לקריאת ספרים חדשים בלבד. עם זאת, איני סבור שקריאה חוזרת ונשנית היא בזבוז זמן – וכך שיננתי לעצמי כשנטלתי לידיי את הספר "חיינו" של אדם ברוך (כתר, 2002) – וניתן למצוא בכך שתי מעלות. ראשית, יש ספרים שהם בבחינת "מסילת ישרים" (הרמח"ל, המאה הי"ח), דהיינו ש"אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה" (מתוך ההקדמה לספר). הדברים בוודאי נכונים לספרי מוסר (כמו מסילת ישרים), אך לא ברור כלל שהוא הדין בכל ספר.

המעלה השנייה היא שכל קריאה של ספר היא למעשה "כתיבה מחדש", מעשה הקריאה והפרשנות שלובים זה בזה, ומכיוון שהקורא מביא את עצמו לספר, אינו דומה קורא ספרו מאה פעמים לקורא ספרו מאה ואחת, שכן לכל קריאה מתייצב קורא אחר; דברים שעלולים להיראות לנו סתומים בקריאה אחת, יכולים להאיר את עינינו בקריאה נוספת. ואכן, זכיתי שקטע מסוים שקראתי אותו לראשונה ולא אמר לי דבר, הדהד לי בקריאתי האחרונה, למחשבותיי אודות הֶפְסֵק (במלעיל), הפסק במעשה מצווה. ואקדים ואומר שהדברים שאכתוב להלן הן על אחריותי בלבד, וכל תקלה או שגגה שאוציא מתחת ידי הנן מקוצר היריעה ובעיקר באשמת קטנות-מוחי.

הפסק מצווה (להלן: הפסק) אומר שאם פלוני עסוק במצווה או בתפילה, אסור לו ליצור הפסק במהלכה, שכן הדבר פוגע בשלמות מעשה המצווה ועלול לגרום לעושה להסיח דעתו מן המצווה. ההפסק האולטימטיבי הינו דיבור, או מדויק יותר: דיבור חולין (שחיצוני למצווה). כך, המתקיע בבית הכנסת שלנו (שהוא במקרה אבי-מורי), בטרם החל להנחות את בעל-התוקע במלאכתו, הודיע כי אסור להפסיק בדיבור בין התקיעה הראשונה לפני תפילת מוסף, לתקיעה האחרונה שבקדיש שבתום התפילה, פרק-זמן של כשעתיים שאמורות לעבור על הציבור בדומיית-חולין. עיינתי מעט בפסיקה, ובעוד ישנה מחלוקת האם הפסק במעשה נחשב להפסק, אין חולק על כך שדיבור נחשב הפסק, או לכל הפחות הפסק בדיבור נחשב לחמור יותר מהפסק במעשה. אמנם כשמדובר בהפסק במהלך התפילה ניתן להבין מדוע דווקא דיבור נחשב הפסק, שכן הוא משבש לחלוטין את מעשה המצווה (התפילה, ששניהם דיבור), אך תהיתי מדוע הדיבור חמור יותר בשאר המצוות.

אחדד את תמיהתי: לכאורה ישנו מדרג של "פעולות" שראשיתו במחשבה וסופו במעשה – המעשה יוצר משהו בעולם, הדיבור עוד פחות והמחשבה כמעט ולא (וכבר עמדתי על כך ברשומה שכתבתי ["קריאה חתרנית 'שיר לשלום'"], ובשיר שמטרים אותה ["התפכחות"]). למשל בשבת ישנו איסור חמור לעשיית מלאכה, ישנו איסור פחוּת לדיבור על מלאכה ואילו הרהורים מותרים לחלוטין (כמאמר השיר: הרהורים מותרים ולשדך הבנות). לכן חוק העונשין דורש מעשה אסור ולא מעניש על דברים שבלב. כשהבעתי את תמיהתי בפני חבריי, הם ציינו שהמדרג הזה מבהיר דווקא מדוע הדיבור חמור מן המעשה, שכן הוא קרוב יותר למחשבה, משמע הוא מסיח את הדעת יותר מן המעשה, וזה תכלית איסור ההפסק.

אני אישית איני בטוח שדיבור מסיח את הדעת יותר מן המעשה, שכן מעשה יכול להיות מונוטוני וטכני והאדם יכול להיות שקוע כולו במצווה שלו ולפעול כאוות נפשו. אולם גם אם נקבל את הדברים, עדיין יכול להיווצר מצב אבסורדי שיהודי יבנה את רומא ביום אחד כשראשו ורובו משוקעים במצווה ועדיין זה לא ייחשב לו להפסק (או לכל הפחות להפסק בדרגה קלה יותר), אך ברגע שהוא יגיד לשכנו לספסל התפילה – ושניהם  חוסים תחת קורת-גג בית הכנסת – "מה אתה קורא שם, זה אדם ברוך?" – הדבר יחשב לו להפסק. וכמובן, התשובה הזו מתייחסת רק להפסק כהסחת דעת, אך לא להפסק כפגימה בשלמות מעשה המצווה.

איני בטוח שהדברים שאכתוב להלן נכונים, אך חשבתי על רעיון נוסף בעקבות קריאה ב"חיינו" שמראה שדיבור אכן חמור יותר ממעשה. אדם ברוך מציין בפרק "תקנון בית המשפט" (עמ' 116-122) כי אל לשופט להשתמש בשפה גבוהה אלא ישאף לדבר בשפתם של שאר השחקנים במשפט, ובפרט של העד, ואף אם שפתו עילגת, ובכך מצביע על העובדה ששפה יכולה להיות מחיצה.

הנה שני ציטוטים נבחרים: "ההלכה יוצאת מנקודת הנחה שרוב העדים מחוסרי שפה… מה פירוש 'מחוסר שפה'? מחוסר שליטה בשפה. מחוסר יכולת תיאורית מפורטת לשלביה, לגווניה, להדגשיה, ולהיררכיה הפנימית שלה. מחוסר יכולת ניואנסית…" (עמ' 118). ובהמשך: "וכאשר הדיין מסכם את דברי העד, לא יעז הדיין לעשות זאת בשפה (הגבוהה) שלו, אלא ישאף אל תאי השפה הבסיסיים של העד. סיכם הדיין את העד בשפתו הגבוהה – בהכרח שיבש את ההליך המשפטי, כי יצר מחיצת שפה אלימה בין העד לבית הדין…" (עמ' 120).

הלך המחשבה הוא כזה: אין שפה אחת. ברגע שעושה המצווה מדבר הוא יוצר חציצה, שכן שפתו שלו שונה משפתם של אחרים (במשלב, בסגנון, בניואנסים) וכך הוא מחריף ומעמיק את המחיצה שבינו לבין המצווה. הדברים נכונים גם בתפילה, שלא סובלת כתתיות ומיונים למיניהם, ולכן התפילה נאמרת בלשון רבים, ולכן ישנה חזרת הש"ץ ל"מחוסרי שפה"; קול המון כקול שדי. אך נראה לי שהם נכונים גם בכל מעשה מצווה: בעוד הפסק במעשה הוא "גס" יותר וממועט-ניואנסים ולכן נוכח פחות, הפסק בדיבור מדגיש את "המרידה" של המפסיק, בהיותו משמיע את שפתו המיוחדת של המפסיק, ולכן הדיבור נוכח יותר, ויוצר חציצה משמעותית יותר במעשה המצווה.

הווידוי השלם לרווק

את הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אני נוטה להקדיש לחשבונפש בכל מעגלי-החיים שלי. כמי  שמאמין בכוחה של בקשת-סליחה כנה לצאת מלב שבור ולחדור ללב שבור, יש בלבי צער על מגזר שלם שנפקד ממני לבקש ממנו סליחה, והוא כל הבחורות עמן יצאתי, והרי אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. כפי שציינתי ברשומה קודמת ("על אונאת דברים"), עולם הדייטים הוא עולם טעון-רגשות וכוננות נפשית של כל אחד מהצדדים לסיפור, ולכן כורך עמו, כמעט מזמין עמו, הרבה מאוד עוגמת נפש, והרבה פעמים "עוגמת נפש ללא אשמה". אך למרות שאין אשמה, קרוב לוודאי שפגעתי, פגיעה-ממילא, בבחורות עמן יצאתי יותר מאשר בחבריי הקרובים, עמם אני מנהל קשרי-חברות על בסיס קבוע, ולא פגישה חד-פעמית, כמעט-אקראית. וכיוון שרבות מאוד הן הבחורות שפגעתי בהן, רבות משאוכל למנות או לזכור, וכל בחורה היא זיכרון, אין זה רציונלי ואין זה מעשי שאבקש סליחה מכולן.

אז חשבתי, אני הקטן, לחבר את "הווידוי השלם לרווק", על בסיס אותיות האל"ף-בי"ת ובפורמט הווידוי שאומרים בכל אחת מתפילות יום הכיפורים (ולמעשה בכל יום בתפילה). וקיבצתי, ממאגרי מוחי ומנבכי לבי, שברי סיטואציות מעשים וזיכרונות מהדייטים השונים, שחשבתי שיש בהן פגיעה בזולת. ויש בזה יתרון, שכן הווידוי נשען על אדני מסורת בית-סבא, ויש בזה חסרון, שכן אינו דומה "אמרנו אמת" ל"ראיינו", לא בכמות האשמה ולא באיכותה. ובכדי לסדר את הווידוי לפי האל"ף-בי"ת, כינסתי גם "אשמות איזוטריות", וגם אשמות מאחורי הקלעים. ואף על פי שנראה כי הדברים נכתבו בסרקזם – אין הדבר כך, וכל פרשנות סרקסטית היא באחריות הקורא, למרות שאין שתי הקריאות (הצינית והכנה) מוציאות זו את זו, ויש להן מקום לדור בכפיפה אחת. ולמרות שהתמונה (הדיוקן) שלי שעולה מהווידוי אינה מחמיאה, אני מקווה שתשובתי וסליחתי יתקבלו, ואין בי כוונה לחטוא ולשוב.

אָמַרְנוּ אֱמֶת (זֶה לֹא אֲנִי, זוֹ אַת).

בָּרַרְנוּ.

גָּנַבְנוּ בַּחוּרָה לֶחָבֵר.

דִּבַּרְנוּ דֹּפִי.

הִתְמַהַמַנוּ.

וִתַּרְנוּ.

זָרַקְנוּ אַחֲרֵי דֵייט אֶחָד.

חִטַטְנוּ בַּפֵיְיסְבּוּק.

טִרְחַנְּוּ.

יָצָאנוּ עִם שְׁתַּיִם בְּמַקְבִּיל.

כָּפִינוּ.

לָעַגְנוּ.

מִיַּנְּוּ.

נִפְרַדְנוּ כִּידִידִים.

סִוָגְנּוּ.

עִמְעַמְנוּ.

פְלִרְטַטְנוּ עִם הַמֶּלְצָרִית.

צִנְתַקְנוּ.

קָשִּׁינוּ ערֶף.

רִאֲיַנוּ.

שִׁקַּרְנוּ (זוֹ לֹא אַת זֶה אֲנִי).

תִעֲתַעְנוּ.

והייתם כאלוהים: כמה הרהורים על הסליחה לראש-השנה

בתקופה האחרונה, בעקבות כמה צעדים פטאליים שעשיתי, אני מהרהר יותר ויותר באפשרות להחזיר את הזמן לאחור. כך, כשעמיתה שלי לעבודה מצאה אותי שבוע שעבר במצב-רוח ירוד, עכור יותר מברירת המחדל הרגילה של מצב-רוחי, שהוא דיכאוני-פלוס (או דיכאוני-מינוס, תלוי מאיפה מסתכלים), ושאלה אותי כיצד היא יכולה לשפר את מצב רוחי, שאלתי אותה אם היא יכולה לחזור אחורה בזמן משל הייתה סופרמן ולהשיב את הגלגל לאחור. היא בתמורה אמרה לי שאמנם יש לה יכולות פנומנליות, שלא כולם מודעים להן וטרם עמדו על טיבן, אך היא לא יכולה למלא את משאלתי, והציעה לי במקום סוכריה על מקל (אני סירבתי בנימוס ואמרתי לה שנוכח כך שאני שומר על המשקל הדבר רק יחמיר את המצב).

ואז חשבתי שביחסים שבין אדם לחברו, התחום בו מתרכזות טעויותיי, הדבר שהכי קרוב לחזרה אחורה בזמן הוא בקשת סליחה. לבקשת סליחה יש שני אספקטים: היא יכולה להיות מחיקת העבר והיא יכולה להיות בניית קומה על-גבי העבר. האפשרות האחרונה נראית אולי מתקדמת יותר, שכן היא מאמצת את שגגות העבר ולא מתעלמת מהן, היא משתמשת בחומר הגלם ממנו עשויה הטעות ומתקנת אותה; בבחינת זדונות נעשות לו כזכויות. אך לא תמיד האופציה הזו היא אפשרית: לפעמים, ובפרט כשהטעויות נעשות בין האדם לחברו, יסודות הבניין כל-כך רקובים, שאין אפשרות לבנות קומה מעליו; חייבים להרוס את הבניין מראשיתו. לפעמים הטעות היא כ"כ פאטלית שאין ברירה אלא למחוק אותה. "שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירן ולא קימין" (עזובים, מושבתים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים; מתוך תפילת "כל נדרי"). סליחה אומרת למעשה השבת המצב לקדמותו, עמידה במקום ובזמן טרם התרחשו הדברים.

אך סליחה היא כמו חזרה אחורה בזמן בעוד אספקט: כשם שחזרה אחורה בזמן היא מעשה שמנוגד לחוקי הטבע, כמו סופרמן שטס מהר יותר ממהירות-האור (אם הקישורית לעיל לא עובדת, תכתבו ביוטיוב: Superman Turning Back Time), כך הסליחה היא מעשה שמנוגד לחוקי הטבע, היא מעשה שמעל טבע, היא מעשה אלוהי, לא רק במובן של "הליכה בדרכיו" ("מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום"; הלכות דעות לרמב"ם, מבוסס על המדרש בספרי), אלא במובן של התעלות מעל חוקי הטבע והאנושות. הרבה יותר טבעי לנטור-טינה, הרבה יותר אנושי לא לסלוח, לפעמים זה גם צודק הרבה יותר, שכן אדם שחטא (עשה טעות) צריך לשלם על מעשיו, כשם שיש גמול על מעשים טובים כך יש גמול על מעשים רעים. סליחה נוגדת את היות האדם אחראי על מעשיו וחותרת תחת האפשרות שהאדם יפיק לקחים מהטעויות שעשה. הסליחה היא על-אנושית כשם שחזרה לעבר היא מעשה על-אנושי.

הן מהצד הנפגע והן מהצד הפוגע, אני יודע שגם בכדי לבקש לסליחה וגם בכדי לסלוח דרושות הרבה מאוד תעצומות נפש, נדרשת התעלות על הטבע. בשיר שכתבתי בעבר ("שיר לחודש אלול") הצבעתי על כך שיש אנשים שיכולים להעביר חיים שלמים בהתחפרות בצדקתם, ורק אחרי-מות האדם שהם פגעו בו, הם מסוגלים לבקש סליחה. אנשים נשארים באנושיותם, ורק אחרי המוות, שצד אחד בסיפור מאבד מאנושיותו, הם מסוגלים להתעלות על הטבע, לנצח את הטבע. הסליחה מאפשרת לזנוח את האנושות, לחזור אחורה בזמן בניגוד לחוקי הטבע. הסליחה מאפשרת להיות כאלוהים.

אני, פקידה

הימים המטרימים את הימים הנוראים, המכונים הימים הפְּרֵה -נוראים, נושאים עמם הרהורים על מהותם של החגים המתקרבים ועל התמות העומדות במרכזם. וכך, לאחר כרבעון-שנתי בו אני עובד בעבודה פקידותית, יצא לי להרהר על העבודה שלי דרך הפריזמה של מידת הדין ומידת הרחמים, הלוא הן שתי המידות לפיהן נשפטים בימים אלו כל באי עולם, שעוברים כבני מרון לפני אלוהים. כפי שאפרט בהמשך, התפישה המקובלת היא שפקידים ופקידות כמוני הם רק ממלאי פקודות, אנשים שמפקידים את המוח (במובן של הפעלת מחשבה עצמית) לפני שהם יוצאים לעבודה, ומקבלים את פיקדונם בחזרה ביציאתם, כשם שאדם מפקיד את נשמתו בלילה אצל הבורא ומקבלה בחזרה לכשייקץ, אם ייקץ. אולם למעשה, אנו הפקידים עסוקים בשאלות מוסריות הרות-עולם יום-יום, שעה-שעה.

בני האדם לא אוהבים פקידים. כמדומני שניתן להצביע על כמה סיבות לאנטגוניזם כנגד הפקידות. ראשית, והדברים מובהקים יותר כשמדובר בפקידות-הגבוהה (נערי האוצר, הפרקליטות), הפקידים אינם נבחרים בהליך דמוקרטי, ואי-קיומן של בחירות דמוקרטיות משמע העדר-כוח בידי הציבור, העדר השפעה. אנשים אוהבים כוח ואוהבים השפעה, ללא תלות בשאלה האם הם צריכים את הכוח או האם הם משתמשים בו, או האם הם באמת יכולים להשפיע; הם רוצים שיהיה להם הפוטנציאל לכוח והשפעה. בעידן בו הדמוקרטיה היא ערך עליון, כשמדובר בפקידות-הגבוהה, המחשבה כי פקידים מנהלים את המדינה, היא בלתי-נסבלת מבחינת הציבור (פרשת המפקח על מקצוע האזרחות אדר כהן כמשל). אך גם כשמדובר בפקידות הנמוכה, כשאנשים עומדים מול פקידים אותם לא בחרו ושעל תפקודם אין להם יכולת להשפיע – הם מרגישים חסרי-אונים, מתוסכלים, ולכן כועסים. יצא לי להיתקל מספר פעמים בתגובות של אנשים שחשבו כי השירות הקלוקל שקיבלו-לכאורה יגרום לפיטוריי, אך לפי דעתי גם הם מבינים שהאיומים שלהם היו מהשפה ולחוץ, איומי סרק. אני פקיד, and there's nothing you can do about it.

וזה מתקשר לסיבה השנייה לאנטגוניזם: אנשים חושבים שהמנגנון הפקידותי הוא מנגנון לא-יעיל, כאילו מרגע העברת הכרטיס בבוקר ועד החתמתו אחר-הצהריים, הפקידים רק מחשבים את יומם לאחור, רק מחכים שהזמן יעבור. מעשה שהיה: ביום ראשון לפני עשרה ימים יצאתי מדלת המשרד לכיוון השירותים, ובדיוק באותו רגע פיהקתי. קורה; אין לי שליטה מלאה על הסוגרים. אלא שמולי עמדו באותו רגע כמה לקוחות נזעמים שהגיעו לאחר שעות קבלת-הקהל ולא קיבלו מענה טלפוני, ואחת מהן אמרה לי ולחבריה (ציטוט מהזיכרון): "והוא מרשה לעצמו לפהק. אנחנו מתקשרים ומתקשרים ואין מענה. תגיד, מה אתם עושים שם כל היום?" כלומר היא חשבה שהפיהוק מעיד על כך שהרגע דפקתי שנ"צ, ובדיוק התעוררתי להפסקת הצהריים, כמו הייתי ג'ורג' קוסטנזה. אז החלטתי להראות להם שאין כך הם פני הדברים וקיבלתי אותם למרות שהסתיימו שעות קבלת הקהל; כלומר בהפוך על הפוך – דפקתי אותם.

וגם אם המנגנון הפקידותי מתפקד, אנשים מקשרים אסוציאטיבית פקידות עם ביורוקרטיה, ואחת המילים שמהלכות אימים על האזרח התמים זו ביורוקרטיה – ולכן בהדרכות שהעברתי בתפקידי הקודם הדגשתי: תגידו שהתהליך ארוך, תגידו שהוא קצת מסורבל, אבל אל תגידו ביורוקרטיה. ברגע שאמרת ביורוקרטיה, בן-השיח שלך נאטם, אתה יכול לפטפט את עצמך לדעת והוא לא ישמע כלום. ובגלל שלביורוקרטיה יש יחסי ציבור רעים, גם לפקידות יש יחסי ציבור רעים. הא בהא תליא.

לאור זאת, אנשים מסתכלים על הפקידים כאנשים אפורים, אטומים, שרק ממלאים הוראות, שלא חושבים בכלל. הנה, לפני כמה ימים הייתה אצלנו לקוחה שהתחננה על נפשה בפני אחת העובדות שתוותר לה על תשלום אותו היא חייבת לשלם. והעובדת הסבירה לה שעם כל האמפתיה שלה כלפי המקרה, אין לה שיקול דעת, אלו התקנות (למקרים מיוחדים יש וועדת חריגים). מילת המפתח היא שיקול דעת; שיקול דעת הוא מותר הפקיד מהמנהל.

זהו, שזה לא מדויק. לפקידים כמוני אין אמנם שיקול-דעת בכל הנוגע למָטֶרְיָה, לתוכן, אך יש להם מרחב-מצומצם של שיקול דעת בכל הנוגע לפרוצדורה ולטיפול בלקוחות, וכאן אני מגיע לשאלות המוסריות שאנו הפקידים הוגים בהן במהלך עבודתנו. אם העבודה הפקידותית היא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לעתים הפעלת שיקול-דעת פרוצדורלי היא בבחינת "לפנים משורת הדין" (רחמים), אך לרוב היא לא נכנסת לאף אחת מהרובריקות האלו, היא נחבאת בשטח ההפקר שבין "ייקוב הדין את ההר" ל"לפנים משורת הדין". ודווקא כיוון שהמקרים הם לימינאליים, עמומים, השאלות המוסריות מזדקרות (שהרי במקרים המובהקים לא נפעיל שיקול דעת).

השאלה המוסרית הראשונה היא שאלת האֵיפָה וְאֵיפָה. נחזור לדוגמא מלמעלה, על הלקוחות שבאו שלא בשעת קבלת הקהל וקיבלנו אותם. הרי ברור שאם כל הלקוחות, או כמות משמעותית של לקוחות, היו מגיעים שלא בשעות קבלת הקהל, לא ניתן היה לטפל בהם, אך מכיוון שמדובר בשניים-שלושה לקוחות, זעיר פה זעיר שם, אנחנו נותנים להם יחס מיוחד, אנחנו מפלים אותם לטובה על פני שאר הלקוחות. דוגמא נוספת שחוזרת על עצמה לאחרונה היא לקוחות שהתייאשו מלהמתין על הקו במוקד הטלפוני, ולכן שולחים פקס ומבקשים שנתקשר אליהם בחזרה (אין לנו מוקד של שיחות יוצאות). במקום להמתין על הקו כמו שאר הלקוחות ובסוף לקבל מענה, הם מוצאים מסלול-עוקף-מוקד ומקבלים יחס מועדף. חשוב לי להדגיש שהשאלה המוסרית זועקת דווקא בגלל שאני כן רוצה לתת לאותם לקוחות את השירות הטוב ביותר, אך אני יודע שלעולם לא אוכל לתת את אותו שירות לכל הלקוחות. האפליה עומדת בבסיסה של השאלה המוסרית.

ומכאן אני מגיע לשאלה המוסרית השנייה, שאכנה אותה בקיצוניות "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" (כמובן שאין אלו רשעים וצדיקים באמת; אני משתמש במושגים אלו בכדי לרפרר לשאלה המוסרית הידועה). לרוב, את היחס המועדף אנחנו נותנים לאותם לקוחות שהם "לא בסדר", לאלו שבאים לאחר שעות קבלת הקהל או שמבקשים שנתקשר אליהם בחזרה ומתעקשים לקבל יחס מועדף, ודווקא אלו שממתינים על הקו ומשתדלים לפעול לפי הנהלים – מופלים לרעה. ולרוב הפניות של אותם "רשעים" הם בשאלות מאוד פשוטות ולא מורכבות, כלומר יש יחס קורלטיבי הפוך בין הרעש והמהומה שאותם לקוחות מקימים בכדי שיעזרו להם, לבין השאלה הפשוטה שעומדת בבסיס פנייתם. ושוב אני מדגיש שאני רוצה ושמח לעזור לכולם, אך השאלה המוסרית השנייה מציקה לי יותר כיוון שהיא אומרת דבר משמעותי על היחסים החבריים ועל העולם שלנו בכלל: הכוחנות מנצחת. מה שלא עובד בכוח יעבוד בעוד יותר כוח, דווקא האנשים הכוחניים מקבלים את היחס המועדף, ואילו האנשים הרגילים, העדינים, שלא נוטים ולא אוהבים להשתמש בכוח, נרמסים תחת גלגלי הביורוקרטיה (אני לא מאמין שאמרתי ביורוקרטיה).

שומרת יציאה: לקראת הלכה חילונית

כשהייתי נער דתי צעיר, ומחנכינו ביקשו לתאר בפנינו את החברה החילונית, אחד המאפיינים הבולטים ביותר היה פריצות מינית, כאילו משכבם ועד קומם, מקריאת שמע של שחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, החילונים שקועים במיניות, כאילו כל ההוויה החילונית היא מסיבת-מין אחת גדולה: אין גבולות, הכל מותר ומתירני, הכל פרוץ (כשכמובן התיאור הזה עומת עם הנעשה בציבור הדתי שהוא בבחינת "והיה מחנך קדוש"). והתגובה הראשונית שלי כנער צעיר ששומע את הדברים הייתה "איזה כיף. גם אני רוצה להשתתף! למה לא הזמינו אותי?" ואז אתה (אני) מתבגר, מתחכך בחברה החילונית, ומבין שלא כך הם פני הדברים (חשבתי להוסיף הערה שהדברים נכתבים בצחוק והקצנה, ואז קראתי את צבי יחזקאלי ב"7 לילות" [31.8.12] אומר דברים דומים).

במה דברים אמורים? לפני כשבועיים הצעתי לקולגה לעבודה, שלא חשודה בשמרנות מכל סוג שהיא – ואני אומר זאת לזכותה! – שנלך בערב לסרט. לכאורה, אין סיפור. non-issue: שני אנשים מבוגרים, אינטליגנטים, נפגשים בקטע ידידותי לערב שכולו תרבות (סרט). אלא שעמיתתי לעבודה השיבה לי בלאו מוחלט. וכי למה? רק בגלל שלה יש חבר ואני גבר (זכר) ומדובר ביציאה של שנינו בלבד.

התחושה הראשונה שהרגשתי היא חפצון (אובייקטיפיקציה), כאילו כל הישות שלי, כל מי שאני, כל הדבר הזה שנקרא "אודי" – אדם חסר ביטחון, פתטי, מרוכז בעצמו, צמא לאהבה וכו' – הכל נעלם, הכל מצטמצם לכך שאני גבר. חופצנתי. במקום להיות אדם מורכב, סובייקט בעל בחירה חופשית, הפכתי להיות חפץ, אובייקט, פאלוס. פייר? נעלבתי. ובכדי להשיב לעצמי מעט מהביטחון העצמי האבוד ממילא, התייעצתי בנושא עם עוד כמה מבנות המין היפה שיש להן חבר, וכולן תמכו בעמיתתי לעבודה, כולן אמרו שהיא צודקת.

ואז חשבתי לעצמי שלנורמת ההתנהגות המשותפת הזו, שלהלן נכנה אותה שמירת-יציאה, יש מאפיינים של הלכה דתית. איני מומחה להלכה או חקר המשפט (הלכה), אך מצאתי כמה מאפיינים משותפים להלכה ולשמירת-יציאה: ראשית, בגלל שמדובר בנורמה, בהצבת גבולות, וגם ההלכה היא נורמה. להלכה (משפט) יש פן פוזיטיבי (עיגון הנורמות במציאות) ופן נורמטיבי (חתירה לנורמה שונה מהקיימת במציאות), ושמירת-יציאה היא נוהג שמעוגן במציאות. ההלכה אינה צריכה להיות חקוקה בספרים או מוכתבת ע"י רבנים בכדי להיות קיימת. במובן מסוים יש עוצמה לכך שההלכה והמנהג נוכחים במציאות מבלי הוראה מגבוה – כפי שנעשה במקרה של שמירת-יציאה – מבלי להיות מועברים מפה לאוזן. העובדה שמנהג מסוים מושרש במציאות מבלי שידועים ראשיתו או דרכי התקבלותו מעידה עד כמה הוא חלק מהמציאות. ומכאן פירוש (אפשרי) למשפט: "פוק חזי מאי עמא דבר", צא וראה מה העם עושה (וכך תדע מה ההלכה). הדגש במשפט אינו על אופיה הדמוקרטי של ההלכה, אלא על כך שאם מנהג קיים בכל שדרות העם – הוא ההלכה, כיוון שההלכה היא נורמה, דרך חיים. שמירת-יציאה היא דרך חיים.

מאפיין נוסף, בולט ביותר, הוא עיוורונה של ההלכה והמנהג לניואנסים במציאות. כשם שההלכה לא עושה הנחות לפרט שקצת קשה לו עם שמירת שבת או שחושב כי במקרה הספציפי שלו איסור קטניות אינו רלוונטי, כך שמירת-יציאה אינה מתחשבת בפרטים שחושבים שהמנהג הזה לא רלוונטי עבורם, וקל וחומר שחשים כי קשה להם עמו. הרי לפעמים סרט הוא רק סרט וכוס קפה בבית קפה היא רק כוס קפה בבית קפה, וניתן כאמור לעשותם כמו שני אנשים מבוגרים וכו'. ואם יורשה לי להעיד על עיסתי, אני חושב שאני האדם הכי א-מיני שאני מכיר ואני נזהר מאוד בכבודן של נשים. אך האישיות שלי אינה רלוונטית. זה המנהג.

ויש כאן עוד מאפיין מסוים, שכן חלק נכבד מההלכה עוסק בהצבת גדרות, גבולות, גזירות, ל"ליבת ההלכה", לאיסור האמתי, ונראה ששמירת-יציאה היא הלכה בעלת אופי גזרתי, ששומרת מפני גלישה למחוזות שהמחשבות אינן רוצות לרוץ לשם, העין אינה רוצה לשזוף והלב לא רוצה להבין. כי אין מה להבין. זו ההלכה.

ולעניות דעתי זה המאפיין העיקרי של ההלכה ושל שמירת היציאה: השרירותיות. כששאלתי את חברתי "אבל מדוע? את מפחדת ממני? זה לא את זה אני? זה לא אני זה את? זה לא שנינו זה החבר (הקנאי)?", היא השיבה לי זה פשוט לא. ההלכה אינה סובלת נימוקים או הסברים שיכולים להפריך או להקשות עליה.

והשרירותיות "הגבוהה" ביותר מתאפיינת באבסורד של ההלכה, שיכולה לאסור דבר אחד ולהתיר דבר אחר, חמור יותר, למרות ששניהם באים לשמור מאותו איסור. נחזור לאיסור על קטניות, הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש. האיסור נועד להרחיק אותנו מאכילת חמץ (או מהימצאות חמץ), כשאחד הנימוקים הוא שמא יתבלבלו בטעות בין קטניות לחמשת מיני דגן. ולפי אותו היגיון הרב יואל בן נון סבור כי אסור לאכול גם קמח מצות או קמח תפוחי אדמה, שני חומרי הגלם מהם עשויים כל התחליפים לפסח ("מהלכות פסח – התורה והחיים", פורסם ב"הצופה", י' בניסן תשנ"ד).

והאבסורד בשמירת-יציאה בא לידי ביטוי בדוגמא הבאה: שבוע לפני שביקשתי את חברתי לראות סרט ביחד, כל עמיתי לעבודה הלכו ליום כיף בבריכה, ומבלי להכביר בתיאורים פלסטיים שאינם נצרכים, אני במוחי השמרני (דתי) חשבתי שמעמד זה עלול להביך אותי. אך יתרה מזו: אם ברצוננו לשמור על העיקרון ששמירת-יציאה מבקש לשמור עליו, לא היה מקום לאסור גם הליכה לבריכה ביחד? מבחינה הלכתית-מעשית, גבולות שמירת-יציאה הם ברורים מאוד, הם אוסרים רק על יציאה זוגית של גבר ואישה שיש לה חבר (או להפך); הם לא מתפרסים גם על יציאה קבוצתית, אפילו "מתירנית" יותר. אבל האם מבחינת הרציונאל לא היה מקום לאסור גם יציאה כזו?

אבל זה מה שהופך את ההלכה, ואת שמירת-יציאה, לנפלאה, לעצמתית כל-כך: היא שרירותית, היא לא שואלת שאלות מיותרות. ככה זה. זו ההלכה.