שפה, מחיצה, הפסק. או: כיצד עמדתי בתפילות ראש השנה

ערב ראש השנה תשע"ג, מצאתי את עצמי מנוגב ממעשים טובים שיכולים לעמוד ולהעיד לזכותי ביום הדין, וריק מכל ספר לקרוא בו בשעת התפילות. וחששתי שכך, ערום ועריה – ללא ספר להעביר את התפילות, ללא מעשים טובים, לא יעמדו לי כוחותיי לעמוד לפני ריבונו של עולם בראש השנה. ער לכך, תרתי בחנויות הספרים אחר ספר מעניין לקרוא בחג, אך העליתי חרס בידי ופניי הושבו ריקם. לבסוף החלטתי לקרוא את אחד מספריו של אדם ברוך, למרות שכבר התענגתי על כולם, ובלבד שלא אעמוד ככלי-ריק בתפילה. אדם ברוך, זכותו תגן עלינו.

בעניין זה, קוראי-הספרים נחצים לשני מחנות: במחנה אחד סבורים שאם נהנית מספר מסוים, עליך לקרוא אותו לפחות פעם אחת נוספת. לעומת זאת, אני (והמחנה שלי) סבורים שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ואנו ימינו כצל עובר, ולכן יש לנצל את חיינו לקריאת ספרים חדשים בלבד. עם זאת, איני סבור שקריאה חוזרת ונשנית היא בזבוז זמן – וכך שיננתי לעצמי כשנטלתי לידיי את הספר "חיינו" של אדם ברוך (כתר, 2002) – וניתן למצוא בכך שתי מעלות. ראשית, יש ספרים שהם בבחינת "מסילת ישרים" (הרמח"ל, המאה הי"ח), דהיינו ש"אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה" (מתוך ההקדמה לספר). הדברים בוודאי נכונים לספרי מוסר (כמו מסילת ישרים), אך לא ברור כלל שהוא הדין בכל ספר.

המעלה השנייה היא שכל קריאה של ספר היא למעשה "כתיבה מחדש", מעשה הקריאה והפרשנות שלובים זה בזה, ומכיוון שהקורא מביא את עצמו לספר, אינו דומה קורא ספרו מאה פעמים לקורא ספרו מאה ואחת, שכן לכל קריאה מתייצב קורא אחר; דברים שעלולים להיראות לנו סתומים בקריאה אחת, יכולים להאיר את עינינו בקריאה נוספת. ואכן, זכיתי שקטע מסוים שקראתי אותו לראשונה ולא אמר לי דבר, הדהד לי בקריאתי האחרונה, למחשבותיי אודות הֶפְסֵק (במלעיל), הפסק במעשה מצווה. ואקדים ואומר שהדברים שאכתוב להלן הן על אחריותי בלבד, וכל תקלה או שגגה שאוציא מתחת ידי הנן מקוצר היריעה ובעיקר באשמת קטנות-מוחי.

הפסק מצווה (להלן: הפסק) אומר שאם פלוני עסוק במצווה או בתפילה, אסור לו ליצור הפסק במהלכה, שכן הדבר פוגע בשלמות מעשה המצווה ועלול לגרום לעושה להסיח דעתו מן המצווה. ההפסק האולטימטיבי הינו דיבור, או מדויק יותר: דיבור חולין (שחיצוני למצווה). כך, המתקיע בבית הכנסת שלנו (שהוא במקרה אבי-מורי), בטרם החל להנחות את בעל-התוקע במלאכתו, הודיע כי אסור להפסיק בדיבור בין התקיעה הראשונה לפני תפילת מוסף, לתקיעה האחרונה שבקדיש שבתום התפילה, פרק-זמן של כשעתיים שאמורות לעבור על הציבור בדומיית-חולין. עיינתי מעט בפסיקה, ובעוד ישנה מחלוקת האם הפסק במעשה נחשב להפסק, אין חולק על כך שדיבור נחשב הפסק, או לכל הפחות הפסק בדיבור נחשב לחמור יותר מהפסק במעשה. אמנם כשמדובר בהפסק במהלך התפילה ניתן להבין מדוע דווקא דיבור נחשב הפסק, שכן הוא משבש לחלוטין את מעשה המצווה (התפילה, ששניהם דיבור), אך תהיתי מדוע הדיבור חמור יותר בשאר המצוות.

אחדד את תמיהתי: לכאורה ישנו מדרג של "פעולות" שראשיתו במחשבה וסופו במעשה – המעשה יוצר משהו בעולם, הדיבור עוד פחות והמחשבה כמעט ולא (וכבר עמדתי על כך ברשומה שכתבתי ["קריאה חתרנית 'שיר לשלום'"], ובשיר שמטרים אותה ["התפכחות"]). למשל בשבת ישנו איסור חמור לעשיית מלאכה, ישנו איסור פחוּת לדיבור על מלאכה ואילו הרהורים מותרים לחלוטין (כמאמר השיר: הרהורים מותרים ולשדך הבנות). לכן חוק העונשין דורש מעשה אסור ולא מעניש על דברים שבלב. כשהבעתי את תמיהתי בפני חבריי, הם ציינו שהמדרג הזה מבהיר דווקא מדוע הדיבור חמור מן המעשה, שכן הוא קרוב יותר למחשבה, משמע הוא מסיח את הדעת יותר מן המעשה, וזה תכלית איסור ההפסק.

אני אישית איני בטוח שדיבור מסיח את הדעת יותר מן המעשה, שכן מעשה יכול להיות מונוטוני וטכני והאדם יכול להיות שקוע כולו במצווה שלו ולפעול כאוות נפשו. אולם גם אם נקבל את הדברים, עדיין יכול להיווצר מצב אבסורדי שיהודי יבנה את רומא ביום אחד כשראשו ורובו משוקעים במצווה ועדיין זה לא ייחשב לו להפסק (או לכל הפחות להפסק בדרגה קלה יותר), אך ברגע שהוא יגיד לשכנו לספסל התפילה – ושניהם  חוסים תחת קורת-גג בית הכנסת – "מה אתה קורא שם, זה אדם ברוך?" – הדבר יחשב לו להפסק. וכמובן, התשובה הזו מתייחסת רק להפסק כהסחת דעת, אך לא להפסק כפגימה בשלמות מעשה המצווה.

איני בטוח שהדברים שאכתוב להלן נכונים, אך חשבתי על רעיון נוסף בעקבות קריאה ב"חיינו" שמראה שדיבור אכן חמור יותר ממעשה. אדם ברוך מציין בפרק "תקנון בית המשפט" (עמ' 116-122) כי אל לשופט להשתמש בשפה גבוהה אלא ישאף לדבר בשפתם של שאר השחקנים במשפט, ובפרט של העד, ואף אם שפתו עילגת, ובכך מצביע על העובדה ששפה יכולה להיות מחיצה.

הנה שני ציטוטים נבחרים: "ההלכה יוצאת מנקודת הנחה שרוב העדים מחוסרי שפה… מה פירוש 'מחוסר שפה'? מחוסר שליטה בשפה. מחוסר יכולת תיאורית מפורטת לשלביה, לגווניה, להדגשיה, ולהיררכיה הפנימית שלה. מחוסר יכולת ניואנסית…" (עמ' 118). ובהמשך: "וכאשר הדיין מסכם את דברי העד, לא יעז הדיין לעשות זאת בשפה (הגבוהה) שלו, אלא ישאף אל תאי השפה הבסיסיים של העד. סיכם הדיין את העד בשפתו הגבוהה – בהכרח שיבש את ההליך המשפטי, כי יצר מחיצת שפה אלימה בין העד לבית הדין…" (עמ' 120).

הלך המחשבה הוא כזה: אין שפה אחת. ברגע שעושה המצווה מדבר הוא יוצר חציצה, שכן שפתו שלו שונה משפתם של אחרים (במשלב, בסגנון, בניואנסים) וכך הוא מחריף ומעמיק את המחיצה שבינו לבין המצווה. הדברים נכונים גם בתפילה, שלא סובלת כתתיות ומיונים למיניהם, ולכן התפילה נאמרת בלשון רבים, ולכן ישנה חזרת הש"ץ ל"מחוסרי שפה"; קול המון כקול שדי. אך נראה לי שהם נכונים גם בכל מעשה מצווה: בעוד הפסק במעשה הוא "גס" יותר וממועט-ניואנסים ולכן נוכח פחות, הפסק בדיבור מדגיש את "המרידה" של המפסיק, בהיותו משמיע את שפתו המיוחדת של המפסיק, ולכן הדיבור נוכח יותר, ויוצר חציצה משמעותית יותר במעשה המצווה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s