שתיקת האם

אחת לאיזה זמן מוגבל אני מנהל עם אימי (ועם הסובבים לנו, אך אימי היא ציר-השיחה המרכזי) מין ויכוח-סרק במסגרתו אנו מדרגים קהלים שונים או אנשים שונים לפי מפתח מסוים, נשוא-הדיון. למשל, לא מזמן ניהלנו דיון מי מבני המשפחה הוא "ישו המשפחתי", כלומר מי מאיתנו סובל יותר (ולפיכך ראוי למידה מוגברת של אמפתיה): בעוד אמי סבורה שאחותנו הבינונית סובלת הכי הרבה בשל רווקותה (מפתח האושר: נישואין), אחי הצעיר, ובעקבותיו גם אני, סברנו שאבינו סובל הכי הרבה, שכן מאחר שהניח את כל ביצי האושר שלו בסל אחד, על קרן צבי-עבודתו, ברגע שניטל ממנו מקום-עבודתו – ניטל ממנו מקור-חיותו משם הוא שואב את כוחו. עם זאת, מפתח הסבל לדידי אינו נמדד ולא יכול להימדד בקנה-מידה אובייקטיבי (על-ידינו) או סובייקטיבי (על-ידי הסובל עצמו). מפתח הסבל הינו האפשרות או חוסר-האפשרות של האדם לשנות את חייו. בעוד עתידה של אחותנו ושלנו טמון בידינו, יכולתו של אבינו להשפיע על עתידו (מציאת עבודה חדשה; כרגע הקדשת שארית חייו לתחביבים כמו חוגי אוריגמי ושות' אינה עומדת על הפרק) – מצומצמת ביותר. הדיון נחתם באנחה-רבתי ובאמירת "כולנו סובלים" ו"איש בסבלו יחיה".

דיון נוסף, מקביל וחופף ומשיק, הינו הדיון שניהלנו למי הכי קל בחיים (או באופן ספציפי יותר: למי הכי קל בדייטים), רק שהפעם הפרספקטיבה הייתה מגזרית ולא אישית: אני טענתי שלחרד"לים (חרדים-לאומיים) או בהבדלים הנדרשים, ליוצאי החינוך הפוריטני – הכי קל, כי הכל ברור ומובן להם; לאחר מכן הכי קל למוצלחים, כי הם מוצלחים; והאנשים שהכי קשה להם הם האנשים המוצלחים-מדי, והמרחק בין המוצלחים למוצלחים מדי הוא כפסע, ויש שיאמרו שהמרחק מסתכם בחשיבות עצמית. ולכן המוצלחים-מדי הם גם הכי אומללים, כי את כל האושר שנמצא אצלם ממש מתחת לעיניים הם רואים ממרחק של קילומטרים, ומבחינתם כל שפע העולם הוא אפשרי. וכבר שמעתי מפי עד ששמע את דן בן-אמוץ אומר: ברצונך לעשות אדם אומלל? הצע לו שתי אפשרויות. צאו וחשבו מה הדבר אומר למוצלחים-מדי, שכל הארץ פרושה לרגליהם, לכאורה.

בדוגמא ההפוכה לאומללות של המוצלחים מדי, המצביעה על קלילות חייהם של החרד"לים והפוריטנים, נתקלתי בראש השנה. בערב ראש השנה השני אכלנו אצל משפחה שנדמה כי כל בני המשפחה הבוגרים כמו יצאו מפס-ייצור תעשייתי: כולם למדו באותה ישיבה תיכונית, הלכו אח"כ לישיבת הסדר ולמסלול צבאי קרבי, וכל אלו שסיימו את הישיבה לומדים הנדסת חשמל (באותה אוניברסיטה). והמשפחה שלי היא אולי האנטיתזה למארחים שלנו, כשכל אחד מאיתנו נמצא על מקום אחר בסקאלה שבין דתיות לחילוניות (או לכל הפחות מחזיק בדתיות שונה מאחיו), או שהחלפנו מקצועות-לימוד במהלך החיים. ומהון להון התגלה שהבן הבכור עובד בחברה ש-yes היא הלקוחה שלה, ושאלתי אותו האם יש לו הנחה לרכוש מנוי. והוא ואחיו ענו במקהלה: בשביל מה בכלל צריך טלוויזיה?

אני חושב שהתשובה הזו מדהימה בעוצמתה. גם אני חושב שיש הרבה מאוד דברים בטלוויזיה שהם לא ראויים לצפייה, אבל זו לא התשובה שהוא ענה. התשובה שלו לא הייתה: תראה, בטלוויזיה יש הרבה מאוד תוכניות לא-רצויות (מבחינת תכנים, מבחינת צניעות וכיו"ב), או שלראות טלוויזיה זה השחתת-זמן וכיוצא באלו. הוא מבחינתו הפנים כל-כך עמוק את ריקנותה של הטלוויזיה – לדידו – שהוא כבר לא רואה בה כלי-ריק, או כלי שטוב ורע משמשים בו בערבוביה. מבחינתו אין צורך בטלוויזיה. אין טלוויזיה.

כשהצגתי את הדברים בפני אמי, ואמרתי לה, בסרקזם כמובן, "ראי עד היכן מגיע חינוך טוב", היא, לצערי הרב כמו בהרבה מקרים, ישר נכנסה לעמדת מגננה. ואמרתי לה שבמקום לחוש נחיתות מול חינוך נוקשה כזה, היא צריכה להגיד: אודי, אני ואביך מכירים את דרך החינוך הזו אך בחרנו לחנך אותך באופן פתוח יותר, בדרך מורכבת יותר שבה אין טוב ורע, בדרך שבה אתה מפלס לעצמך את הנתיב ולא הולך אחרי עקבות רגליהם של ההולכים לפניך. אבל היא לא אמרה את זה. כי חינוך (במובן של הקניית ערכים) ובחירה לחינוך הם לא חלק מהלקסיקון שלה. ורציתי לצעוק לה: אימא, תגידי את זה כבר. אבל היא לא אמרה את זה. היא שתקה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s