הו, גאולה: על הספר "גאולת הנפש המודרנית" ועל גאולת האדם

פרופ' אווה אילוז הפציעה לחיינו במהלך שנת 2012 בסדרת מאמרים ב"הארץ" המנתחים בעין ביקורתית מושגים מרכזיים בהוויה המודרנית, ובראשם היא מבקרת את הפיכת הפסיכולוגיה לדת החדשה ("הארץ" כחיינו). בסמיכות-זמנים מעניינת (מחשידה), יצא לאור ספרה החדש של אילוז, "גאולת הנפש המודרנית" (הקיבוץ המאוחד, 2012), עד כי עולה החשש כי לפנינו מסע-קידום מכירות מתוזמר ומתוזמן. ההד העצום שקיבלו מאמריה, לשלילה ולחיוב, מעיד כמדומני, כי ביקורתה לא נפלה על אזניים ערלות ובעיקר על צמא ותקווה לשיח אחר. לא מופרך אף לומר כי אם הדברים היו רואים אור בקיץ 2011, ואילולא אילוז הייתה מוּנעת משיקולים מסחריים, היה מתלווה להם כוח פוליטי, והמחאה החברתית הייתה מתעצמת ולא מחזירה את נשמתה לאדון כל המחאות.

אילוז אמנם פרסמה מספר מאמרים בעבר, אולם עד כה היא לא נרשמה כחברה בקבוצת האינטלקטואלים שמתעקשים ומתאמצים לעצב את השיח הציבורי, ומאמריהם מתפרסמים בתדירות גבוהה (אביעד קליינברג, אמנון רובינשטיין, זאב שטרנהל וכיו"ב). גאולתה של אילוז מאלמוניות-יחסית (בקרב הציבור המשכיל-רחב) ללב התודעה הציבורית לא רק לוותה בהכרה; לאילוז נקשרו כתרים של משיחה, כמי שתביא לכולנו את הגאולה. כך ניתן להסביר את הדברים שסייד קשוע, ללא ספק מעצב דעת קהל ומשקפה בו זמנית, פרסם בטור שלו: "'היא מדהימה, אילוז', נדתי בראשי בהערצה… 'אני אומר לך', הוא אמר ורכן על השולחן, 'רק היא תציל לנו את התחת, היא חייבת להיות ראש הממשלה'".

כך שמצד אחד הייתה בי סקרנות גדולה לקרוא את הספר החדש של אילוז, ובפרט שהחוויה הראשונית שלי (במונחים פסיכולוגיים: חוויית ילדות) עם פסיכולוגים נחתמה בהחמצה, כאשר שני הפסיכולוגים האחרונים שהייתי אצלם התחילו לנקר לי על הספה (אני עד כדי כך משעמם). אך כיוון שאני סולד ממשיחיות מכל סוג שהיא, חשתי התנגדות (דחייה) למקרא הדברים, ובפרט שאילוז מתיימרת "להפוך לנו את העולם", מנסה לנקות את העולם מכל אבק פסיכולוגיה, שנוכחת/ נסתרת בכל רבדי הקיום האנושי, מבקשת לקחת לנו את השפה (עולם-מושגים, תרבות) וללמד אותנו לדבר (לחשוב) מחדש.

וכאן המקום לציין שתי הערות: ראשית, מה שהופך את הסוציולוגיה לכה מרתקת היא בדיוק העובדה שבאמצעות הרכבת "משקפיים" אחרים, משקפי תלת-ממד, היא מאפשרת לנו לראות רבדים נוספים במציאות, או לראות את המציאות באופן אחר מזה שהורגלנו אליו. דוגמא קטנה לחשיבה כזו, למרות שזו קצת "סוציולוגיה בגרוש": לפני כשבוע שוחחתי עם דוד שלי, חוקר ומרצה באוניברסיטה, על הספר "סטונר" של ג'ון וויליאמס, שזירת התרחשותו היא האקדמיה. דיברנו על היתרונות והחסרונות של התפקיד ראש חוג, כאשר דוד שלי טען שלראש חוג יש יכולת לעצב את פני החוג וזאת למרות שכל החלטה באוניברסיטה מתקבלת בוועדות שונות. אלא שכשהתעקשתי ושאלתי אותו אם היכולת הזו היא רשמית (זכות וטו) או בלתי-רשמית, הוא ציין שזו יכולת בלתי-פורמאלית, ומכאן, הוספתי, שהמסקנה היא שהסמכות של ראש-החוג היא כה חזקה, עד ששאר חברי הוועדה מנסים לכוון לדעתו, בין אם במודע, כאשר ראש החוג מפעיל עליהם לחצים, או במקרה הגרוע יותר, "רק" בגלל שהם מכפיפים עצמם לסמכותו, כיוון שהם רוצים לרצות אותו, כיוון שהם יודעים שהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם.

דוגמא נוספת אילוז מעלה באחד ממאמריה. במאמר "אפליה: מדריך למשתמש", אילוז מתארת סיטואציה בדיונית שבה שני אנשים עם אותם כישורים מועמדים לאותה משרה, כשאחד הוא גבר אשכנזי והשנייה היא אישה ממוצא מזרחי, כאשר הגבר הוא זה שמקבל את המשרה "לא משום שהיה מוכשר יותר בתכנון עירוני, אלא משום שקיבל אותו חינוך, היו לו אותן חוויות מהצבא, אותו מראה פיזי, אותו סגנון דיבור, אותן הליכות וטעם מוזיקלי".

כשקראתי את המאמר לראשונה חשבתי לעצמי שהדוגמא מופרכת, אבל לאחר כמה חודשים הייתי בסיטואציה דומה. הייתי בראיון קבלה למקום עבודה מסוים, וביני לבין שלושת המראיינים שלי (שעובדים שם) היה מכנה-משותף ומשמעותי והוא שלארבעתנו עבר ישיבתי (ואפילו שחלקנו לא מגדירים את עצמם כדתיים), ולאחר שהתקבלתי שמתי לב שאיתי ביחד התקבלו עוד שלושה עם אותו עבר משותף (וכנראה יש עוד כמותנו). כעת, אין זה שאני והמראיינים התפלפלנו על הוויות אביי ורבא, ואני בטוח שהתקבלתי בגלל כישוריי; כמו כן, ההבדל בין הסיטואציה שאילוז מתארת לבין הראיון שלי הוא שבמקרה שלי העבר המשותף ככל הנראה רלוונטי לעבודה. אך אני לא בטוח שזה פותר את הבעיה. כשהעליתי את הסוגיה בפני המראיין הראשי הוא אכן אישר שעבר ישיבתי הוא קריטריון לא רשמי לקבלה, כך שיוצא שנשים או אנשים שלא למדו בישיבה נמצאים בעמדת נחיתות, והמערכת משכפלת את עצמה. כלומר הקריטריונים אכן רלוונטיים, אך הם נקבעים לפי מודל מסוים של העובד הנדרש, מודל שמתאים לסוג מסוים של אנשים.

ההערה השנייה, וזו טענה שחוזרת ונשנית הרבה פעמים בשיח הפוליטי, היא שלא כל ביקורת משמעותה שלילה של מושא הביקורת. כשם שלא כל מי שמבקר את הציונות הוא פוסט-ציוני או א-ציוני, כך אילוז אינה בהכרח א-פסיכולוגית או פוסט-פסיכולוגית.

ואכן השפה של הספר היא מתונה. אילוז מצביעה על עליית הפסיכולוגיה בחסות המדינה, על  התרומה של הפסיכולוגיה לעליית הקפיטליזם, על השפעתה על עיצוב השיח המשפחתי ובעיקר על ההשלכות של היות האינדיבידואל עומד במרכז השיח הטיפולי. בחלק מהמקרים הנימה היא אמנם ביקורתית מדי. כך, אילוז טוענת שהפסיכולוגיה מייצרת סבל, שכן הפסיכולוגים ממציאים כל מיני בעיות נפשיות ומותחים עד אין קץ את גבולות הנוירוזה (פרק 5, ובאופן מדויק יותר מעמ' 176), ובפרט אם טוענים שבריאות משמעותה חיים שיש בהם מימוש עצמי מלא (שם).

בחלק אחר של המקרים המבט של אילוז "צר" מדי, ואולי אף ניתן לומר "מרושע". כך כאשר היא טוענת שמדד כגון אינטליגנציה רגשית "מתאים לא רע לקבוצה מסוימת של אנשי מקצוע – פסיכולוגים – אשר מבחינה היסטורית הצליחה לבסס במידה לא מצויה את תביעתה למונופול על הגדרת חיי הרגש" (עמ' 212). ולאורך כל הספר נשזרת הטענה כי הצרות של המטופלים משרתים את האינטרסים של הפסיכולוגים (כמו בעמ' 144). באותה מידה ניתן לטעון שאי-שוויון ואפליה מפרנסים סוציולוגים, תאונות דרכים או גירושין משרתים את האינטרסים של עורכי הדין, או שאנשים שנקלעים לחובות כספיים משרתים את האינטרסים של ההוצאה לפועל.

בקבוצת מקרים נוספת, שאכן ראויה להסתכלות ביקורתית, אילוז לא נותנת דעתה להשלכות החיוביות של קבוצה זו, כגון הטענה שחדירת הפסיכולוגיים והיועצים הארגוניים לתאגידים גרמה ליצירת "… רצף דיסקורסיבי בין המשפחה לבין מקום העבודה" (עמ' 78). אולי זה נשמע קצת קלישאתי (פלצני), אבל אני חושב שאם נאמץ את המבט המשפחתי על הזולת, אם נסתכל על האחר כמשפחה, העולם יהיה מקום שנחמד יותר להיות בו, אם כי אילוז תטען שכשמדובר בחיי העבודה, לנחמדות הזו יש אפקט מרדים, ולכך אגיע כעת.

הנימה המתונה של הספר נעדרת מהמאמר שאילוז פרסמה, ובו אילוז מתארת כיצד הפסיכולוגיה מנעה את המחאה החברתית, שגרר עמו תגובה חריפה של שלושה פסיכולוגים ובעקבותיו פרסמה אילוז מאמר ביקורתי נוסף, ובו אילוז מעלה את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה על מסלול התנגשות; כותרת המאמר (שיכול וניתנה ע"י העורכים) הינה: הסוציולוגיה נגד הפסיכולוגיה – סבב שני.

אם נגזר עלינו "לבחור צד" בקרב הנוק-אאוט בין הסוציולוגיה והפסיכולוגיה – אני בוחר באחרונה, ולו בגלל העובדה שהיא דווקא מתמקדת באינדיבידואל. הפסיכולוגיה אמנם החליפה את המוסר, כמו שאילוז טוענת, אך להבנתי היא עדיין תובעת מן האדם לקחת אחריות על חייו, היא נותנת לאדם כלים לגאול את עצמו. לאדם יש יכולת שליטה יחסית גדולה על חייו, אך אפשרותו להשפיע על הזולת היא הרבה יותר מצומצמת. איני בא לזלזל במחאה החברתית, וכפי שכתבתי למעלה התאכזבתי מניוונה, אך חוסר-היכולת להשפיע על המציאות יכול להוליד הרבה מאוד תסכול. משה סילמן הוא דוגמא לאדם שטיפול פסיכולוגי ככל הנראה לא היה מסייע לו, אך תיקון החברה, כמו שדורשים הסוציולוגים, כן. ועדיין להבנתי מה שהצית את סילמן אינו רק נסיבות חייו האישיות אלא התסכול מחוסר יכולתו להשפיע על המציאות החיצונית. אפשר ורצוי לחוש אמפתיה כלפי סבלם של אחרים וכדאי למחות  – ולא בחצי-כוח או בשפה-רפה – לשינוי התנאים החברתיים, אך על האדם לזכור: אף אחד לא יגאל אותך מעצמך. רק אתה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s