הצופה לבית ישראל; להתנחל עם כוכבית

אברהם אבינו, אבי האומה העברית, היה הראשון שהציב בפני צאצאיו היהודים את האפשרות להתנחל עם כוכבית, את האופציה להתנחל-אֲבָל, להתיישב בארץ ישראל אבל במידה וישרור רעב והמצב הכלכלי יתדרדר  – תמיד ישנה האפשרות לרדת מהארץ. ומאז שאברהם אבינו הציב את הדגל, סימן את הדרך, הלכו בעקבותיו רבבות של יהודים שנולדו בארץ, או אפילו עלו לארץ ברוב פאתוס ואידאלים, ואחרי שמצאו כי "קצת קשה" בארץ, ובחו"ל הייאוש נעשה יותר נוח והעו"ש נעשה שמן יותר, החליטו להגר (לרדת). ומבחינה זו, דן מירון  ואדמיאל קוסמן, שעיתוני סוף השבוע הפגישו ביניהם (בממד הזמן), לא שונים בהרבה. קוסמן, שהתראיין במדור הספרות של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ומירון, שפרסם מאסה על עגנון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", עזבו שניהם את הארץ לטובת משרות מפנקות באקדמיה בברלין ובניו-יורק (בהתאמה). ובכנות, לבי לא מר ועיני לא צרה באנשים שיורדים מהארץ בכדי לשבור לחם.

המכנה המשותף לקוסמן ומירון הינו בכך שהם יושבים בגולה אך עינם פוזלת לארץ-ישראל. הפרנסה של קוסמן את מירון מגיעה אמנם ממוסדות אקדמיים בחו"ל, אך הם בעיקר מתפרנסים מתושבי מדינת ישראל: קוסמן פרסם תשעה ספרי שירה, כולם בעברית, ומירון מפרסם בעקביות מסות בעיתון "הארץ"; רק במהלך הימים הנוראים הוא פרסם סדרת מסות על התפילה, וכעת הוא פרסם כאמור סדרת מסות על השפעה פרוסט על עגנון. רוצה לומר, מירון וקוסמן לא באמת עזבו את הארץ, הם לא יכולים לעזוב את הארץ; אווירא דארץ ישראל מחייה אותם. בלעדיו אין להם קיום. הם יכולים להיות שני חוקרים שעושים לילות כימים במחקר, משל היו עדיאל עמזה ב"עד עולם", אך במעשה זה הם ידונו את עצמם לשכחה ונשייה, ובכך הם כמובן אינם חפצים. מי יקרא מסה על עגנון בניו-יורק? כיצד קוסמן יכתוב שירה בגרמנית?

קוסמן ומירון הם הילד שהתבגר לכאורה, עזב את קן-ההורים בכדי לרכוש עצמאות, אך גילה למעשה שהוא לא יכול בלי אימא, ולכן מגיע לבית הוריו "לעשות כביסה". קוסמן ומירון מכבסים ותולים על חבלי-הכביסה שלנו את הכביסה המלוכלכת שלהם. כפי שציינתי ברשומה קודמת ביחס לסופרת מאיה ערד ("החופש מקניין"), זו כמדומני הגדרה מדויקת לטפילות, שכן קוסמן ומירון וערד רוצים ליהנות מהשפה העברית והתרבות העברית, שיכולה להתקיים רק בארץ ישראל (והראייה שהם מפרסמים את כתביהם כאן), מבלי לשאת בכל ההשלכות של הקיום במדינת ישראל, מבלי להילחם על הקיום של מדינת ישראל, על פניה של החברה במדינת ישראל. וזה לדעתי, ההפך מבגרות ואחריות.

אך הייחוד של קוסמן ומירון, שנעדר מסופרים כמו ערד, הוא בכך שהם מרשים לעצמם לבקר את מדינת ישראל, ולפי מדד-החוצפה שלי, יש כאן שיא חדש של חוצפה: לא זו בלבד שהם נהנים מהקרקע הפורייה של חו"ל ומהאוויר של ארץ-ישראל, הם מבקרים את מדינת ישראל אותה נטשו. הנה קוסמן לדוגמא אומר: "הישראליות החילונית לא מעניינת אותי בכלל… אין לה שום הצדקה… וברור לי שהאלימות הנוראה הזאת בישראל – בכל מישור: בטוקבקים, בנהיגה בכביש – הכל נובע מאבדן דרך ביחסים שבין אדם לזולתו". ואילו מירון, אפרופו טוקבקים, משתלח בראיון לפני שנתיים בכל סופרי ומשוררי ארצנו. וכיצד קוסמן ומירון פועלים לתיקון המצב?

ויש כאן תערובת מוזרה של ציונות ופוסט-ציונות, תהליך תזזיתי של רצוא ושוב מאהבת הארץ והתרבות להסתייגות ממנה, רצון לינוק מהשפה העברית לצד בעיטה בה, התרפקות על עבר מדומיין ועל עתיד מדומיין שניתן לחלום עליהם רק ממרחק מוגן בניכר. ויש כאן בעיקר חוסר השלמה עם המסילות בהן נעה המציאות. בעבר אנשי ספרות וסופרים בכלל היוו תחליף לנביאים של תקופת התנ"ך, הם נחשבו ל"הצופה לבית ישראל" ולאור זאת היה להם תפקיד חברתי, תפקיד מוסרי. קוסמן ומירון נותנים אינטרפרטציה חדשה לתפקיד "הצופה"; מבחינתם הצופה תפקידו לצפות ותו לא, לצפות כפשוטו, לראות את המציאות ולעמוד מנגד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s