על חזרתו של אריה דרעי לפוליטיקה

חזרתם לזירה הציבורית של אריה דרעי ואולי אהוד אולמרט, מעלה על פני השטח את השאלה האם ראוי שאדם שהורשע בפלילים יכהן בתפקיד ציבורי כלשהו, ואולי באופן מדויק יותר: האם ראוי שעבריין מורשע ישוב לזירת הפשע שלו. רובם ככולם של המאמרים והדעות בכלי התקשורת צבועים בגוונים עזים של אינטרסים שמזכירים את משל האתרוג של אמנון אברמוביץ', אך משם ומכאן עולות שתי נקודות עקרוניות, שעליהן אני מעוניין להרחיב מעט.

הנקודה הראשונה והמשמעותית פחות היא העובדה שלדרעי יש את הפוטנציאל לנתץ את תבניות החשיבה שלנו. לנקודה זו נקשרו בעיקר היבטים פוליטיים-מעשיים, שכן דרעי עשוי להיות לשון-המאזניים שתכריע האם בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, שלי יחימוביץ' או מישהו אחר מגוש המרכז-שמאל – וזה אחד האבסורדים של שיטת הממשל הישראלית, ובהקשר המעשי הזה יש לי גם אינטרס – אבל לא לנקודה זו אני חותר.

אני מכוון לנקודה רחבה הרבה יותר: עצם האפשרות כי דרעי לא יחבור באופן אוטומטי לנתניהו מאתגרת את הקיבעון המחשבתי כאילו דתיים = ימין, או מזרחים = ימין, או דתיים/ מזרחיים = גזענים חשוכים, או דתיים = מועדוניים (אליטיסטיים), כלומר אנשים שדואגים רק למחנה שלהם. העובדה שאין סימן שווה בין שני צדי המשוואה, או לפחות שיש סימן שאלה בסוף המשוואה (דתיים = ימין?) – מבלגנת לאזרחים את הסדר במגירות אליהן הם הכניסו את כל אחד מהנתונים לעיל, מכריחה את הציבור לבחון שנית את המיקום  של כל אחד מהם. ולכן, אני חושב, חזרתו של אריה דרעי לפוליטיקה חשובה יותר מהתרומה שתהיה או לא תהיה לו, השלם גדול מסך חלקיו. ולוואי שכולנו, ואריה דרעי בתוכנו, ניישם את התקוות שהזולת תולה בנו, נממש את גרעין הפוטנציאל הטמון בנו.

הנקודה המשמעותית יותר היא הפסילה המוחלטת של דרעי ואולמרט מלשוב לפוליטיקה בשל התג הפלילי שהוצמד להם. ניתן להעלות מספר טיעונים "הגיוניים" לכאן ולכאן: כנגד הדרישה מאישי-ציבור לנורמות התנהגות גבוהות יותר מאלו שהאזרח הפשוט נוהג בהן, כיוון שהם משמשים דוגמא לעם, ומול החשש המוצדק כי ברגע שדרעי יחזור לזירת הפשע הוא ישוב למעשיו הרעים, אפשר להעמיד את המשפט החז"לי "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!". ובעידן הדמוקרטי שבו השקיפות היא יחסית גבוהה, יש יסוד להניח שנבחר ציבור שכבר נכווה ברותחין ייזהר עתה בצוננין, ובפרט כשהמוסדות הדמוקרטיים יעקבו אחריו בשבע עיניים.

הבעיה שלי כאמור היא מהותית יותר: האמירה כי לדרעי לא עומדת זכות היסוד להיבחר יותר לעולמים חותרת תחת אפשרות התיקון, ובכך מערערת את אחד היסודות המהותיים של עולמנו. בעניין זה, אני לא אוהב את השימוש במונח "בעל תשובה" בסוגיות כגון דא. דיוויד לנדאו השווה ב"הארץ" את אהוד אולמרט לבעל תשובה, וטען כי חזרתו של אולמרט לפוליטיקה תוכל לאפשר לו לחזור בתשובה ברמה הגבוהה ביותר, שכן ישנה מתודה שלמה ביהדות שאומרת כי דרגת התשובה הגבוהה ביותר היא להתעמת שוב עם אותן נסיבות שגרמו לחטא – ולא לחטוא. ואני חושב שהשימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מעולם התשובה – אינו הכרחי ולא שייך (ואז מה – הציבור יתרשם יותר בגלל שדרעי לא עשה את הנדרש-ממילא, ולא לקח שוחד? לציבור יש עניין בתשובתו-הפנימית של דרעי?). ואולי גם נמשיך עם הטרמינולוגיה הלאה ונאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים?", ונמליך על עצמנו אטדים-אטדים שחטאו ורוצים לתקן את דרכם? הסקורליזציה (חילוּן) של מונחי עולם תשובה אינה רלוונטית.

אך המניעה של דרעי מלרוץ לפוליטיקה פוסלת באופן גורף כל אפשרות לתיקון ובכך מרפה את ידי האדם מלהתחרט ולשוב ממעשיו מלכתחילה. היא תובעת מהאדם דרגה בלתי-אפשרית של "צדיק גמור", היא אינה מכירה באדם כהצטברות של חולשות אנושיות. עולם שיש בו מעשים בלתי-הפיכים פשוט לא קיים. בעולם המציאות המורכב מסך אמונותיי וערכיי – כמו עולם המציאות שכל אדם בונה לעצמו – אין כזו אפשרות שאין אפשרות. אני לא חי בעולם שאין ממנו דרך חזרה. פשוט לא חי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על חזרתו של אריה דרעי לפוליטיקה

  1. בדרך כלל אני נהנה מדבריך, אבל הפעם נראה לי שאתה טועה טעות חמורה. ראשית, את הטיעון הזה תצטרך להחיל על מקרים אחרים – לקצב הזכות לרוץ שוב לנשיאות לאחר שישוחרר, להירשזון הזכות לשאת עיניים למשרד האוצר, עאטף זאהר ששוחרר הבוקר יכול לבקש לשוב ולקבל מינוי כקצין בכיר וכו'. לי זה נראה דבר שהדעת אינה סובלת ואני לא רואה יתרון ללוקח השוחד על הגנב בעניין זה. שנית, אתה מתיחס לחרטה אבל דרעי מעולם לא הביע חרטה על מעשיו ועד היום הוא כופר בהם. שלישית, הטענה שהעדר אפשרות לחזור למעמד המקורי תמנע מאנשים להתחרט על מעשיהם ולשוב מניחה שהתשובה והחרטה אינן ענין של הכרה בפסלותם של המעשים שנעשו אלא פשוט אמצעי להשיג רווח חברתי (או אחר). אם בזה מתמצה התשובה אז אין לי ענין בה. התיקון הוא הכרה בכך שאדם עשה עוול שהוא רע בפני עצמו; למעשה, הסימן האמיתי לכך שדרעי עשה תיקון היה יכול להיות אילו הוא היה אומר משהו כמו "עשיתי חשבון נפש והבנתי שמי שעשה מה שאני עשיתי אינו יכול להתיימר להנהיג את הציבור". אגב, כדוגמה נגדית ראה את מקרה אלדד יניב, שהתראיין ארוכות על חרטתו על התקופה שבה היה חלק מתרבות הספין ומהשיטה שבה אחד מסדר את השני, ואז עבר לעשות בדיוק את זה – רק נגד אויבים חדשים.

    • היי מיכה,
      תודה רבה על התגובה. אני שמח לדעת שאתה קורא את דבריי בקביעות ושהם גורמים לך הנאה.
      לעצם העניין, אני רוצה לחדד את הנקודה: הדיון שלי מתנהל כולו במישור הציבורי ולא במישור המשפטי. אני חושב שישנה התמרמרות, גם של אנשים ליברלים ביותר, על הדמוקרטיה במובנה כשלטון העם, כלומר הם לא מבינים איך אנשים נותנים את הקול שלהם לאנשים שבעיניהם אינם ראויים. הגיליון הפלילי של הפוליטיקאים פרוס בפני כולי עלמא, בוא ניתן לציבור לבחור. בשום תסריט אני לא מתכוון להצביע לדרעי, אבל אם הציבור רוצה להמליך על עצמו אטד, שיבושם לו.

      נקודה משמעותית נוספת שאתה מעלה היא שהתיקון נועד להשיג רווח. יש לי כרגע תשובה אינסטינקטיבית, ואני צריך לחשוב על זה. אני חושב שאתה צודק בנוגע לחלק הראשון של דבריך, שהחרטה צריכה להיות אינהרנטית למעשה, אבל אני חושב שאתה קצת "מתעלם" מטבע האדם. אני אישית חושב שאין מעשה שאינו אינטרסנטי, כלומר שהאדם לא מפיק ממנו רווח ולו בדמות התודעה שהוא עשה מעשה "נכון". והאדם שעשה תשובה מבקש לכל הפחות הכרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s