פתחי לנו שער: על הספר "השער של ג'ולייט"

את "השער של ג'ולייט" התחלתי לקרוא ערב חג הסוכות, כשאווירת הימים הנוראים עודנה אופפת אותי ומילותיה של תפילת נעילה, "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום" – עוד מהדהדות באוזניי. למילה שער נקשרות לרוב אסוציאציות חיוביות של פתיחה והתחלה – כמו שער הספר שמעוטר בציור של אדרין – אך באותה מידה שער מהווה מחסום, גורם מפריע, כמו בסיפור "לפני שער החוק" של קפקא. והתחושה היא שהספר לא מזמין את הקוראים לבוא בשעריו, דואג שהם יישארו על ספו, לא מאפשר להם להיכנס לתוך פרדסו. אני דופק על דלתי הספר, ושומע רק את הד נקישותיי.

הספר מספר על ג'ולייט, אמנית שמחליטה לצייר ציור משפחתי ענק, כאשר כל דמות מצוירת בהתאם לקווי האופי שלה ולקורות-חייה, וכך הקוראים מתוודעים למשפחתה של הציירת-מספרת ולסובבים אותה. מכיוון שכל דמות מסופרת באופן אפיזדיואלי, קשה מאוד להיכנס לסיפור. עד שהשתחלת לסיפור דרך דמות אחת, מיד נזרקת החוצה בכדי לגשש אחר דמות אחרת שתכניס אותך פנימה. כפי שמציינת המספרת, ציור טוב נדרש לבהייה ארוכה, בהייה שתחילתה טשטוש וסופה מיקוד במֵעֵבֶר של הציור. עם זאת, המַעֲבָר התזזיתי בין דמות לדמות מקשה מאוד על אותה בהייה הנדרשת לציור ולסיפור כאחד, להתבוננות ב-beyond.

הספר עוסק רבות בעולם הציור ומשלב אלמנטים רבים מעולם הציור, וכל פרק נפתח בהיגד המתאר את שלבי וטכניקת הציור של הדמות ולמעשה את קווי המתאר של הדמות עצמה. לאחר המצאת הצילום באמצע המאה ה-19, אומנות הציור נאלצה להמציא את עצמה מחדש, שכן הצילום תפש את הבכורה בייצוג הריאליסטי של המציאות, ומכאן התפתחו סגנונות שונים של ציור שיצרו פרובלמטיזציה של הייצוג, כמו האימפרסיוניזם, הקוביזם וכולי. אחת ההשלכות לכך הייתה שהציור נהפך מאומנות שנגישה להבנה לרוב שדרות העם לאומנות שהיא נחלת אינטלקטואלים בלבד. נדמה שזו מטרתה של הסריגה וההשתרגות של הציור והסיפור יחד בספר: ליצור טוויסט בסיפור העלילה הבנאלי, ליצור פרובלמטיזציה של הנראטיב, להפוך את הסיפור, כמו הציור, לעיסוק שדורש תיווך, לדבר למביני דבר.

"השער של ג'ולייט" הוא הספר הראשון שאדרין מוציאה תחת שם זה, אך למרות זאת אין בו זכר לבוסריות. הספר מאוד מהודק, ללא שומנים מיותרים, הוא לא קמצני מדי או מינימליסטי, ולא רפוי. הסיפור רצוף במטאפורות חדשות, ונעדרים ממנו דימויים קלישאתיים, ממוחזרים. אולם הספר בונה על כך שהשפה העשירה שלו תניע את הקוראים להמשיך לקרוא, וזונח את העלילה, את הנראטיב, את סיפור המעשה שידהיר את הקורא להפוך דף ועוד דף. ובכך אין די.

במהלך הקריאה נזכרתי באגדה על שער האשפות. לפי האגדה, לאחר שהחָלִיף  עומר אבן אל כתאב כבש את ירושלים העתיקה לפני כ-1,400 שנה, הוא מצא שהתושבים נוהגים לזרוק את האשפה בכניסה לשער האשפות. בכדי לפנות את האשפה הוא סיפר לתושבים שבתוך ערימת האשפה נמצאות מטבעות רבים, מה שמעיד על מטמון עצום בתחתיתה. תושבי העיר החלו לפנות את האשפה, ובסוף מלאכתם מצאו שהאוצר הגדול אליו התכוון עומר הוא למעשה הר הבית.

הספר של אדרין אכן מכיל מטבעות רבים, אך חסר את המטמון הגדול שהקורא מחפש בתום הקריאה. הציור או המְסַפֶּרֶת הם הגורם המאחד את כל הפרגמנטים המרכיבים את הסיפור, אך הסיפור חסר התרה או קשירה בסופו, אריגה שתהפוך את הספר מתפזורת של קצוות חוטים מרהיבים לבגד של ממש.

* הביקורת פורסמה לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר "מגפון". להלן הקישור:

http://megafon-news.co.il/asys/archives/91498

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s