המראיינת/ מטפלת: על המדור "אני בשיחה" של איילת שני

זה כמה שאני רוצה לכתוב על "אני בשיחה", הפינה הקבועה של איילת שני ב"מוסף הארץ" בה היא מראיינת ידוענים שונים (האחרונה עם רמה בורשטין), אבל לא מצליח להזרים את המחשבות שלי בצינורות של תיחום, הגשמה, כתיבה, אמירה. יש שם משהו שונה, אני יודע, אבל לא יודע להגדיר מהו המה. ואני חושב שבשבת עליתי על קצה-חוט, שמצד אחד, במבט רטרוספקטיבי, נראה ברור מאליו, אך מאידך טרם גיבשתי אמירה על כך.

ציינתי ברשומה קודמת כי ישנן שתי סוגות עיקריות של מראיינים בתקשורת: המראיין האינקוויזטור והמראיין המלטף, כשההבדל העיקרי בין השניים הוא שהאחרון מקבל את הנרטיב של המרואיין ואילו הראשון לא. שני קרובה יותר למראיין המלטף, אך היא חותרת לעצמה נתיב שונה. את הז'אנר ששני ממציאה – אני לא נתקלתי בראיון מסוג זה עד כה – אכנה "המראיין-המטפל". לשני אין יומרה לטפל במרואיינים שלה, והיא גם לא ניגשת לראיון מעמדה מתנשאת של מטפל ומרבה לשתף מחייה שלה (כמו בראיון עם דניאלה לונדון-דקל), אך היא אכן משתמשת בכמה טכניקות הנהוגות בחדר הטיפולים. כ"מטפלת", שני אמנם יותר מחמיאה מצולבת, אבל היא לא נמנעת מלשאול שאלות קשות. למשל בראיון האחרון עם בורשטין, היא מעמתת את תפישת העולם החרדית של בורשטין בנוגע לנשים עם התפישה המודרנית.

תמיד חשבתי שיש משהו נקי, מדויק, בראיונות של שני, ובשבת שמתי-לב שפרט לשתיים-שלוש שורות בכותרת -המשנה של הראיון, אין כלל חומר רקע על המרואיין, אין ניסיון לעבות את דמותו באמצעות תחקיר או מרואיינים אחרים. טלו למשל את הראיון שערכה תמר רותם עם פרופ' רות הלפרין-קדרי באותו גיליון. קטגוריאלית, אף הוא שייך לז'אנר הראיון-המחבק, בהיותו גדוש סופרלטיבים על המרואיינת, אך רותם פונה גם למרואיינים אחרים, כמו ד"ר דפנה הקר, שירעיפו מחמאות על הלפרין-קדרי. אצל שני, לעומת זאת, אין רעשי-רקע, אין חומר-רקע; רק המרואיין שיושב על הספה בשעת הראיון.

כמו בטיפול, בו בעיקר המטופל מדבר ואילו המטפל שותק, גם שני ממעטת מאוד את עצמה, המחשבות שלה על הנעשה או המרואיין כלל אינן נוכחות, ובעיקר היא מצמצמת את ההפרעות שלה בשיחה, נותנת למרואיין לשפוך הכל. לרוב כששני מתערבת, היא למעשה מפרשנת את הדברים שהמרואיין אומר, מתרגמת את הדברים לשפה אחרת, מובנת יותר, שפה תרבותית-פסיכולוגית. כך, את היחסים של בורשטין עם בן-זוגה היא מתארת כ"מערכת של המרות",  או כשהיא מדברת על נושא הסרט החדש של בורשטין (נישואי אישה עם גיסה שאחותה נפטרה) היא אומרת שמדובר ב"זרם (תרבותי) תת-קרקעי". הרבה פעמים שני אפילו את זה לא עושה, אלא רק חוזרת על הדברים שהמרואיין אומר, מאשררת אותם, כמו ההנהון המונוטוני של הפסיכולוג. כך, כשבורשטין מספרת על מסע החיפוש שלה אחר משמעות ואומרת "אתה פשוט חי חיים של איך אני ממלא את זה. מנסה כל מיני דברים", שני מאשרת "שום דבר לא ממלא", או כשהיא מספרת על חיי המשפחה שלה, בורשטין אומרת "זה כמו להעלות את עצמי על המזבח יום יום", ושני חוזרת "לוותר על עצמך".

היתרון הגדול של הז'אנר הוא שהקורא מקבל דיוקן של המרואיין ללא תיווך, באופן בלתי-אמצעי. לפעמים הקורא מרגיש את ההתפעמות ששני חשה במהלך הראיון, הוא חווה את הראשוניות ששני חוותה. אך החיסרון הגדול הוא שלפעמים אין לשני כמראיינת כלים לחוויה בלתי-אמצעית כזו, ולכן אין לקורא יכולת להכיל ראיון כזה. הדבר בלט מאוד בראיון ששני קיימה עם הרב מנחם פרומן, שבמהלך קריאתו חשתי צרימה, הרגשתי ששני והרב פרומן לא מדברים זה עם זה, ולכן הראיון גם לא "עבר" לקוראים. ראיון מתווך יותר, עם חומר רקע והפסקות להבהרות, היה פחות נקי אבל יותר קריא. לפעמים אין די בפגישה אחת של חמישים דקות על הספה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המראיינת/ מטפלת: על המדור "אני בשיחה" של איילת שני

  1. איילת שני מדהימה. כל פעם מחדש אני מתפעמת מהעומק הפסיכולוגי שאליו היא מגיעה בראיונות שלה, ויפה שחשבת לכנות את הסגנון "טיפולי". יש לה כשרון מאוד מאוד מיוחד להוציא מאנשים פרטים כל כך אינטימיים. הראיונות שלה הם היחידים שאני קוראת בשביל המראיין ולא בשביל הסובייקט, וזה אירוני בהתחשב באיך, כמו שאמרת, היא נעדרת מהראיונות. זיהית את זה מצויין, שהיא פשוט חוזרת על דבריו של המרואיין, ועל ידי כך היא פשוט מהווה מראה, בסיס רפלקטיבי למחשבות של מי שיושב מולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s